לפני כמה שבועות, בגלילה מקרית בין ארוחת ערב להכנסת הכלים למדיח, גיליתי שזוג חמוד מאוד שאני מכירה התארס. החיוך התרחב, הלב התמלא, ומיהרתי להודיע לכל בני הבית. כולם אצלנו מכירים את החתן. כיף גדול. כעבור כשעתיים ההודעה על האירוסין הופיעה בקבוצות ווטסאפ רנדומליות שבהן אני חברה, וברחבי הרשתות. כל הרשתות. לא, לא פספסתם אירוסין של סלב־על. כן, נכון, מדובר באירוסין של בחור עם אלמנת מלחמה.
לא מזמן פגשתי את החתן. ואחרי חליבת הפרטים הטכניים (היא ידעה שאתה מציע? איפה תהיה החתונה? סגרתם כבר תזמורת?) דיברנו על הכנפיים האדירות שעשתה לה השמועה הטובה. “אני מבין למה אנשים עושים לייק לכזו בשורה", הוא אמר, “אבל מה גורם לאנשים לשתף אותה ולפרסם אותה בלי שהם בכלל מכירים אותנו? את זה אני לא מבין". חשבנו יחד.
עם ישראל מחפש לשמוח. אחרי יותר משנתיים של מלחמה, שבהן התבשרנו פעם אחר פעם בבשורות קשות, עם ישראל רוצה להיאחז בטוב, לדעת שיש תקווה גם למי שהחיים שלו נסדקו, שיש תקומה.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
וזה לא רק זה. ההרוגים והנרצחים במלחמה הם מצד אחד אנשים מאוד פרטיים, בני המשפחה הקרובים להם מתמודדים יום־יום עם הכאב והחוסר באופן שאף אחד אחר לא יכול להבין. אבל מצד שני מדובר בשכול לאומי, וכל עם ישראל שותף לו. אנשים מגיעים להלוויות ולניחומי אבלים של הרוגים שהם אינם מכירים, הם תורמים ופועלים להנצחות, משתדלים לפסוע בדרך שהתוו ההולכים, ולכן כשמישהי או מישהו מאלמני הטרור או המלחמה מבשרים בשורה של בניין בית, רבים מרגישים שותפים לזה.
אבל יש עוד משהו. יש לי חברה בת עשרים וקצת, שהתייתמה מאִמה לפני שלוש שנים. האם המסורה הייתה חולה בסרטן במשך תקופה ארוכה, ונפטרה. דיברנו לא פעם על היתמות ועל ההתמודדות. היא שיתפה שהדבר שהכי כואב לה הוא התגובות של חברי ההורים, של הקרובים. “אל תהיי עצובה, את נשואה ומסודרת, את צריכה להסתכל קדימה", “את מתאבלת? יש לך ילדים קטנים שיעסיקו אותך, תגידי תודה על הברכה", “אין לך מה להתעסק באבל, ככה זה, הורים הולכים לעולמם, תגידי תודה שזה קרה אחרי שהתחתנת". ואלה המשפטים העדינים שהיא שומעת באזכרות. אנשים הם טובי לב, אבל היא לא תמיד רוצה לשמוע מילות נחמה, או מדויק יותר — ציווי איך עליה לחיות. היא רק רוצה שיהיו איתה, במקום הרגשי שבו היא נמצאת עכשיו, בלי לצבוע לה את השמיים בוורוד, במיוחד אם לא מדובר בחברות קרובות וקשובות, אלא בסיסמאות שמנותקות ממנה.
קשה לאנשים לראות עולם שבור. הם לא יודעים מה לעשות עם אבל עמוק ועם קושי. הם מחפשים תמונה מתוקנת, שלמה, אולי תקווה - לא רק עבור מי שאיבד, אלא גם עבור עצמם. אבל יש תמונות שרק מי שחי בתוכן יכול לתקן, וזה יקרה כשהוא יחליט ובקצב שיתאים לו. אי אפשר לתקן בגסות, תוך פלישה למרחב האישי ומתוך שיפוטיות.
