"מדוע לא הזהירו אותנו?" משימת החיים של אלי ויזל

היהודים של אושוויץ זעקו לעזרה, אבל העולם שתק. להיות חסר אונים מול אדישות האנושות – זהו זיכרון שאיננו מרפא... אני נשבע לא להיות אדיש לעולם. היכן שאדם סובל – שם מקומנו (מתוך נאומו של אלי ויזל בעת קבלת פרס נובל לשלום, 1986)

לפני יותר מ־75 שנים פרסם אלי ויזל את ספרו הראשון והאוטוביוגרפי "הלילה", ובו הוא מספר את קורותיו ואת קורות אביו, שלמה, בימי השואה, במחנות אושוויץ ובוכנוולד. ספר זה, הצנוע בהיקפו, נעשה במהלך השנים לספר הנפוץ ביותר בעולם על השואה. הגרסה הראשונה של הספר, והקצרה, נכתבה בעברית ונשאה את השם "והעולם שתק". ויזל גנז את הגרסה הזו בארכיונו הפרטי, והיא נשארה שם מבלי שהוא עצמו זכר היכן הניח אותה, עד שמצאתי אותה ב־2010.

בשנת 1956 פורסם הספר, בגרסה מורחבת מאוד, ביידיש, בבואנוס־איירס שבארגנטינה. שמו היה "און די וועלט האט געשוויגן" (והעולם שתק). שנתיים לאחר מכן, ב־1958, כאשר תורגם הספר לשפה אירופית ראשונה, צרפתית, הוא קיבל שם חדש ושונה לחלוטין. "הלילה". בשמו החדש תורגם הספר ליותר מארבעים שפות, ונמכר בעשרות מיליוני עותקים בעולם כולו, ואולם מה גרם לכך ששמו של הספר שוּנָה? התשובה לשאלה זו היא מאבני היסוד להכרת עולמו ופעילותו של ויזל, שביולי הקרוב ימלאו עשר שנים לפטירתו.

"מדוע לא הזהירונו"

בפרק הראשון של הספר מתאר ויזל את המעבר מבית ילדותו בעיר סיגט אל הגטו שהוקם בפסח תש"ד, אפריל 1944, החודש שבו החלה ההשמדה ההמונית של יהודי הונגריה. שלושה־עשר אלף יהודים, קהילה מפוארת, חיו בסיגט, בירת מחוז מרמרוש שבטרנסילבניה, בפרוץ מלחמת העולם השנייה. כאשר עלה הכורת על יהודי העיר, "אנחנו לא ידענו דבר", מעיד ויזל בעברית מדויקת בגרסה הראשונה של הספר". בעוד שבארץ ישראל ידעו, ובלונדון ידעו, ובניו־יורק ידעו, העולם שתק. מדוע לא מצא לנחוץ להודיענו על הנעשה בגרמניה? מדוע לא הזהירונו? מדוע?".

אותה שתיקה תהפוך לבסיס ורקע לכל פעילותו של ויזל במשך שבעים שנה, מסיום המלחמה ועד מותו ב־2016. עוד בטרם החל בפעילותו למען זיכרון השואה, גיבש ויזל לעצמו את לקחיו ממנה. הראשון, מעל כולם, היה הצורך הבלתי־מתפשר להיאבק באדישות האנושית, שהיא אם כל חטאת. באדישותם של מדינאים ופשוטי עם, של נשיאים ואנשי אקדמיה, של חיילים ועקרות בית, של סופרים ומוזיקאים – ראה ויזל את הסיבה המרכזית להצלחתם של הנאצים להשמיד שישה מיליון יהודים תוך פחות משש שנים. השמדת עם גזענית ואכזרית, חסרת כל יסוד מוסרי או אנושי.

בספרו הפיוטי "עיר המזל", שנכתב בראשית שנות השישים, כתב ויזל:

לאחר המלחמה ביקשתי להבין בעיקר תופעה זו. ולא שום תופעה אחרת. כיצד יכלו הללו לשמור על אדישותם. את התליינים אני מבין; גם את הקורבנות, אמנם במאמץ יתר. אך את השאר, את השאר, אלה שלא חייבו ולא שללו, אלה ששקעו ביוון הציפייה הסבילה, אלא שאמרו "הסערה תישוך והכל ישוב על מקומו בשלום", אלא שראו את עצמם נעלים מההמון, אלה שנהגו כעדים – כולם כספר החתום לפנַי ולא אוכל הבין.

