בניסוח מחדש של פתיחת הספדה של נועה בן־ארצי לסבה, יצחק רבין ז"ל, אפתח ואומר: תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על חוק הגיוס. אני רוצה לדבר על השלום. לא "השלום" של רבין, אלא השלום בינינו.
הסעיפים של חוק הגיוס, הכוללים מכסה של 4,000 או 8,000 מתגייסים לשנה, ועיצומים כאלה ואחרים, נראים לי חשובים פחות מהאווירה הכללית בחברה הישראלית, שבה החרדים הם אֵם כל צרותינו ואבי כל מכאובינו. זר שהיה צופה בשידורים, בכתבות ובטורי הדעה היה מתרשם שלו רק יתגייסו החרדים - מדינת ישראל תהפוך למדינה מושלמת.
חלק גדול מהאש המופנית לחרדים מגיעה דווקא משורות הציונות הדתית בכלל, ומעיתון זה בפרט. דווקא הדתיים־לאומיים, שלמדו ולומדים על בשרם איך מציגים ציבור ערכי כמשיחי, כיצד התקשורת הופכת אזרחים שומרי חוק לחבורה אלימה וקיצונית, שהבחינו איך רואים בהם איום על המדינה ומציגים אותם כקריקטורה לעגנית בתוכניות סאטירה למיניהן, שראשי שב"כ וגנרלים הגדירו אותם כסכנה קיומית גדולה יותר מאיראן – דווקא הם עומדים בקו הראשון של מי שחובטים בציבור של מאות אלפים, ומשתמשים בכל כינויי הגנאי האפשריים כדי לעלוב בהם. כל זה גם נעשה מתוך צידוק פנימי עמוק שהצדק איתם.
הכי מעניין
למה ברור לנו שלא נוכל לכפות על חילונים לשמור שבת כי זו מצווה, אבל נוכל לכפות על חרדים בכל האמצעים לשרת בצבא? יכול להיות שזה לא באמת קשור לרצון שלנו שהחרדים יקיימו את מצוות "עזרת ישראל מיד צר", אלא זה משהו אחר לגמרי?
אני מודה שמייצגי הציבור החרדי מקילים על מי שמחפש את הסיבות להציג את החרדים כבעיה המרכזית של מדינת ישראל - מהריאיון עם עורך יתד נאמן ישראל פרידמן ועד הסרטון של ח"כ יצחק גולדקנופף על הדנובה. לצערי יש עוד דוגמאות לא מעטות. קשה מאוד להגן על ה"השקופה" החרדית או על ההתנהלות המנותקת כל כך.
ואחרי שאמרנו את זה, יש אמירות שקשה לבלוע גם כשהצד השני מתנהג בצורה כזו. לפני שבועיים פרסם חברי ועורך העיתון קלמן ליבסקינד טור, ובו כתב: "הדיון בסוגיית הגיוס ראוי שיתקיים ללא שיתוף החרדים. לא בדיעבד, לכתחילה". ליבסקינד הסביר שהחברה החרדית לא מעוניינת לגייס אף אחד מבניה לצבא, וש"לנהל איתם משא ומתן כדי למצוא נקודת מפגש זה כמו לנהל משא ומתן בין מי שמבקש למנוע גנבות ובין מי שמבקש לגנוב כמה שיותר, במטרה למצוא את נקודת האמצע שבה יתאפשר לגנבים לגנוב - אבל פחות".
אותה הפסקה הייתי יכול לכתוב כמעט על כל מחלוקת יסודית בחברה הישראלית, ולקבוע שאם יש לנו רוב עלינו לחוקק את החוק שנראה לנו - אך בלי להתחשב בחלק אחר של החברה הישראלית.
הפגנה נגד חוק הגיוס בירושלים | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
הייתי יכול לכתוב את זה למשל על הגירוש מגוש קטיף. הרי צד אחד בראשות אריאל שרון רצה לפנות את כל היישובים היהודיים מרצועת עזה, ומנהיגות המתנחלים קבעה "אף שעל" - ולכן טוב עשה שרון כשגייס את כל היכולות של הצבא, המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט כדי לקבוע עובדות בשטח מבלי להתחשב בצד של המתנחלים.
יכולתי לכתוב את זה גם על הרפורמה המשפטית, כשמצד אחד עמדו 64 חברי כנסת ומהצד השני "אחים לנשק" ושקמה ברסלר, שלא היו מוכנים שירימו אפילו אצבע קטנה על בית המשפט ואיימו לשרוף את המדינה. כמו במקרה של גיוס החרדים, גם אז לא היה באמת עם מי לדבר.
