האם חזרנו לשישה באוקטובר? ובגרסה היהודית של השאלה הזו: האם חזרנו להושענא רבה? בדרך כלל אני עונה על השאלה הזו בשלילה נחרצת, אבל השבוע קצת התערערה נחרצותי. כשם שלטבח קדמה קונספציה ביטחונית שגויה, כך קדמה לו גם קונספציה רוחנית משובשת. לא רק הקצינים הבכירים חטאו בזחיחות, אלא גם אנשי הרוח. ולפחות בתחום הרוחני, נדמה שאחדים מאיתנו חזרו לאותה קונספציה.
לפני הטבח היינו שאננים גם מבחינה רוחנית. שאננים עד כדי כך שפה ושם היו בינינו כאלו שהטיפו להפסיק לצום את צומות החורבן, כי אנחנו חיים בזמן של שלווה וגאולה, שאין בו מצוקה ויגון. אותם אנשים נטו גם לזלזל בפיוטי הסליחות והקינות, המזכירים את צרות ישראל ומתחננים לישועה. כל אלו נראו להם שריד ארכאי לתקופה שעברה מן העולם. היה אפשר לחשוב שאחרי הטבח הם יבינו את טעותם, אך מתברר שאחדים מסרבים להיפרד מהקונספציה האהובה עליהם. בימים האחרונים שוב שמענו קריאות (מעטות, ברוך ה') לא לצום בעשרה בטבת, וראש ישיבה (קטנה) אף סיפר שחלק מתלמידיו חוגגים את תשעה באב בסעודה חגיגית, כמנהג שבתי צבי.
עוד כתבות בנושא
הגמרא במסכת ראש השנה (י"ח ע"ב) קובעת שבתשעה באב ודאי צריך לצום, ולגבי צומות החורבן האחרים מכריעה כך: "בזמן שיש שלום – יהיו לששון ולשמחה... אין שמד ואין שלום, רצו – מתענין, רצו – אין מתענין". הרמב"ן ביאר שבתיאור "יש שלום" כוונת הגמרא לזמנים שבהם בית המקדש קיים, שרק אז אסור לצום; ובתיאור ההפוך – "יש שמד" – כוונתה לומר: "צרה במקום ידוע בישראל".
הכי מעניין
איך נגדיר את זמננו שלנו? בעודנו מלקקים את פצעי הטבח והמלחמה, בעוד אויבינו זוממים להכחידנו, כך שלא ייזכר שם ישראל עוד, נראה שבהחלט יש היום "צרה במקום ידוע בישראל". אף אם נתעקש שהמציאות שלנו אינה "שמד", לכל היותר נוכל לומר שאנו בתקופת ביניים, שהצום בה תלוי בהכרעתו של עם ישראל. העם, כידוע, קיבל עליו לצום בימים הללו, עד בוא משיח צדקנו: "ועכשיו כבר רצו ונהגו להתענות וקיבלו עליהם, לפיכך אסור ליחיד לפרוץ גדרן, וכל שכן בדורות הללו, שהרי בעוונותינו שרבו צרות בישראל ואין שלום; הלכך חייבין הכל להתענות מדברי קבלה ותקנת נביאים" (רמב"ן, תורת האדם, עמ' רמג). וכן הכריע בתוקף השולחן ערוך: "הכל חייבים להתענות ארבע צומות הללו, ואסור לפרוץ גדר" (שו"ע או"ח תק"נ, א). תלמידים צעירים אולי אינם יודעים להעריך ולנתח את המקורות הללו, אך רבותיהם היו צריכים לדעת טוב מהם.
על כך נוסיף את שיטתו של הרמב"ם, שמרחיק לכת עוד יותר. הרמב"ם פסק (בפירוש המשנה ובהלכות תעניות) שכל עוד בית המקדש חרב – אין לעם ישראל שום שיקול דעת בנוגע לצומות, וכולם חייבים לצום. ולגבי תשעה באב – בו צמו לדעת הרמב"ם אפילו בזמן שבית המקדש השני עמד על מכונו. שיטתו מסתברת מאוד, כי אם משפחה חלילה איבדה ילד, היא לא מפסיקה להתאבל עליו כאשר נולד בחסד ה' ילד אחר. רק כשיבוא המשיח ויאמר ה' לצרותינו די – רק אז נפסיק לצום את הצומות הללו.