עוד כתבות בנושא
וזה הצד השני של האירוסין המאוד משמחים של אלמנות המלחמה וחברות של הרוגי המלחמה. כשם שיש נשים שמבקשות זוגיות חדשה ובניין בית, יש כאלה שזה בכלל לא מתאים להן עכשיו. וזה לא משנה אם הן היו “רק" חברות או מאורסות, או נשואות בלי ילדים או נשואות פלוס שישה ילדים. לכל אחת האובדן שלה והקצב שלה, והאופי שלה והמטרות והיעדים שהיא מציבה לעצמה בחיים. וכן, לציבור הרחב ובטח למעגלים הקרובים של הנשים והגברים והבנות האלה קשה לראות אותם בחסרונם ובאבלם. גם כי יש שותפות כנה, אבל גם מפני שלא פשוט לחוות את המצב השבור הזה כשאין באופק איזה הפי אנד שמרפא לנו, לצופים מן הצד, את הלב. שמנחם אותנו. וככה אנחנו גולשים לשיפוטיות.
כשם שטוב וחשוב לשמוח עם האלמנות המתארסות, בגבולות הראויים, בלי פלישה לפרטיות, כך חשוב מאוד לא לדחוק ולא לדחוף ולא לעקם את האף כשמישהי מחליטה שזה לא מתאים לה עכשיו ושהיא לא בשלב הזה. כולנו נושאים תפילה עבורם ועבור כל מי שהוא חסר בעולם הזה, אבל לפעמים זה מה שאנחנו יכולים לתרום: תפילה, הכלה ואמפתיה. לא הכול אפשר לתקן.
ועוד מילה למי שמחפשים ומבקשים ועוד לא זכו להקים בית אפילו פעם אחת, ומרגישים שהפוקוס על אלמנות המלחמה לוקח מהם משהו. לפני הרבה שנים חברה שהתגרשה נישאה פעם שנייה, ואחת מחברותינו המשותפות לחשה לי: איך זה יכול להיות שהיא כבר בסיבוב השני ואני עוד לא ענדתי טבעת אפילו פעם אחת. כן, זה קשוח מאוד. היום, בעידן הרשתות, מושאי הקנאה שלנו כבר לא נשארים רק בשכונה או בעבודה, במעגלים הקרובים והמוכרים — וזה בכל תחום. אנחנו רואים משפחות “מושלמות" מחייכות בטיול או לפני אירוע משפחתי, אישה בת גילנו שמצליחה מאוד במיזם שהיא מקדמת, ואת ההוא מהשכונה שכבר מזמן אין לנו קשר איתו מעלה תמונה ממרוץ טבריה וממרתון ירושלים, ואנחנו תופסים את הראש.
עוד כתבות בנושא
הרשתות מפיקות תמונות פלקטיות, ואנחנו מנסים להתחרות מולן. כולנו מתמודדים עם ההשוואות האלה, בכל תחום בחיים, וכמובן גם בתחום הזה שבו, כאמור, השמועות הטובות מגיעות לכל בית בישראל.
אז קודם כול אני רוצה לחבק אתכם ולהזכיר ששפע של אדם אחד אינו נלקח מאף אדם אחר. משפחה שמתברכת בילדים לא לוקחת אותם ממי שעוד לא נפקד. מי שמצליח כלכלית לא לוקח כסף ממי שבדיוק נאלץ לסגור את העסק. לכל אחד מגיעה מנת הטוב שכבר יש לו ושעוד תגיע אליו, בזמנה. אפשר להשתדל להגדיל אותה, אפשר לנסות לקרב את בניין הבית האישי, חשוב לא לאבד את מי שאתם בתוך הטלטלה הזו.
אני מאמינה שככל שאנשים יהיו ערניים לעניין שידוכים, מאגר ההצעות לכולם יגדל, וגברים שיבקשו להינשא לא יישארו רק ב“קהל יעד" אחד, ובסוף כולם יתברכו מהתנועה הגדולה הזאת. הרבה טוב עוד לפניכם. אל תעזבו ידיים ואמונה.