הו, הנה אתם. מזמן לא נפגשנו. איך אתם? איך עברתם את החג? המלחמה? צודקים, אין לנו זמן לזה. חייבים להתחיל להתארגן על הלו"ז, גם ככה איבדנו הרבה זמן. כמו שקבענו, שש אחרי המלחמה. חשבתי שהתכוונו לשש אחר הצהריים, אבל גם שש לפנות בוקר זה אחלה. עוד פיהוק קטן ומתחילים.

לא נוח לכם ככה? מעדיפים פגישה פרונטלית? אין בעיה, בואו נקבע. בהקדם האפשרי, בטח. רק קודם תנו שנייה לנקות שולחן. במחילה, לא יזיקו לנו גם כמה ימי הסתגלות לחיי השגרה. נעבוד יום־יומיים ואז יום העצמאות. עוד כמה ימים פה ושם ול"ג בעומר, ואז ננסה להתארגן על שגרה. לפחות עד חג השבועות שיבוא עלינו עם גשר־של־שבת לטובה.

צודקים, זה לא לעניין. חייבים להתקדם. מיד אחרי יום העצמאות זה אחלה. כמובן, בהינתן שעד אז לא יתחיל מבצע נהמת הכפיר או מלחמת גור אריה יהודה. רק בהינתן. מי קובע פגישות בלי בהינתן? בימינו בהינתן זה חובה.

נכון, יש לנו אירוע להרים, אז בואו נתארגן מעכשיו, לפחות על הפרטים הבסיסיים. מה פתאום ימים של אי ודאות? אנחנו על המפה ואנחנו נשארים על המפה. אז על איזה סדר גודל אנחנו מדברים? אפשר להתארגן על אירוע של 500־600 מוזמנים, או ללכת מראש על מתווה קורונה או מתווה מלחמה. אני אמרתי שתהיה מלחמה או מגפה? אני רק אומרת שאולי עדיף לתכנן מלכתחילה אירוע מצומצם, למען אריכות ימי המוזמנים והאומה. שום אי ודאות, רק כדאי לחשוב אם אנחנו הולכים על מרחב מוגן למקרה של אזעקת אמת, או על גן אירועים באוויר הפתוח למקרה שאיזה סיני יחליט לטעום תנשמת ברוטב קוברה מונוקלית מצויה.

אני באתי להלחיץ? אני בסך הכול מציעה שנחליט אם אנחנו מרימים טלפון למשרד הביטחון או למשרד הבריאות לפני שאנחנו שמים כסף על ההתארגנות הלא נכונה. אולי אנחנו צריכים בכלל לעמוד בקשר עם השירות המטאורולוגי. ממש יתאימו עכשיו סופת ברקים בשמי האביב, או איזו רעידת אדמה טובה. צריך לזכור שגם צונאמי עוד לא היה לנו כאן, אז הייתי ממליצה על אירוע רחוק ממישור החוף. מצד שני גם השבר הסורי־אפריקני עוד לא אמר את המילה האחרונה, אז לא הייתי מרחיקה מזרחה, ברשותכם. איך אומרים? מה רבו מעשיך, אנחנו רוצים להיות מוכנים לכל תרחיש. מה שלא יהיה, תבואו לבושים בכחול־לבן. ברגע האחרון נחליט אם זה מטעמים חגיגיים או לשם חיזוק לאומי למדינה באי ודאות יציבה.

זמן איכות

על "יום השישי", ספר הביכורים של ידידי אריאל שנבל, שמעתי עוד כשהיה רעיון ואז היריון ואז כתב יד שהוגש בגרסה ראשונה. מדי פעם קיבלתי עדכונים וחוויות מעולם השכתוב והעריכה, אבל בהיריון כמו בהיריון – ידידות טובות לא מחטטות בשאלות אישיות, ולא מציקות בניסיון לברר מתי צפויה הלידה. מספיק להתעניין מדי פעם בזהירות איך העסק מתקדם, ולהתרגש כשמגיעות התמונות המשגעות שעלו לגמר בבחירת הכריכה – מעין תצלומי אולטרסאונד משמחים לדודה גאה.

מטבע הדברים והחיים במזרח התיכון, תאריך הלידה המשוער של "יום השישי" עבר, ונדרשה מידת איפוק מסוימת עד צאתו לאוויר העולם. ובכל זאת, ולמרות כל ההכנה וההמתנה, רגע האמת של הולדת הספר – חלום של חבר שקם והיה – נרשם כחוויה מרגשת וגדולה. ההיכרות המוקדמת עם קווי העלילה המרכזיים לא הפריעה לקריאה הקולחת וגם לא למוטיב ההפתעה. זה ספר שנקרא בשקיקה, במתח, בהתרגשות ובחרדה לכל מה שיקר לנו – המשפחה, הבית, המדינה. מדינה שהיא בית, אזרחים שברגעי משבר הופכים בן רגע למשפחה אחת גדולה.

בזהירות מתבקשת מפני ספוילרים (לכו לקרוא!), נציין שעלילת הספר סובבת סביב ניסיונות לבטל את אסון שבעה באוקטובר, ואז לבטל את הביטול, כשחגיגות יום העצמאות השמונים ויום העצמאות המאה משמשות נו"ן־צד"יקים שמדליקים לקורא שבהווה חתיכת נורה אדומה.

"יום השישי" מעורר מחשבה לא רק סביב היום השביעי הטראומטי שבא למחרתו, אלא גם נוכח ההזדמנות הנדירה שקיבלנו לפני 78 שנה להתנער מאפר ואבק ולהגשים את חזון העצמות היבשות על אדמת ישראל הפצועה והברוכה. תסכימו או לא תסכימו עם התיאוריה שמאחורי העלילה, ראוי לתת עליה את הדעת בסיום הקריאה. ראוי לתת את הדעת על עתיד המדינה. משבר שנת השמונים המונח היסטורית לפתחו של העם היהודי – שכבר איבד פעמיים את עצמאותו בעיתוי המדויק הזה, הכואב הזה – דורש תשומת לב, דורש עשייה. בתוך מהומות המזרח התיכון, במערבולת אי הוודאות של השנים האחרונות, אנחנו אלה שנדרשים להביא להכרעה.

זה בידיים שלנו, עם או בלי מסע בזמן. עם או בלי שתידלק עוד שורה של נורות אזהרה. הניצחון המוחלט לא נמצא בידי הממשלה וגם לא בידי הצבא. הוא בידיים המחוספסות שלנו, שצריכות להמשיך לחזק את ישראל העצמאית בשלמת בטון ומלט, לפרוש לה מרבדי גנים. לעמול ולבצר את אדני היסוד שעליהם מוקמת גם היום מדינת היהודים.