אני יכול להבין למה יש בודדים שנאחזים באשליה שכבר נפתרו כל צרותינו. מי לא היה רוצה להאמין בזה? כדי להיאחז בתקווה יודעת רוח האדם לגייס משאבים בלתי נדלים של התעלמות מהמציאות. אבל אפשר לקוות גם בלי להתמכר לאשליות, ואפשר להיות אופטימי גם בלי להתעלם מהיגון. הרב סולובייצ'יק כתב דברים מדויקים על האשליה שמנסים למכור לנו מבטלי הצומות: "דרשו כמה יהודים אורתודוקסיים לאחר ייסודה של מדינת ישראל שנבטל את צום תשעה באב. טענו הללו ואמרו: הלא המשיח כבר בא, והתגשמו כל תקוותינו! והנה, כיצד יסבירו יהודים אלו את העובדה, שבכל השנים לא הסכימו משקיפי האומות המאוחדות להוקיע רציחות של רוצחים ערביים, ומאידך היו תמיד מוכנים ומזומנים להוקיע לאלתר תגובת הגנה של חיילי ישראל! (...) הישמעאלים, המוסלמים, ונהרו הבראהמיני בשעתו, הכנסייה הקתולית ואף פקידים מסוימים במחלקת המדינה בוושינגטון – שיש ביניהם העוינים זה את זה – מאוחדים יחדיו בעניין שנאת ישראל. תסביך זה מגיע עד האבסורד ממש" (ימי זיכרון, עמ' 160).
שנאת ישראל שראה הרב סולובייצ'יק בשנות החמישים והשישים זניחה לעומת עוצמת האנטישמיות הגלויה והבוטה שאנו רואים היום בעולם כולו – במזרח ובמערב, בשמאל ובימין. האנטישמים יצאו מהחורים והסירו את המסכות; הם הפסיקו אפילו להתבייש בשנאתם. זאת ועוד: אלפי משפחות בישראל מבכות את יקיריהן; עשרות אלפי פצועים מתהלכים בינינו, כאובים בגוף ובנפש; ובכל פינות תבל, מאוסטרליה ועד כוש, יהודים נטבחים רק בגלל יהדותם. חזקה על סועדי הצומות שהם רגישים לכל אלו לא פחות מאף אחד אחר, אבל משום מה הם מסרבים לתרגם את רגישותם האישית לתובנה ציבורית.
אכן, מלחמת שמיני עצרת הביאה איתה בחסד ה' גם הישגים והצלחות, ישועות ונחמות. אבל כאשר מסתכלים על השנים הללו כמכלול – יש בהן גם יגון ומצוקה, במידה שאינני זוכר בכל ימי חיי. לא הכול רע – אך ודאי גם לא הכול טוב. איך אפשר בימים כאלו להתכנס בתוך פקעת מאולצת של שמחה מנוכרת, להתעלם מצרת ישראל ומיגונם, ולהעמיד פנים כאילו אנחנו חיים בימים עולצים של רינה מתפרצת? האם לא נוכל למצוא בתוכנו את משאבי הנפש הנחוצים לארבעה ימים של אבל ותענית בשנה?
כך לימד אותנו הרמב"ם בתחילת הלכות תעניות: "שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו – ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן... וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם". למה שנרצה לוותר על ההזדמנות הזו לתפילה, לתשובה ולהסרת הצרות? אני מבין שלפני הטבח היו כאלו שהשלו את עצמם שאין עוד צרות בימינו; אך קשה מאוד להבין איך חלק מהם נותרו בדעתם גם אחרי הטבח הנורא והמלחמה הקשה. ביום התענית נזעק על צרותינו, ויהי רצון שבקרוב יאמר להן ה' די.