ממה פחדנו בתחילת המאה העשרים ואחת? קודם כול, מבאג אלפיים. לקראת כניסתה של השנה הסמלית הזאת התפשטה בעולם פניקה המונית: הרבה תוכנות התייחסו רק לשתי הספרות האחרונות של השנה, וכאשר אחרי שנת 99 תגיע שנת 00 – חששנו שהמחשבים יתחילו להשתולל. המומחים דיברו על הפסקות המוניות של חשמל ומים, והיו שחזו אפילו שיגור אקראי של טילים גרעיניים. אחד בינואר 2000 חל בשבת, ובאותו בוקר פתחנו בחשש את עינינו וגילינו שהעולם עדיין קיים – אולי בזכות כל ההכנות היקרות, ואולי משום שהאיום היה מקושקש מראשיתו. כך או כך, שמחנו שהאלף הבא בלוח האזרחי מתחיל בבוקר שלֵו. השנים הבאות לא היו שלוות כל כך.
דקדקנים יאמרו ששנת אלפיים הייתה בכלל השנה האחרונה של המאה העשרים, ולא השנה הראשונה של המאה העשרים ואחת; אך גם הם יסכימו ששלשום הסתיים הרבע הראשון של המאה הזו. כשאגיע השבוע ללמד בישיבת הר־עציון אשתדל לחמוק מראש הישיבה, הרב יעקב מדן, שזועם על כל שימוש בתאריך לועזי. אני מעדיף את התאריך העברי, אך מרשה לעצמי להקל פעם בחצי יובל, כדי לשאול מה מאפיין את 25 השנים הראשונות של המאה הזו.
מה נשתנה? נדמה לי שברבע המאה הזה סטתה ישראל לטובה מהנתיב המערבי. החברה הישראלית היא עדיין חברה מערבית, וטוב שכך. בפרפרזה על צ'רצ'יל אפשר לומר שהציוויליזציה המערבית של ימינו היא הגרועה ביותר בעולם – חוץ מכל האחרות. אבל בנקודה מסוימת בתחילת המאה הנוכחית סטה העולם המערבי קצת שמאלה, ואנחנו פנינו קצת ימינה. ההבדל הקטן הזה הפך לאחר רבע מאה לפער שאי אפשר להתעלם ממנו.
הכי מעניין
| צילום: איור: איילת ינאי
אחרי שנפלה ברית המועצות, כבשה את העולם בשנות ה־90 תאוריית "קץ ההיסטוריה" של פרנסיס פוקויאמה. הפירוש העממי לתאוריה הזאת היה שהדמוקרטיה הליברלית ניצחה את היריב האידאולוגי האחרון שלה והפכה למשחק היחיד בעיר, מעתה ועד עולם. שני מנהיגים צעירים ופופולריים מאוד – ביל קלינטון בארצות הברית וטוני בלייר בבריטניה – תרגמו את הלך הרוח הזה לגרסה חדשה ומגניבה של שמאל ליברלי, בין־לאומי וידידותי לעסקים. חזון אוסלו של שמעון פרס היה הגרסה הישראלית לטרנד הכלל־מערבי הזה. פרס וחזונו לא היו צעירים וגם לא מגניבים, אבל הם בהחלט היו פופולריים. בספרו "המזרח התיכון החדש" התפייט פרס על עידן פוסט־לאומי, שבו עזה תהפוך לסינגפור. תהליך אוסלו הוצג כזינוק לקראת החלום הזה.