אבל דווקא אז, במרץ 2023, כתב ליבסקינד בטורו (אז במעריב) כי למרות הניצחון בבחירות של המחנה הלאומי, השורה התחתונה היא ש"הימין לא יכול. יש לו כוח פרלמנטרי להעביר את הרפורמה כפי שיחפוץ, אבל למחרת היום שבו זה יקרה לא תישאר כאן מדינה. ובהתלבטות בין רפורמה נצרכת ונדרשת ובין המדינה, אני בוחר במדינה".
עוד כתבות בנושא
בעקבות חסימות הכבישים, האיום בסירוב פקודה ובהוצאת כספים מהארץ ועוד, הציע ליבסקינד "למצוא מתווה שבאופוזיציה יכולים לחיות איתו - לא להסכים איתו, לחיות איתו".
על אי בודד
אז למה במתנגדי הרפורמה ובחששותיהם – גם ההזויים ביותר, בסגנון "מחאת השפחות" – צריך להתחשב, ומול החרדים שחוששים לאורח חייהם כדאי לפעול באופן חד־צדדי? רק כי אין להם מספיק מנופים כדי לאיים עלינו כמדינה? האם אינספור מעגלי השיח החשובים והמבורכים בתקופת הרפורמה המשפטית בין דתיים לחילונים, בין מתנגדי הרפורמה לתומכיה, בין רבנים לטייסים "מפסיקי התנדבות" – קמו רק בגלל איומים? האם כל מתווי הפשרה שהוצגו לציבור נוסחו רק כי מתנגדי הרפורמה נופפו בפירוק המדינה אם לא יקשיבו להם?
מנופי הלחץ הם לא הסיפור. רוב הציונות הדתית רואה את עצמו קשור לציבור החילוני יותר מלציבור החרדי. זה בא לידי ביטוי בלבוש, בתרבות, בסגנון החיים ועוד. על השאלה בפעולת "בני־עקיבא המיתולוגית", עם מי תעדיף להיות באי בודד, חילוני או חרדי, רוב גדול מהציונות הדתית ישיב שיעדיף חילוני. זאת, אף שהמכנה המשותף העמוק ביותר - באמונה, בתורה ובמצוות - שאמור להיות בליבת חייו של מי שגדל בציונות הדתית, הוא דווקא עם האדם החרדי.
עוד כתבות בנושא
יש תפיסה ילדותית של הציונות הדתית כערבוב או שילוב בין החרדים בצד אחד והחילונים מהצד השני. אך הציונות הדתית היא לא "המקף המחבר". הרב אברהם יצחק הכהן קוק התווה לנו דרך הרבה יותר עמוקה ממקף, יותר חשובה מרק דרך האמצע בין החרדים לחילונים, והרבה יותר מורכבת מ"אנחנו גם שומעים שלמה ארצי וגם מתפללים מנחה". יש לנו מחלוקת אידיאולוגית עם הציבור החרדי על היחס למדינה ועל השירות בצבא, אבל יש לנו הרבה יותר מחלוקות אידיאולוגיות עם הציבור החילוני - ואותן אנחנו מטאטאים.
הנה דוגמה להמחשה: ההלכה הכי מצוטטת בתקופה האחרונה, שכולם מטיחים בפני החרדים, היא ש"במלחמת מצווה הכול יוצאין, ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". המהדרין מוסיפים גם את הפסוק: "האחיכם יבואו למלחמה, ואתם תשבו פה". ברור שזו מצווה מהתורה שהחרדים מתעלמים ממנה, וטוב שנזכיר להם את זה שוב ושוב.
ועל דרך זו אשאל: מתי בפעם האחרונה שמעתם דתי־לאומי קורא לכלל החילונים "ושמרתם את השבת כי קודש הוא לכם, מחלליה מות יומת, כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמיה"? חילול שבת לא מזיז לנו? האם פניה של מדינת ישראל כמדינה יהודית לא חשובים לנו מספיק? הרי גם שמירת שבת היא מצווה מהתורה כמו הצבא, ואנו מאמינים שנקרב את הגאולה אם יותר ויותר יהודים ישמרו שבת. ואם כבר אנו מביאים ציטוטים, אז למה לא נזכיר גם את הנאמר במסכת שבת: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים"? למה ברור לנו שלא נוכל לכפות על חילונים לשמור שבת כי זו מצווה, אבל נוכל לכפות על חרדים בכל האמצעים לשרת בצבא? יכול להיות שזה לא באמת קשור לרצון שלנו שהחרדים יקיימו את מצוות "עזרת ישראל מיד צר", אלא זה משהו אחר לגמרי?
עוד כתבות בנושא
להגיד לחילוני לשמור שבת זה פאדיחה, לא נעים. אנחנו לא חשוכים ופרימיטיביים. אנחנו רק רוצים להסתדר ביחד, "חיה ותן לחיות".
