השוואת ישראל לגרמניה הנאצית היא ספורט מקובל למדי בעולם הרחב, וגם בישראל עצמה יש לו חובבים רבים. אהרן ברק נוהג מדי פעם לרמוז להשוואה הזו בעדינות, כאשר הוא מציין שמה שקרה במדינתם של בטהובן ובאך יכול לקרות גם אצלנו.
עוד כתבות בנושא
מפתיע מעט שאדם הידוע ברציונליותו מתעקש שוב ושוב על ההיקש המוזר בין כישרון מוזיקלי לבין רגישות מוסרית, אך לענייננו כאן נסתפק בעצם הרמיזה העיקשת: אם ניני באך הפכו לנאצים, קל וחומר לנכדי שושנה דמארי. ומה שברק רומז, אומרים אחרים שוב ושוב במפורש – מה"יודו-נאצים" הזכור לרע של פרופ' ליבוביץ ועד "התהליכים שהתרחשו בגרמניה" שזיהה בישראל יאיר גולן (השבוע הצהיר גולן: "כיום התהליכים הם על סטרואידים").
רבים מידידיי תוהים למה משתמשים המבקרים דווקא בהשוואה לגרמניה הנאצית, שנראית לחבריי מופרזת מעט. ובכן, צריך להודות שהנתונים הבסיסיים אכן דומים מאוד: גם גרמניה הייתה מדינה קטנה, ובה כשבעה מיליון גרמנים, המוקפים במיליארד יהודים שוחרי רעתם. היהודים נלחמו ללא הרף נגד הגרמנים, סירבו להכיר בזכותם על גרמניה, וטבחו בהם מעת לעת. הגרמנים התגוננו באגרסיביות, ולא היססו להשתמש אפילו בדחפורי 9-D. כאשר מוסיפים לכך את הניסיון הגרמני לבטל את עילת הסבירות, ברור לכל אחד מדוע גרמניה הנאצית הפכה לסמל התועבה והשפלות – ומדוע זִכרה מציג תמרור אזהרה מהבהב בפני החברה הישראלית.
הכי מעניין
אולי צפון קוריאה?
ואף על פי כן, ישנם כמה פרטים קטנים המקשים על השוואה מדויקת בין ישראל של המאה העשרים ואחת לגרמניה של שנות השלושים והארבעים. לכן אחדים מעדיפים להשוות את ישראל דווקא לצפון קוריאה: הרי לשתי המדינות יש דיקטטור; לשתיהן יש על פי השמועות נשק גרעיני; ואם מתמקדים בצפון ישראל, הרי לשתיהן יש גם צפון. ההשוואה הזו מאלפת, אך העובדה שבישראל ה"דיקטטור" מודח מדי פעם בבחירות דמוקרטיות מטשטשת מעט את הדמיון בין המדינות, לפחות בעיני אלו שאינם מספיק נחושים מבחינה אידיאולוגית.
עד לימים האחרונים ממש היו שניסו לפצות על הליקוי הזה בעזרת השוואה למדינה נוספת: הונגריה של ויקטור אורבן. הרי גם אורבן הודח ב-2002 בבחירות דמוקרטיות, אך לאחר שעלה שוב לשלטון הוא לופת אותו באצבעות ברזל, וברור שלא ירפה ממנו לעולם. ההשוואה הזו אכן עשתה את מלאכתה נאמנה במשך תקופה מסוימת, אך מסיבות שהזמן גרמן דומה שהיא הפכה פחות אפקטיבית.
השוואה מרתקת אחרת היא לאיראן של האייתוללות: התחזקותם של החרדים הופכת את הדימוי הזה מפתה יותר ויותר בעיני חובבי ההשוואות הללו. אך גם להשוואה הזו יש חסרונות מסוימים. כמה מבקרים ערניים ציינו שראש ממשלת ישראל אינו חרדי, אינו דתי וגם לא ממש מסורתי; שהחרדים בישראל אינם רוצים לכפות את חוקי הדת, כי אין להם הרבה עניין במה שקורה מחוץ לשכונות שלהם; שהדתיים בישראל נוטים בהקשר הזה דווקא לחשיבה ליברלית, ואינם מעוניינים להכריח איש לשמור את חוקי ההלכה, אם אינו מעוניין בכך; ושהמסורתיים ודאי חושבים כמוהם בנקודה זו.
עוד כתבות בנושא
החלשים אולי יגיעו בנקודה הזו למסקנה שלא נותר לנו אלא לוותר על ההשוואות, ולראות את ישראל כפי שהיא: מדינה ייחודית, שאינה דומה לשום מדינה אחרת בעבר או בהווה, ושצריך לשפוט אותה מתוך נתוניה שלה. בניגוד לדימוי הרווח, ישראל היא אחת הדמוקרטיות הוותיקות בעולם, והדמוקרטיה שלה עמדה בניסיונות קשים מאוד, כולל רצח ראש ממשלה, עקירת 10,000 אזרחים מבתיהם, מלחמות באויבים חיצוניים ועימותים פנימיים קשים.
היא מצליחה לקיים כלכלה מודרנית ומשגשגת גם בזמן לחימה; לקיים אחדות בשדה הקרב גם לנוכח ויכוחים מרים בזירות ההפגנות; ולשמור על צביון מסורתי, משפחתי ופטריוטי, בעידן שבו התכונות הללו הולכות ונכחדות מהעולם המערבי. ואגב, מי שמבקר את מוסר המלחמה של ישראל מוזמן להשוות אותו למוסר המלחמה של אומות אחרות בתקופות שעצם קיומן עמד בסכנת השמדה.
נתניהו ואורבן בביקור ראש הממשלה בבודפשט, בשנה שעברה | צילום: איי.אף.פי
המסקנה המתבקשת מכל זה היא לכאורה לחדול מהשוואות נואלות לדיקטטורות אמיתיות או מדומיינות, ולהתמקד בטיעונים ממשיים על מה שקורה כאן-ועכשיו. אבל לאן הגישה הזו עלולה להביא אותנו? מבחינה עניינית היא אמנם הרבה יותר מדויקת, אך מבחינה רגשית היא הרבה פחות מספקת.
מי יקשיב לאלו המסתפקים בביקורת מנומסת ועניינית? איך יצליחו להחריד, לטלטל ולפגוע? ומה יספק את יצר הפרובוקציה של חובבי הזעזוע? אם כך, חזרנו לנקודת ההתחלה: למרות הכול, אין מנוס מלחזור לנאצים.
עוד כתבות בנושא