עוד כתבות בנושא
הפנטזיה הליברלית של האמריקאים קרסה עם הפיגוע במגדלי התאומים, אבל אצלנו ההתפכחות כאבה הרבה יותר. שנים של דם ואש ותמרות עשן ניפצו את הפנטזיה של אוסלו, וגרפו לאבדון הרבה יותר מאשר הסכם מדיני ספציפי. זה לקח כמה שנים, ומי שלא חי פה בשנים ההן יתקשה להבין את עוצמת הדיסוננס הקוגניטיבי שבו הייתה שקועה אז החברה הישראלית. הישראלים המשיכו ברובם להעמיד פנים שחזון אוסלו חי וקיים, שהשלום הנצחי רק מתעכב קצת בגלל רצח רבין ו"הקיצונים משני הצדדים". ההנחה הרווחת הייתה שיהודים וערבים הם בסך הכול בני אדם שרוצים להתפרנס בשקט, וכל השאר הוא אי הבנה טרגית, ובקרוב היא תבוא אל פתרונה. מי שהעז לדבר אז על עם ישראל וארץ ישראל הוקע כתימהוני מטורף ומסוכן. בימי הזיכרון היו משמיעים בעיקר את קינתם הבכיינית של ילדי חורף שבעים ושלוש. וכל זה בזמן שהערבים הוכיחו שוב ושוב שהם לא רוצים פרנסה אלא פרעות.
כך חיִינו במשך העשור של אוסלו, עד למבצע חומת מגן של 2002. הדור שנלחם במלחמת שמיני עצרת לא יתרשם מאוד מהמבצע ההוא, אך בשעתו הוא היה עניין גדול: סוף־סוף ראינו שצה"ל מעז להילחם וזוכר איך לנצח. בנקודת הזמן ההיא החל שינוי דרמטי בחברה הישראלית – והתפנית הפוליטית בנוגע לסיכוי לשלום הייתה רק חלק קטן מהשינוי הזה.
בשנות האלפיים הפכה ישראל היהודית לחברה המסורתית והמשפחתית ביותר במערב. עד אז צעדנו באותו כיוון כמו כולם, גם אם בקצב אחר. בתחילת המאה העשרים ואחת פנינו לכיוון שונה – אולי בגלל האכזבה המרה מתהליך השלום, וכנראה גם מסיבות אחרות. החברה היהודית בישראל היא החברה המערבית היחידה שהילודה בה עלתה בעשורים האחרונים ולא ירדה. בפעם הראשונה בתולדות המפעל הציוני, ליהודים בישראל יש היום בממוצע יותר ילדים מלערבים. חברה שאוהבת ילדים היא חברה שמעוגנת בעבר ושמאמינה בעתיד; חברה שמבינה שכל יחיד הוא חלק ממשפחה, מקהילה ומעם. זו גם החברה היחידה בעולם שבה המפגינים הזועמים נגד הממשלה ובעדה מניפים כולם את דגל הלאום.
עוד כתבות בנושא
השינויים בחברה הישראלית הכינו אותנו טוב יותר מאחרים לזוועות שהגיעו בשנות העשרים. בשנת 2015 עוד יכול היה יובל נח הררי לכתוב בספרו "ההיסטוריה של המחר": "אנשי המאה העשרים הצליחו להשתלט על בעיית הרעב, בעיית המגפות ובעיית המלחמות". אחרי שגילינו שהמגפות והמלחמות לא הלכו לשום מקום, אנו מתחילים לגלות שלמערב של היום אין כלים להתמודד עם המלחמות הללו. אם צבאו של פוטין יתקרב למערב אירופה – איזו מדינה תוכל לגייס את הנוער שלה למלחמה נגדו?
התפיסה המפוררת שהשתלטה על המערב הביאה לניכור בין דורי. במאה העשרים דיברנו על עשורים: שנות העשרים העליזות, שנות החמישים השמרניות, שנות השישים המרדניות. במאה העשרים ואחת לא מדברים על עשורים, אלא על דורות: דור ה־X, דור ה־Y, דור ה־Z – כאילו אין לתקופה איזה צביון משותף, שכל בני החברה חווים ביחד; כאילו אין דרך לגשר על הפערים בין הדורות. כאשר מסתכלים על העולם מן הזווית הזו, צעירים רבים מתמרמרים על קשישי דור הבייבי־בום, שעדיין שולטים בעולם. שלושה נשיאים אמריקאים שייכים לדור ההוא: קלינטון, בוש הבן וטראמפ. שלושתם אפילו נולדו באותה שנה. במשך עשרים שנה שולטים בארצות הברית ילידי 1946 – ועוד היד נטויה. זהו תקדים אמריקאי, שמן הזווית של מלחמת הדורות ודאי אינו משמח את צעירי ארצות הברית.
