ההיסטוריה האנושית וההיסטוריה היהודית בפרט, מזמנות אדם מיוחד למציאות מיוחדת. המיוחד באישיותו רבת הגוונים של הרב ליאו בק, שכאילו כל מערכת חייו הכשירה אותו לתפקיד שעליו לא חלם ולא בחר בו.

בגיל 69 הגיע בק למחנה הריכוז טריזינשטט לאחר עשרות שנים בהם שימש בקהילה קטנה (אלפו) בינונית (דיסלדורף) וגדולה (ברלין), כן שימש כרב צבאי במלחמת העולם הראשונה. תפקידים אלה הכשירו אותו להיות לעזר ל-45,000 היהודים שרוכזו במחנה - חלקם לתקופת מעבר בדרך לאושוויץ - ולשמש מנהיג רוחני כאשר כוחו דל והוא בעצמו אסיר ככל אסירי המחנה, עם פריבילגיות קלות של תנאי מחיה משופרים מעט. סיפור חייו הכשיר אותו לתפקיד שגדולתו נובעת מחוסר היכולת להגדירו, תפקיד שבתקופת השפל של חייו ידע להדליק אור בעולם חשוך לעם היהודי וליושבי המחנה.

בק סירב להצעות הרבות שהוצעו לו לכהן כרב וכפרופסור בבריטניה ובארה"ב. השקפת עולמו קבעה כי מנהיג אינו נוטש את צאן מרעיתו. כבר באפריל 1933 דיבר על כוחו של קידוש ה' כמשימה העומדת לפתחו של כל אדם. "מנהיג יהודי אינו יכול לזנוח את קהילתו בעת הדחק, כי פירושה שבירת האחדות של נפשו. ואם ההחלטה להישאר בגרמניה למען הזולת פירושה יהיה מוות על קידוש ה' - כך יהיה".

חלומם של יהודי גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה התנפץ ונותרו האלטרנטיבות: "סרטיפיקטים לפלשתינה", "ויזות לארה"ב". מחצי מיליון היהודים שחיו בגרמניה בעלות היטלר לשלטון, נותרו לאחר פוגרום הבדולח בנוב' 1938, פחות מ-200,000 וכאשר החלו הטרנספורטים למזרח באוק' 1941 נותרו 164,000.

המנהיגות היהודית קבעה סדרי עדיפויות בהצלה: צעירים – שהשתוקקו לעזוב. גם הכשרתם הייתה טובה יותר למצוא תעסוקה מהאוכלוסייה המבוגרת, אך הם הותירו אחריהם אוכלוסייה מזדקנת ומבוטלת ולא פעם חולה. עמדתו של בק הייתה: לא נוכל לקוות בעתיד הקרוב לשינוי כל שהוא משטר האלימות הנאצי. נתחיל למלט את צעירנו לארצות אחרות, ושהמבוגרים יותר יחזיקו מעמד וישמרו על משרותיהם ככל שניתן.

פוגרום הבדולח בנוב' 1938 הביא לשינוי דעתו. בריטניה הציעה לקבל ילדים יהודים בלי הוריהם, במבצע "קינדר טרנספורט" שהקיף 15,000 ילדים. ארץ ישראל הייתה יעד עלייה נוסף לו הקדיש בק את כל מאמציו. בפברואר 1935 הצטרף להפלגת הבכורה של "תל אביב" לנמל חיפה ובחזרתו לגרמניה כתב: "אם יש דבר בתולדות היהודים שמוכיח שההשגחה העליונה מושלת בנו...שהאל הקדים תרופה למכה, הרי שזוהי העובדה שא"י יהודית שבה והייתה למציאות".

ב-1935 החליטה הנציגות הארצית להפוך את ארץ ישראל ליעד "ההגירה" המרכזי. בסתיו 1941 לאחר שאולצו היהודים ובק בכללם לענוד את הטלאי הצהוב, שב הגסטפו וזימן אליו את בק. לאחר המלחמה אמר: "קבעתי לעצמי עיקרון שלא לקבל מינוי מהנאצים ולא לעשות דבר שיוכל לסייע להם".

בספטמבר 1941 נדרשו יהודי גרמניה לענוד טלאי צהוב על בגדיהם וביום הכיפורים החל גירושי המוני מברלין מזרחה. תורו של בק עצמו הגיע ב-27/01/43: התקבלה פקודה לקחת אותו לטריזינשטט, ולמחרת עלה על הרכבת שיצאה דרומה. כך הסתיים תפקידו כמנהיג יהודי גרמניה והוא נכנס לתפקידו ההיסטורי שעמד לפניו בגטו.

המשימה האישית של בק בטריזינשטט

140,000 יהודים נשלחו לגטו לאורך שנות קיומו, מהם 42,000 יוצאי גרמניה. במאי 1945 שוחרר הגטו ע"י הצבא האדום. פחות מ-6000 נותרו בחיים בסוף המלחמה וגם במחנה זה נספו רבים מרעב וממחלות. בהגיעו למחנה בינואר 1943 משימתו הייתה: לעולם לא להיכנע ולשמור תמיד על הכבוד העצמי.