לאחר שהשלים את תרגום הספר לצרפתית, נדד ויזל עם כתב היד בין הוצאות ספרים רבות. יותר מעשרים הוצאות שונות בפריז שלאחר השואה, למעשה כולן, השיבו את פניו ריקם ודחו את הספר. מפגש מקרי עם חתן פרס נובל לספרות, פרנסואה מוריאק, שינה את גורלו של הספר הדחוי. מוריאק הקשיב שעות ארוכות לעדותו החיה של ויזל על שהתרחש במחנות, וחש בושה ומחויבות לסייע בהוצאת הספר לאור. ואולם, מוריאק הצמיד תנאי: יש לבצע כמה שינויים בספר, הראשון שבהם הוא שינוי שמו, וכן לוותר על חלקים שבהם תקף ויזל את העולם הנוצרי. לסופר הנודע היה ברור כי שם הספר הוא כותרת לכתב אישום חמור, בראש ובראשונה נגד העולם הנוצרי שלא פעל להצלת היהודים מידי מרצחיהם.

במבט לאחור ניתן לומר כי הסכמתו של ויזל לשנות את שם הספר הייתה נכונה. בזכות שינוי זה הפך החיבור לספר העדות המשמעותי ביותר לתודעת השואה, מאז ועד היום. ההקדמה המרגשת והחכמה שכתב מוריאק לספר הייתה ועודנה מעין "תעודת הכשר" נוצרית לתוכן העדות הקשה הכתובה בו.

מי הם יהודי הדממה

התבוננות בפעילותו של ויזל בעקבות השואה מלמדת כי המאבק באדישות הדריך אותו. בולטת במיוחד פעילותו למען יהודי ברית המועצות במשך 25 שנים ברציפות. לאחר ביקורו הראשון במוסקבה, בסנט־פטרבורג (אז לניגרד), בקייב ובטביליסי, פרסם ויזל את ספרו "יהודי הדממה", שהעלה על סדר היום הציבורי בארץ ובעולם את גורלם של שלושה מיליון יהודים שחיו אז בברית המועצות. בהתייחס למשמעות שמו של הספר אמר לי ויזל כי היא לא הובנה נכון. "חשבו שהתכוונתי בשם הזה ליהודי ברית המועצות, אך כוונתי הייתה הפוכה לחלוטין. 'יהודי הדממה' הם כל היהודים החיים מחוץ לברית המועצות ואדישים לגורל אחיהם, ולא עושים דבר כדי להצילם. האדישות הזו היא נוראה. הנאצים השמידו 6 מיליון יהודים באופן פיזי, והרוסים עושים זאת ל־3 מיליון יהודים באופן רוחני. כך נפסיד תוך 25 שנים חצי מעם ישראל, תשעה מיליון יהודים".

המסקנה שלו הייתה חד־משמעית. הוא ראה לעצמו חובה אישית להוציא את העולם הרחב בכלל, ואת העולם היהודי בפרט, מאדישותו כלפי גורלה ומצבה של יהדות ברית המועצות. הלקח מהשואה, ומאדישות העמים והמדינות נוכח גורלם של היהודים, עמד לנגד עיניו ללא הפסקה. "במשך 25 שנים הקדשתי בכל יום לפחות שעה אחת לפעילות למען יהדות רוסיה", סיפר לי. אל מאבקו הצטרפו אלפים מרחבי ארה"ב, ולא בכדי הכתיר אותו נתן שרנסקי כ"נביא של יהדות ברית המועצות".

עשרים שנה לאחר אותה נסיעה לברית המועצות הוענק לוויזל פרס נובל לשלום. ועדת הפרס נימקה את החלטתה בהיותו "מנחה לאנושות" ושליח להנצחת השואה, תוך התמודדות עם טראומת השואה והפיכתה למנוע לפעולה, לחינוך ולמחויבות לערכים אוניברסליים. ועדת הפרס תיארה אותו כמגדלור של צדק ומוסר, ומאבק באלימות, דיכוי וגזענות.

בנאום התודה שלו בטקס שהתקיים באוסלו בדצמבר 1986, חזר ויזל לסוגיית האדישות בשואה והוסיף:

ליהודי אסור לו להיות אדיש למה שקורה אצל יהודים אחרים, אסור לו לשתוק כאשר ישראל זקוקה לקולנו. עם זאת, באותה מידה אסור לנו להיות אדישים לסבל של אנשים אחרים. זה חלק מן המורשת המוסרית שלנו. כאשר אנשים סובלים מאי־צדק, כאשר הם קורבנות של החברה או של הנסיבות – אסור לנו לבדוק את תעודות הזהות שלהם, ואנו חייבים להזדהות עם סבלם. עלינו לעשות בשבילם מה שאף אחד לא עשה בשבילנו ולספק מזון לנצרכים, בית לחסרי קורת גג, סיוע לנזקקים ותקווה למיואשים.

את הקטע הזה ראוי לקרוא יותר מפעם אחת, ודאי בתקופה זו. הלקח היהודי איננו שייך רק ליהודים; זהו לקח אוניברסלי שהאנושות כולה חייבת ללמוד ממנו, להסיק מסקנות ולפעול. ויזל מדגיש כי לעם היהודי יש מחויבות ממשית יותר, בעקבות ההיסטוריה שלו.

