אם אתם מעוניינים בספר טוב לחול המועד, אני ממליץ על "נתן ועמוס" של אסף ענברי. הוא עוסק בקלילות מרתקת בפועלם האידיאולוגי של שני אנשי עט דגולים בארצנו: נתן אלתרמן ועמוס עוז. האחד היה משורר בעיקר, השני סופר בעיקר, אולם שניהם שלחו ידם גם בפובליציסטיקה ובעסקנות ציבורית מסוימת. מיד אחרי מלחמת ששת הימים פרסמו שני מאמרים סותרים. המאמר של אלתרמן היה אפוף אושר והתפעמות, המאמר של עוז – חרדה. אלתרמן קבע שהניצחון "החזיר לידי היהודים את העתיקים והנעלים בקודשי האומה", עוז הזהיר מפני כיבוש משחית ומשיחיות מעוורת. המשורר הנערץ התייצב בראש מייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, הסופר המבטיח נמנה עם עורכי קובץ הייסורים והפקפוקים "שיח לוחמים".
בגב הספר החדש של ענברי נטען ש"זהו סיפורם של אנשי הרוח המשפיעים ביותר שחיו בארץ במאה העשרים". קשה למדוד במדויק השפעה כזו, אבל היא בוודאי לשון גוזמה בכל הנוגע למידת השפעתם של אלתרמן ועוז על הוויכוח בסוגיית שטחים ושלום, חוט העלילה המרכזי בספר. דווקא כמי שהתאמץ פעם להדפיס מחדש את הגיגי אלתרמן בעקבות מלחמת ששת הימים, וברגע האחרון נתקל בחרטה מוזרה מצד בעלי זכות היוצרים, מותר לי לשער כאן שאחרי ככלות הכול, מפעל ההתנחלויות מעבר לקו הירוק אינו תוצאה של השפעה אלתרמנית.
נתן ועמוס | צילום: ידיעות ספרים
אלתרמן היה קטגור גאוני של רעיון המדינה הפלסטינית וסנגור מנומק של רעיון ההתנחלות, אבל תנועתו לא הצליחה לחזק אפילו במתיישב אחד את ההתיישבות בגולן וביו"ש, כפי שענברי טורח לציין. איש הרוח המשפיע באמת על היווצרותן של ההתנחלויות היה הרב הזקן צבי יהודה קוק. הוא לא כתב שירים, רומנים או מאמרים, אך הפיח רוח חלוצית בתלמידים שנאחזו לימים ביהודה ובשומרון: חנן פורת, הרב לוינגר, הרב ולדמן, הרב מלמד, מנחם פליקס ורבים אחרים. נאומו המפורסם בליל יום העצמאות שקדם למלחמה, "איפה חברון שלנו?" השפיע עליהם יותר מכל המאמרים שפרסם במעריב המשורר החילוני הנערץ.
הכי מעניין
האם עמוס עוז היה משפיען עוצמתי מעברו השני של המתרס? ספק גדול. לעיתים הוא מילא אומנם תפקידי אדמו"ר במחוזותיו, אך למעשה היה רק נגן מוכשר בלהקת ענק שבמשך שנים רבות השמיעה פה שירי הלל לנסיגות וצלילי משטמה עזה למתנחלים. דויד גרוסמן מילא בה תפקיד משמעותי יותר ממנו עם "הזמן הצהוב" שלו, אולי אפילו תוכניות השטנה הסאטירית בטלוויזיה מאז שנות השבעים ועד עצם ימינו.
ההגזמה בתיאור השפעת עוז ואלתרמן על הוויכוח בענייני שטחים ושלום, היא התנשאות אינטלקטואלית תת־הכרתית על חשבון האגף הדתי בוויכוח. גם הוויכוח הזה עצמו מתברר לאחרונה כחשוב פחות מכפי שנחשב עד לא מכבר, החמצה של עימות רוחני על עניינים נשגבים יותר. הרי סינוואר לא הסתער ב־7 באוקטובר על ההתנחלויות אלא על ארץ ישראל הישנה, ואיראן עדיין זוממת להשמיד אותנו בלי שום קשר למצב בשטחים. אלתרמן ניבא זאת במאמר שפרסם בערב פסח תשכ"ח, 1968, במקרה שעות אחדות לפני ליל הסדר המפורסם במלון פארק: "תהיה זו באמת טרגדיה אם יתברר כי בעוד אנו טורחים לקבוע בגלוי, ולרוב ללא תועלת, מי הצד שהתחיל ביריות, בעת תקרית זו או אחרת, נחדל מלראות את ההבדל בין שני הצדדים בזירת התמודדות גורלית זו שבה עומד כיום העם היהודי ואתו תמצית כל תולדותיו ויעודן הלאומי, אל מול כוחות שהם כאילו תמצית כל השקר והסילוף והשנאה שליווהו בימי נדודיו"
עוד כתבות בנושא