עבודתו של בק הייתה למשוך עגלות מתים. יחד עם רבנים אחרים קיים תפילות בשבתות, תפילות שאותן אחד הניצולים הגדיר "מלאות עד אפס מקום ועונות על צורך אמיתי לחוש קירבה לאלוהים בזמן התפילה". לאחר הגיעו אף ערך חתונה שהתקיימה ברוב טקס בעליית הגג של הקסרקטין. בין הלוויות שערך הייתה הלווית ביתו של בנימין זאב הרצל. בהספדו אמר: "לו הקשבנו לדבריו של אבי האישה האומללה הזאת לא היינו כולנו כאן היום", היו ימים שבהם הובאו לקבורה יותר ממאה איש. ההקפדה על שמירת האופי העתיק של הלוויה נתפס "כאי קטן של חופש בים השעבוד".

הניצולים זכרו את בק בעיקר בזכות עבודתו כרועה רוחני. בעיני המשורר אדלר "גילם בק את מצפונו של הגטו". המשוררת אלזה בלומנטל, תיארה את בק ומפגשה עימו: "היו אלה שעות מאושרות, שבהן כל החששות, הפחדים והמחסור נדמו כלא היו, שאפילו בנסבות המשפילות ביותר אפשר לשמור אמונים לערכי האמת של החיים".

שתי תכונות נדרשו לדעתו של בק כדי להשיג עוצמה פנימית:  סבלנות ודמיון. סבלנות, פירושה חסינות שלא מאפשרת ליצר החיים לגווע. דמיון הוא החזון המאפשר לאדם לראות את העתיד על אף ולמרות הכל. סבלנות ללא דמיון הייתה מדרדרת את האסיר בגטו להשלמה עם השעבוד שכפתה עליו הסביבה. דמיון ללא סבלנות עלול להפוך לחלום בהקיץ, להתרחקות מסוכנת ממציאות היומיום.

האוכלוסייה היהודית כללה נגנים, מלחינים, שחקנים, פרופסורים, אומנים ואנשי רוח כמעט מכל תחום. הם הצליחו לגייס כוח כדי להעלות הפקות תאטרון ומוזיקה וכן הרצאות במגוון נושאים, וכן הועלו מופעי חזנות. מאמצי הרב בק היו מכוונים בעיקר להרצאות אקדמיות והרצאות רוחניות. אלו החלו בקיץ 1942 ונמשכו עד שחרור הגטו 1945. פעילות שכללה 520 מרצים ו2430 הרצאות שנערכו בשעות הלילה.

כותבת טרודה סימונסון לאחר המלחמה: "לא אוכל לשכוח בעליית הגג של הקסרקטין דיבר בק על יהדות והלניזם. בעבורי עברו אותן שעתיים כאילו הייתי באוניברסיטה ולא במחנה, עד כדי כך שקעתי ברוחניות בשעה שאת קופאת, רעבה ועומדת בעליית גג קרה כקרח".

פגישה עם אייכמן יימח שמו

כך תיאר הרב בק את המפגש עם אייכמן: "הדלת נפתחה וקצין אס אס נכנס. היה זה אייכמן, ניכר היה שהוא מופתע לראותני: "מר בק אתה עדיין בחיים?" הוא בחן אותי בעיון, כאילו אינו סומך על מראה עיניו והוסיף בקרירותו: "חשבתי שאתה מת". השבתי לו: "מר אייכמן כנראה אתה מכריז על התרחשות עתידית? אני מבין עכשיו, אדם הנחשב לא מאריך חיים".

כשהסתיים המפגש כתב הרב בק מכתבי פרידה ונפרד מחבריו ואוהביו. אולם הגרמנים לא התכוונו לגרשו למחנה השמדה. גם אילו היו נופל בגורלו לא היה טורח למצוא אדם שישלח תחתיו אלא היה רואה בכך הזדמנות לקיים את מצוות קידוש ה'.

בק נזכר כי השעות האחרונות לפני השחרור שהגיע ב-10/05/1945 היה מהשבועות הנוראים ביותר. בחודש מאי לבדו, בשיא מגפת טיפוס הבהרות מתו 730 איש כמה ימים לפני השחרור. "נדרשו לי ארבעה או חמישה שבועות כדי לסייע לניצולים בגטו המשוחרר". רק בסוף חודש יוני, שהטיסו ב-01/07 לפריז ומשם ללונדון שם חיכו לו ביתו חתנו ונכדתו. בשארית חייו חש על שניצל ממות נוכח רמיזות המרושעת של אייכמן: "קשה להשתחרר מתקופה קשה, ואולי לעיתים משך ההחלמה הוא כמשך המחלה. אך הוא נשא עיניו קדימה בתקווה".

ב־29 באוקטובר 1956 חתם הרב בק על הגהת ספרו השני "זה העם". בשעות אחר הצהריים לקה בשבץ וכעבור שלושה ימים נפטר, בגיל 83.