מהו ההפך מאהבה

ב־12 באפריל 1999, ביום השואה של אותה שנה, ובאותו יום שבו צוינו 45 שנים לכניסת הצבא הגרמני לסיגט, עיר הולדתו של ויזל, קיים נשיא ארה"ב ביל קלינטון אירוע מיוחד לסיכום האלף השני. תשעה חודשים לפני תחילת המילניום השלישי התכנסו בבית הלבן 300 אישי ציבור, הבכירים ביותר בארה"ב , סגל א' של הגדולה במעצמות, שהוזמנו להרצאה מיוחדת של אלי ויזל. כותרת ההרצאה הייתה "סכנת האדישות". לימים נבחרה ההרצאה לאחת ממאה ההרצאות הטובות והחשובות במאה העשרים, והפכה לחלק מתוכנית הלימודים המחייבת בכל מדינות ארה"ב וברוב מדינות אירופה המערבית. בישראל לומדים בבתי הספר התיכוניים רק חלק מהדברים שאמר ויזל. האם עם ישראל למד את הלקחים?

בנאומו התמקד ויזל באדישות כגורם מרכזי לסבל האנושי: "אדישות איננה רק חטא מוסרי, היא גם עונש. להיות אדיש לסבל הוא לשלול ממנו משמעות. שכחנו מה פירושה של חמלה, שכחנו להקשיב לבכי הזולת".

ויזל זיהה כי האויב הגדול ביותר של המאבק לזיכרון השואה הוא האדישות, התנהלות שפשתה בתרבות המערבית במאה העשרים והטביעה חותם על אירועים רבים. אותה אדישות לאירועים איומים דוגמת השואה של העם היהודי, עלולה לגרום להם להתרחש שוב. על פי תפיסתו, זוהי הסכנה הגדולה ביותר האורבת לאנושות:

האדישות מסוכנת יותר מכעס ושנאה. את הכעס אפשר לעתים להפנות לאפיקי יצירה... אבל האדישות לעולם אינה יוצרת... אדישות איננה מעוררת תגובה. אדישות איננה תגובה. אדישות איננה התחלה; היא סוף. ולכן האדישות היא תמיד חברה לאויב, שכן היא מיטיבה עם התוקפן – לעולם לא עם קורבנו, שכאבו מועצם כשהוא מרגיש נשכח מלב. לא להגיב למצוקה, לא להעניק שביב של תקווה כדי להקל את בדידותם של האסיר הפוליטי בתאו, הילדים הרעבים, הפליטים חסרי הבית – פירושו הגלייתם מן הזיכרון האנושי. ובהכחשת אנושיותם, אנו בוגדים באישיותנו... וזה אחד הלקחים החשובים ביותר מן הניסיונות של המאה החולפת בטוב וברע. במקום שממנו אני בא, החברה הייתה מורכבת משלוש קטגוריות פשוטות: הרוצחים, הקורבנות והעומדים מן הצד... אז הרגשנו נטושים, נשכחים. כך הרגשנו כולנו (מתוך "נאומים ששינו את העולם", בהוצאת מטר).

האם האדישות בימי השואה הייתה תופעה ייחודית לאותם ימים, או מקרה אחד מני רבים ודומים לאורך ההיסטוריה? עבור ויזל, אדישות היא כישלון מוסרי לא פחות ממעשה הרצח עצמו. פשעים גדולים נעשים אפשריים דווקא מפני שאנשים "רגילים" אינם מתערבים ואינם מגלים עניין.

הפִסקה הבאה מנאומו של ויזל בבית הלבן, שנכללה גם במאמר שפרסם בניו יורק טיימס, מוכרת לרבים:

ההפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות. ההפך מיופי אינו כיעור, הוא אדישות. ההפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות. ההפך מחיים אינו מוות, אלא אדישות בין החיים למוות.

משפטים אלו, שרבים מצטטים אותם ולומדים מהם, מבטאים הבחנה חשובה. השנאה, על אף היותה רגש שלילי, מחייבת מעורבות רגשית וקשר אנושי. מי ששונא מגיב לנוכחות האחר. לעומת זאת, האדישות — חוסר העניין, ההימנעות, ההתעלמות — מסוכנת בהרבה. היא מוחקת את הזולת, מתכחשת לאנושיותו, מתעלמת מסבלו.

בהשקפתו של ויזל על האדישות יש גם פן אקטואלי שאנחנו במדינת ישראל חייבים ללמוד ממנו. ויזל האמין כי זהו המצפן שצריך להנחות את דרכם של כל עמי העולם ולא כל שכן את מדינת ישראל, מדינת העם היהודי שאיבד שליש מבניו בגלל האדישות.

ד״ר יואל רפל הוא חוקר בכיר במכון לחקר השואה באוניברסיטת בר־אילן;מייסד ומנהל ארכיון אלי ויזל באוניברסיטת בוסטון