אחרי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בו עסקנו בשנים הכאובות 1939 עד 1945, מגיע היום שאחרי, בו אנו חושבים על המטוסים שחזרו מתקיפה בלב איראן, על הלוחמים שלנו שנמצאים כרגע בחזית, ועל העובדה כי האנטישמיות של אז היא אותה האנטישמיות שמייצרת היום כטב"מים, טילים ונשק להשמדה המונית.
בשנת 2026, בעיצומה של מערכה רב-זירתית קיומית, היום שאחרי יום השואה מסמל הרבה מעבר לסיסמה או קלישאה היסטורית ש"לעולם לא עוד". הוא מסמל כוח. כוח צבאי, כוח מדיני, כוח של עם שלא מחכה שמישהו יציל אותו.
טייס i35F בנבטים, במלחמה | צילום: דובר צה"ל
וגם ביום שאחרי, העולם המערבי נכשל במבחן. נציגים מאירופה הניחו זרים ביד ושם, ובמקביל, מנהיגיהם מאפשרים להמון מוסת לצרוח קריאות להשמדת יהודים ברחובות ברלין ולונדון. הם קוראים לעיוות הזה "חופש ביטוי", אבל האמת ברורה - זו הכשרת הרצח הבא.
הכי מעניין
אל לנו להתבלבל, האנטישמיות שמשתוללת היום בקמפוסים ברחבי העולם ובמדיה היא לא "אקדמית". היא מנגנון הסתה והדלק של האיראנים להילחם בישראל ובתומכיה. מי שחושב שמדינת ישראל בשנתה ה-78 תעמוד מהצד ותמתין לעולם שיתעורר בזמן שמאיימים על עצם קיומנו, טועה טעות היסטורית מרה.
סטודנטים מפגינים נגד ישראל ובעד חמאס בקמפוס של אוניברסיטת קולומביה בניו-יורק. | צילום: AFP
מדינת ישראל לא הוקמה כדי שהעולם יכה על חטא, או יביע רגשות אשם על ניסיון השמדתו של העם היהודי. היא הוקמה כדי שביום שאחרי, לא תיתכן עוד אפשרות של שואה. הציונות, ההיאחזות שלנו באדמת המולדת, בשילוב זיכרון העבר ואבטחת העתיד, היא התשובה המוחצת לניסיונות החוזרים ונשנים למחוק אותנו מהמפה. היא המעבר החד מגורל יהודי שנקבע בידי אחרים, ליום שאחרי בו ידיים עבריות אוחזות בהגה ובהדק.
הריבונות היהודית בארץ ישראל היא הרבה מעבר לטריטוריה וכוח צבאי. זהו סירוב מוחלט להיות שוב 'אובייקט' בסיפור של מישהו אחר. אלפי שנות גלות לימדו אותנו את מחיר האין אונים והשפלת הרוח. מנגד, 78 שנות עצמאות לימדו אותנו את הוודאות בזכותנו העממית וההיסטורית, את הגאון והרמת הרוח ואת האחריות שלנו ובהפעלת הכוח ועמידה על המשמר.
דגל ישראל ענק שנפרש ברחבת הכותל המערבי בירושלים | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
ביום שאחרי השואה, המוסר היהודי האמיתי פועל אקטיבית למיגור הרשע בטרם יכה ולא מחכה לישועה של חסידי האומות. מי שרואה בנו "אורחים" או "פולשים" במולדתנו בין הנהר לים, לא הבין את עומק התחייה הציונית. איננו אפיזודה חולפת, אנו העם שכתב את התנ"ך, שקיבל את הקושאן על הארץ ושב הביתה כדי להבטיח שסיפורו הנצחי של העם היהודי ימשיך להיכתב, והפעם, ברוח של חירות, עוצמה וגבורת הבנים.
המאבק שלנו בציר הרשע הוא חוב מוסרי כלפי העבר שלנו ושליחות היסטורית לעתידנו. השורשים ששבו לאדמת ישראל צומחים כעת ברוח הסערה - חזקים, מחוברים, ובלתי ניתנים לעקירה. הגישה השתנתה - לא מעשיו של האויב נבחנים אלא כוונותיו. אנו מכים באויבינו היום בגלל מה שהם מבטיחים לעשות מחר. בשונה מאושוויץ, מיידנק וטרבלינקה - אנחנו נאבקים היום כדי שהדורות הבאים לא יצטרכו "לזכור ולהזכיר" קטסטרופה נוספת, אלא יחיו במדינה יהודית חזקה, ריבונית ובטוחה.
ביום שאחרי יום השואה והגבורה, כשיד אחת הדליקה משואה, היד השנייה מבטיחה לעד שכל מי שירים יד על יהודי – ימצא מולו קיר של ברזל, של גאווה, של תקווה.
עם ישראל חי - לא בזכות הרחמים, אלא בזכות העוצמה.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
