כשמונה רבני עיר נבחרו בשמונת החודשים האחרונים ביישובים שרוב תושביהם חילונים או דתיים־לאומיים. רובם הגדול של הרבנים הנבחרים לא שירתו בצבא וככל הנראה גם ילדיהם לא יעשו זאת. סביר להניח שמושגים כמו ציונות ודמוקרטיה אינם חלק מסל הערכים שילדיהם או תלמידיהם יגדלו עליו. כיצד זה קורה דווקא בערים כמו גבעתיים, קריית־אונו, הוד־השרון ועוד מעט אולי גם ברמת־השרון ובתל־אביב, ערים המתהדרות בהיותן ציוניות וליברליות? האם זו התעוררות של חזרה בתשובה אל חיק העולם החרדי או סתם חוסר תשומת לב ועניין?

ראשית צריך לומר בכנות: מפלגות דוגמת יש עתיד, רוממות השירות הצבאי והערכים הליברליים בפיהם אבל דילים וקומבינות אומנותם המעשית. ראשי הערים המייצגים את המפלגות הללו שותפים באופן פעיל לעסקאות עם ראשי המפלגות החרדיות, ובראשן אלו השולטים במשרדי הפנים והדתות - עסקאות שריחן נודף למרחוק אך מרבית המצביעים אינם מודעים לקיומן.

שנית, גם הפוליטיקה הדתית־לאומית אינה חפה מאחריות. המנהיגות הפוליטית המתיימרת לייצג את הציבור הזה ויתרה במודע על הרבנות בישראל. זה לא הפסד נקודתי, אלא השקפת עולם פוליטית אסטרטגית שבונה על החיבור עם העולם החרדי על חשבון החיבור לכלל ישראל דרך עולם הרבנות. ייתכן שההתיישבות ביש"ע שווה את המחיר, ייתכן שלא. ברור שיש כאן הפקרה מודעת של שירותי הדת בישראל לממסד החרדי עם כל המשמעויות הנובעות מכך. גלגולי עיניים לא יועילו.

אך צריך לומר ביושר שבשתי ההערות הללו אין כדי להסביר את התופעה במלואה. אם ראשי הערים היו חשים שהציבור הרחב תובע במפגיע רבנים דתיים־לאומיים שיכהנו בערים הגדולות, הם לא היו פועלים בניגוד גמור לרצון המצביעים. ראשי העיר מזהים את הלך הרוח של תושביהם, שלא ממש מוטרדים מזהות הרבנים, וממילא - הדילים נעשים חלק מהמשחק הפוליטי ותו לא.

מדוע לציבור לא אכפת? ייתכן שהוא אינו מבין את חשיבות התפקיד ואת השפעותיו על חיי היומיום של האזרח הפשוט בתחומי הכשרות, הנישואין והקבורה. אבל ייתכן שהסיבה עמוקה יותר. אולי דווקא אכפת מאוד לציבור מי יהיה הרב, אבל הוא לא רואה בנו את הכתובת שתיתן  מענה לצרכיו. רבים בחברה הישראלית חשים שדמותו של הרב הדתי־לאומי מאיימת עליהם ועל אורחות חייהם הרבה יותר מדמותו של הרב החרדי. עם העולם החרדי יש לו שתי מחלוקות חשובות - גיוס והשתלבות בעבודה. אבל מעבר להן, אפשר להסתדר איתם.

הרבנות הדתית־לאומית אומנם מתגייסת לצה"ל אבל מצטיירת כקיצונית ומאיימת על הציבור החילוני יותר מהרבנות החרדית. זה נובע בראש וראשונה מהיותה אידאולוגית וכלל־ישראלית: אכפת לה ממה שקורה במדינה והיא אינה דואגת למגזר שלה בלבד. זו נקודה חיובית מאוד, אבל מנקודת מבטה של החברה החילונית היא לפיכך מאיימת ודורסנית.

נזכיר שתי דוגמאות. בתקופת המאבק הציבורי על הרפורמה המשפטית לא היו כמעט רבנים חרדים שעסקו בנושא (שכן אותם עניין רק נושא אחד, והוא הגיוס). הרבנות הדתית־לאומית ברובה נקטה עמדה ברורה שהרחיקה מעליה באופן טבעי את מרבית הציבור החילוני, שראה את עצמו מאוים על ידה בצדק או שלא בצדק. אין מדובר בצורך לוותר או להסתיר דעות, מתבקשת כאן הקשבה. דרושה נכונות לשיח המבין את הכאב של הצד השני, והשיח הזה היה חסר.

הדוגמה השנייה היא סוגיית החטופים שהטרידה את החברה הישראלית בשנתיים האחרונות. נשים בצד את שאלת העמדה עצמה, אם לתמוך בעסקה לשחרורם ובאילו תנאים - שאלה חשובה ולגיטימית. נשים יד על הלב ונשאל היכן מצאו המשפחות אוזן קשבת יותר, אצל רבנינו או בעולם החרדי? הלא מרבית רבנינו פחדו להגיע לכיכר החטופים והיו שאסרו על תלמידיהם לבוא לשם. רבים מאיתנו פחדו לגלות אמפתיה למאבק מחשש שתנוצל לצרכים פוליטיים. במקום שבו העולם הרבני הדתי־לאומי נתפס (גם אם לא בצדק) כזועף ומאיים ולא קשוב ורגיש, קשה לבוא בטענות אם הציבור הרחב אינו מתפעל מהשאלה מי יהיה רב היישוב. שניהם לא יהיו רלוונטיים בשבילו, אז למה לריב?

פשוט לא ייאמן שאחרי שנתיים וחצי שהציבור כולו מתפעל ממסירות הנפש המדהימה של הציבור הדתי־לאומי לגווניו בצבא ובעשייה, הרתיעה והפחד מפני רבני הציבור הזה לא רק שאינה פוחתת אלא עולה בהתמדה.

אם כנים הדברים, לא די בביקורת על הפוליטיקאים. עלינו לבחון את עצמנו ולחשוב כיצד התורה הדתית־לאומית תיתפס כרגישה, אנושית ומוסרית לצד היותה ממלכתית ומשרתת. אין זו טעות לשאת בקול גדול את האידאולוגיה שאנו מאמינים בה. אבל אידאולוגיה מתנשאת שאינה קשובה לצד האחר, גורמת לריחוק וניכור, שמתבטאים גם בבחירות לרבני הערים.