למה אנחנו צמים היום? אם בוחנים את לוח השנה היהודי בפריזמה היסטורית "יבשה", הבחירה בעשרה בטבת כיום תענית נראית כמעט תמוהה. זהו אינו תשעה באב שבו הבית עלה בלהבות, וזהו לא זיכרון לפוגרומים המדממים בקיסריה או באלכסנדריה שבהם נטבחו אלפים ברחובות. לצערנו, ההיסטוריה הלאומית שלנו רצופה באירועים קטסטרופליים וטראגיים בהרבה. אז למה לעצור את הכל, להרעיב את הגוף ולכאוב דווקא את "תחילתו של מצור"? אירוע שבו, לפחות בהתחלה, שום דם עוד לא נשפך ושום חומה לא נפרצה.
עוד כתבות בנושא
התשובה כנראה טמונה בהבנה עמוקה של מערכת ההפעלה האנושית שלנו. כבני אדם, אנחנו נוטים לייצר לעצמנו תפיסות עולם ופרדיגמות נוחות לגבי המציאות. בכל פעם שאירוע כזה או אחר מאתגר את התפיסה הזו, אנחנו ממהרים למצוא תירוצים. מסבירים לעצמנו מדוע הסטייה הזו דווקא מסתדרת, איכשהו, עם מה שכבר האמנו בו. אנחנו לא משנים את הקונספציה, אנחנו מעקמים את המציאות כדי שתתאים לה.
אליהו כי טוב, מחבר "ספר התודעה", מלמד אותנו שעשרה בטבת אינו אירוע מבודד שצץ משום מקום. הוא חוליה נוספת, מוחשית וכואבת, ברצף של אירועים המשרטטים את האנטומיה של הקריסה. כדי להבין את עומק הצום, צריך להביט בתקופה שקדמה לו:
הכי מעניין
ראשית היה זה ח’ בטבת: "אסון הרוח״. יום תרגום השבעים, שבו הפכה התורה מיצירה חיה ונבדלת, לטקסט ספרותי מתורגם לשפה זרה. איבדנו את ממד העומק והייחודיות, אבל השגרה נמשכה. לאחר מכן הגיע ט’ בטבת: "אסון המנהיגות״. יום פטירת עזרא הסופר. מנהיג שהיה שקול כנגד משה רבנו. המצפן המנהיגותי והנבואי של העם נעלם, ונוצר חלל ריק בהנהגה. גם כאן, החיים ממשיכים.
ואז הגיע י’ בטבת. היום שבו נפל האסימון.
עוד כתבות בנושא
עד אותו בוקר, האירועים של ח’ ו-ט’ בטבת יכלו להיתפס כ״בלתי תלויים״. הם התרחשו מתחת לפני השטח. בשפה, בתרבות, בקרב ההנהגה. יכולנו להמשיך לספר לעצמנו שהכל בסדר. אבל כשהחיילים של נבוכדנצר הקיפו את החומות, ואפשר היה לראות בעיניים את השינוי, המציאות הטיחה בנו את האמת המרה: החורבן לא התחיל כשהגיע האויב. הוא התבשל כאן כבר שנים. המצור היה רק הרגע שבו הקונספציה התנפצה אל מול המציאות הפיזית.
במובנים רבים, ה-7 באוקטובר היה עשרה בטבת המודרני שלנו. הוא היה הרגע המחריד שבו האסימון הלאומי נפל בעוצמה ששינתה אותנו. הוא חשף שכל ה"סימפטומים" שראינו בחברה הישראלית בשנים האחרונות לא היו אירועים נקודתיים, אלא חלק מחידלון רעיוני עמוק. רק כשהמציאות כפתה את עצמה עלינו באכזריות, הבנו את התהליכים הכואבים שהיו שם כל הזמן.
אז למה צמים היום?
אני לא צם רק על חומות האבן המפויחות של ירושלים הקדומה. אני גם צם על הרגע הזה שבו האסימון נופל מאוחר מדי.
הצום הוא לא רק אבל, הוא פעולה אקטיבית של זיקוק המחשבה. הוא נועד לגרום לנו לעצור ולעשות חשבון נפש אמיתי, לפני המצור הבא. הוא שואל אותנו: איפה אנחנו טועים היום? מה אנחנו מפספסים עכשיו בגלל נוחות, יוהרה או עיוורון מרצון?
עשרה בטבת הוא "צום תהליכי". הוא התזכורת השנתית לכך שהחורבן מתחיל הרבה לפני שרואים אותו בעיניים. הוא מתחיל ברגע שבו אנחנו מפסיקים לשים לב לסימנים המוקדמים.
עוד כתבות בנושא
בתקופה הזו, הצום הזה הוא הזדמנות להתעורר בזמן. לשים לב לרגע המכונן בו אנו נמצאים ולהיות מוכנים לשנות ולהשתנות בהתאם.