כל זה לא רלוונטי בכלל למדינת ישראל. פערים בין דורות קיימים תמיד, וכולנו כנראה נטיח יום אחד בנכדינו את סיסמת הסבים הנצחית "כשאני הייתי בגילך...". אך בישראל לא נמצא את החמיצות המרירה ואת תחושת הניכור הקיצונית המפרידה בין הדורות במקומות אחרים. הצעירים הישראלים עומדים בתור למכינות קדם צבאיות, שם הם מתעמקים בכתבי ברל כצנלסון, ז'בוטינסקי והרמב"ם; הם מתנדבים בהמוניהם ליחידות הקרביות ביותר בצה"ל, שבהן שירתו אבותיהם; וכשפרצה המלחמה, בני דור ה־Y וה־Z ניתצו את כל הדימויים המתוחכמים שניסחנו על אודותיהם: הם קטעו את "הטיול הגדול" בדרום אמריקה או במזרח, נדחסו למטוסי אל־על והתייצבו בשדות הקרב של עזה.
עוד כתבות בנושא
חצי היובל האחרון מלמד שהאיום הגדול על לכידות החברה הישראלית אינו נמצא בפער בין הדורות, אלא במקום אחר לגמרי. תנועה פופולרית מאוד אצל צעירי ישראל נקראת "השומר החדש" – על שם ארגון "השומר" שהקימו ישראל ומניה שוחט וחבריהם ב־1909. נדמה לי שלא נמצא בעולם המערבי כולו צעירים שכה דבקים במורשת הפטריוטית של סבי־סביהם.
מצד שני, כבר לפני ארבעים שנה החליפה עיריית בני־ברק את שמו של "רחוב השומר" המרכזי ל"רחוב הרב כהנמן", כדי שחלילה לא ייזכר ולא ייפקד בעיר החרדית שמו של ארגון השמירה הציוני הוותיק. ראוי הוא הרב כהנמן זצ"ל לקרוא על שמו רחוב, ולא רק בגלל התעקשותו להניף בכל שנה את דגל ישראל בישיבת פוניבז'; אבל אפשר היה בקלות למצוא לו רחוב אחר. אין בישראל קרע בין־דורי, אך יש בה קרע עמוק בין משרתים למשתמטים.
אינני רואה פתרון ריאלי לקרע הזה. אך באותה מידה לפני עשרים וחמש שנה לא ראיתי פתרון ריאלי להתנכרותה של החברה הישראלית למסורת היהודית ולמורשת הציונית, ולא ראיתי תרחיש ריאלי שיפקח את עיני הישראלים לסכנות המדינה הפלסטינית. לא ראיתי אפילו דרך ריאלית להתמודד עם מצוקת המים של ישראל, כי איש לא העלה אז על דעתו את מפעלי ההתפלה הענקיים שהקמנו מאז. בתחום הכלכלי, בימים שבהם חיזרה המדינה אחרי אינטל בתחנונים ובמענקים איש לא חשב שישראל תהפוך לאומת הסטרט־אפ, ושחברת ענק כמו אנבידיה תחזר אחרינו. במבט לאחור, לתואר הריאליסט המפוכח מכולם עדיין זכאי בן־גוריון, בזכות אמרתו הממצה: כדי להיות ריאליסט בארץ ישראל צריך להאמין בניסים. רבע המאה האחרונה חיזקה את דבקותי במסקנה הזו: אני מאמין.
עוד כתבות בנושא
