רבני הערים: קריאה לאחינו מהציונות הכללית להתעורר

דווקא בזירה הרבנית - רבני הערים, המועצות הדתיות, מוסדות ההשפעה הרוחניים והקהילתיים - שם הציונות הדתית, למרות היותה המחויבת ביותר לחיבור שבין תורה, מדינה, שירות וחיים, נדחקה לאחור

תוכן השמע עדיין בהכנה...

מלחמת חרבות ברזל שינתה את אופי תפקידו של הרב הצבאי. הרבצ"ר קרים | אורן כהן

מלחמת חרבות ברזל שינתה את אופי תפקידו של הרב הצבאי. הרבצ"ר קרים | צילום: אורן כהן

מאז ההתנתקות - ואולי כבר לפניה, אך בוודאי אחריה בקצב מואץ - עברה הציונות הדתית שינוי עמוק. היא חדלה לראות את עצמה רק כמגזר המבקש להגן על גבולותיו, וקיבלה החלטה להיות חלק אינטגרלי מן החברה הישראלית: לא רק להשתלב בה, אלא גם להוביל אותה.

עוד כתבות בנושא

בהתחלה הדבר בלט במיוחד בצבא. שם ראינו בצורה החדה ביותר את הבחירה של הציבור הזה לא רק לשרת, אלא לשאת באחריות, לפקד, להוביל, ולהיות בחוד. במלחמה האחרונה ראינו את פירות המהלך הזה בעוצמה גדולה: גם בגבורה, גם במסירות, וגם, למרבה הכאב, במספר הנופלים הכבד.

אפשר למצוא היום את הציונות הדתית כמעט בכל מקום בחברה הישראלית. לא בשוליים, אלא בלב העשייה. היא כבר אינה רק מגזר; היא חלק ממעמד מוביל, לוקח אחריות, נושא בעול ומבקש לעצב את עתיד המדינה.

הכי מעניין

אבל במקביל, גם החברה החרדית חצתה קווים - לפחות בכל הנוגע לכוח הפוליטי. גם היא החליטה לקחת חלק משמעותי יותר במוקדי הכוח, בתקציבים, במשרדי הממשלה ובהשפעה על מערכות המדינה. אלא שכאן נוצר ההבדל הגדול: בעוד הציונות הדתית בחרה בהשתלבות דרך אחריות, שירות, עבודה, הובלה ומחויבות, חלקים גדולים מן ההנהגה החרדית ביקשו להחזיק בכוח ובתקציבים, אך במקביל להמשיך ולהילחם על שימור ההפרדה.

וכאן מגיע הפרדוקס הגדול: דווקא בזירה הרבנית - רבני הערים, המועצות הדתיות, מוסדות ההשפעה הרוחניים והקהילתיים - שם הציונות הדתית, למרות היותה המחויבת ביותר לחיבור שבין תורה, מדינה, שירות וחיים, נדחקה לאחור.

ש"ס הבינה מוקדם מאוד את הכוח הטמון בזירה הזאת. זו שליטה במרחב הזהות. זו השפעה על דמותה היהודית של החברה הישראלית, על הציבור המסורתי, על הדור הבא, ועל היחס שבין יהדות לחיים.

בצה"ל, במידה רבה, המשחק הזה נעצר. הרב אביחי רונצקי ז"ל סימן קו ברור שלפיו רב צבאי איננו רק נותן שירותי דת, אלא חלק מן הרוח הלוחמת של היחידה, אדם שמבין את שדה הקרב מבפנים ומחובר לעולם הלחימה עצמו.

הרב רונצקי. | יהודה לחיאני

הרב רונצקי. | צילום: יהודה לחיאני

אבל בכל הנוגע לרבני ערים ולהנהגה המקומית, כאן הציונות הדתית נחלה כישלון צורב. ראינו זאת גם בימים האחרונים: מועמדים ציוניים-דתיים, אנשי מילואים שחיים את חיי האחריות הישראליים במלואם, נאלצים לנהל מאבק על תפקיד רבני בזמן שהם עצמם מגויסים, משרתים ונושאים בעול. מולם ניצבים מועמדים שפנויים כולם למשחק הפוליטי המקומי, לדילים, למנגנונים ולהיערכות ארוכה.

אני כותב את הדברים גם ממקום אישי מאוד. בקרב שבו נפל בני האהוב אליאב, נפל גם הרב אבי גולדברג, הרב הצבאי של הגדוד. כששאלתי את המג"ד מה עושה רב גדודי בתוך התקפה, הוא השיב לי במשפט אחד שנצרב בי: "לפני שהוא רב, הוא לוחם".

עוד כתבות בנושא

המשפט הזה מתאר בעיניי את תמצית המחויבות של הציונות הדתית: לא דרישה לסמכות בלי מחיר, לא תביעה להנהגה בלי שותפות, אלא להפך - קודם כול נשיאה בנטל, אחריות, הסתערות ומסירות, ורק מתוך כך גם הזכות לעצב, להנהיג ולהשמיע קול.

הברית הנדרשת עכשיו איננה ברית סקטוריאלית, אלא ברית רחבה של כלל החברה הציונית - הדתית והכללית כאחת. למען הייעוד הזה כולנו מוכנים לשאת בנטל; ודווקא משום כך, הדבר הזה חייב לבוא לידי ביטוי גם בהנהגה המקומית והרוחנית.

רבני ערים, מועצות דתיות ומוסדות קהילה אינם עניין טכני, ואינם יכולים להיות עוד זירה לעסקאות פוליטיות קטנות. הם צריכים לבטא הנהגה שמדברת בשפה של הציבור הישראלי החי, המשרת, העובד, המחובר למסורת ולחיים גם יחד.

לכן אסור לציונות הכללית לשחק במרחב הזה משחק פוליטי קצר טווח. דיל נקודתי, שיתוף פעולה מזדמן, או ויתור על הזירה הזאת מתוך מחשבה שזהו עניין של הדתיים בלבד - הם טעות עמוקה. את המחיר לא תשלם רק הציונות הדתית. את המחיר תשלם הזהות של מדינת ישראל, הקשר של הדור הבא למסורת ישראל, והיכולת שלנו לבנות כאן חברה אחת שיש בה שייכות, אחריות ונשמה.

עוד כתבות בנושא