לא כואב לנו מספיק שיש מאות אלפי חילונים שרומסים לאו מפורש בתורה. אנחנו לא מרגישים את הכאב של מחיקת מצוות רבות אחרות כמו שאנחנו מרגישים את מאות ימי המילואים שאולי היו נחסכים מאיתנו אם החרדים היו מתגייסים. אבל זה לא אומר שאחד משפיע פחות מהשני.
אנחנו מאמינים שהחילונים יחזרו בתשובה מאהבה, אז למה לגבי החרדי אנחנו פועלים בגישת "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" ואצל החילונים "קמעא־קמעא"? למה אצל החרדים אנו סבורים ש"גיוס עכשיו, לכולם, ללומדי תורה ושבאבניקים, כולם ביחד לבקו"ם, ואם לא - עיצומים"?
על גיוס החרדים כתב כבר הרב חיים דרוקמן, שבימים אלו חל יום פטירתו: "מי שחושב שחקיקה כלשהי יכולה לפתור את הבעיה – משלה את עצמו. ההיפך הוא הנכון. חקיקה רק תרחיק את הפתרון האמיתי. מי שמרגיש שמנסים לכפות עליו משהו הנוגד את אמונתו רק מתקומם נגד הכפייה, והדבר רק מעכב את התהליך הטבעי הקורה מאליו".
דמיינו שאתם צריכים לארח אצלכם בבית חבר רגיש לגלוטן, או כזה שמקפיד על כשרות מסוימת. אם באמת ובתמים תרצו שייכנס אליכם הביתה, תעשו את כל המאמצים ותקנו את המצרכים המיוחדים כדי שלא יחשוש. החרדים לא רק חוששים. כל הדנ"א שלהם כבר עשרות שנים מורכב מהסתגרות, משמירה על מסורת אבותם ומחינוך לדרך חיים מסוימת. אם אתם רוצים להזמין אותם אליכם הביתה צריך לרכוש את אמונם, לעשות את כל המאמצים שירגישו בבית אחרי היעדרות ארוכה, לדבר בנועם ולא לגעור בהם שהם מפונקים או פחדנים. חטיבת החשמונאים היא התחלה טובה מאוד ומבורכת, אבל זו אשליה לצפות שתוך רגע יתהפך על פיו תהליך של שלושה דורות שחינכו את ילדיהם שאין להם דבר עם המדינה והצבא.
אשר יאהב - יוכיח
כתלמידי הרב קוק אנו מאמינים שהדרך שהוא התווה לנו וחידש בעולם היא הישרה, הנכונה והאמיתית ביותר. אבל לא פחות מכך, הרב קוק גם הדריך אותנו איך מתנהגים עם מי שלא מאמינים באותה הדרך, איך נלחמים במלחמת הדעות.
עוד כתבות בנושא
הרב קוק כתב באריכות איך מלמדים זכות על מי שבחיצוניותם נראים פושעים, ולימד גם איך צריך לאהוב ולהתייחס לאנשי היישוב הישן - אף שסבל מהם לא מעט בפולמוסים רבים. באגרת שכתב לרב חרל"פ הוא ניסה לנחם אותו על אלו שתקפו את הרב חרל"פ על דברים שכתב: "חלילה לנו למעט אף בכל שהוא את קשר האהבה לכל יראי השם חושבי שמו באיזו מידה שהיא. וגם דילוגם ושגיאתם, ואפילו שנאתם וקנאתם, מעוררת בנו אהבה וידידות פנימית, המעוררת אותנו לדרוש שלומם וטובתם בכל לב ונפש".
המחלוקת עם החרדים על ערכי הציונות, בעיני הרב קוק, היא מחלוקת לשם שמיים, שמחדדת את הציונות ובזכותה נצרפת הציונות מסיגיה. יש מחלוקות בפוסקים אם וכיצד יש לקיים את מצוות "הוכח תוכיח" ביחידים ובציבור שלם, אבל נראה לי שראוי לצטט פה את דבריו של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל בספרו "לנתיבות ישראל" על חשיבות האהבה למושא התוכחה, שצריכה לבוא לפני הכול: "דווקא האהבה מכשירה ומביאה בהבחנתה הנכונה את התוכחה האמיתית".
כדי להוכיח את החרדים לא מספיק לכתוב בכותרת הטור "אחיי החרדים". לא חייבים לציין את ימי המילואים שעשית או להטיח בהם פסוקים. לפני הכול וכתנאי לכול צריך אהבה - לא "ברית משרתים" מול אלו שאינם משרתים, ולא חלוקה בין אלו שישנים בלילה לאלו שחוששים מהדפיקה בדלת.
הבשורה שצריכה הציונות הדתית לשאת בימים אלה היא אחדות, אהבה, לימוד זכות, עין טובה ואמונה בעם ישראל - לא בשורה של חלוקה לכיתות ומפלגות, ולא הטחת האשמות. עליה לבסס את הברית של עם ישראל בינו לבין עצמו, בין כל חלקיו.