לפני מספר שבועות הפך הים הווירטואלי לגבה־גלי כשסערת רשת קטנה סחררה אותו. הכול התחיל מפוסט שפרסמה הדס לוינשטרן, שבעלה הרב אלישע נהרג בחאן־יונס בדצמבר 2023. מאז היא הפכה לקול חשוב בשדה השיח סביב המלחמה, והמדינה כולה התרגשה לשמוע על אירוסיה. ההודעה המשמחת הגיעה כחלק מגל אירוסים של אלמנות המלחמה, ובהן רחל גולדברג, צוף אשחר, ועוד. לא מזמן פרסמה לוינשטרן בפייסבוק צילום מסך של הודעה שקיבלה מחברה טובה שלה, רווקה, שכתבה לה כך: ״מתחילה לחשוב שכדי להתחתן צריך קודם להתאלמן״.
לצד התמונה הוסיפה לוינשטרן את המילים שלה: ״בואי נשהה רגע בכאב הזה. איך אני כבר באהבה סבב ב' והיא עוד לא טעמה טעם אהבת אמת?! ריבונו של עולם, מה נראה לך שאתה משאיר אותן רווקות, באמת שאני לא יודעת. [...] ונראה לעניות דעתי [...] שהיא ממש צודקת. בשביל להתחתן צריך להתאלמן מאיזה חתן דמיוני שיש לי בראש. שלומד דוקא בישיבה הזו, או עובד ב... או גר ב.... או נראה כך וכך. להיפרד ממנו, לוותר על מה שלא קיים לטובת מה שיש. יש צד כזה. בשביל להתחתן חייבים 'להתאלמן' (כמטאפורה כמובן) מכל מיני דברים שלא מאפשרים לי לפתוח את הלב למציאות הקיימת״.
הפוסט עורר תגובות רבות, מכל הצדדים. רבות הביעו הסכמה עם הדימוי והמסר, ואחרות הציגו עמדה מורכבת וקושי לנוכח המילים: ״מהפוסט עולה מסקנה שיפוטית וקשה. המסקנה הנגזרת היא שמי שנשארת רווקה לא מסכימה להתפשר על המציאות הקיימת. זה כל כך לא הוגן״, כתבה אליסה אברמוב. ״האם אי פעם היית בנעליים של רווקה בת מעל 35?״ שאלה בתגובות אלינור רחימי. ״האם חווית 18 שנים של דחיות ושברון לב? של השפלות על המראה שלך? המשקל? העדה? הגיל? שפטו אותך שאם את רווקה בוגרת אז כנראה משהו בך דפוק? נכנסו לך לרחם ודחקו בך להקפיא ביציות?״
כך או כך, הטקסט הזה הביא אל קדמת הבמה משהו שעד עתה נראה שהחליק אל מתחת לתשומת הלב הציבורית. מתחילת המלחמה דיברנו ועסקנו בתתי־אוכלוסיות רבות שחווים קשיים סביב התקופה: נשות המילואימניקים והמילואימניקים עצמם, המפונים, המתמודדים עם פוסט־טראומה, הפצועים, וכמובן המשפחות השכולות ומשפחות החטופים – כל זה כמובן בצדק רב. אבל בכתבה הזו אבקש להפנות את המבט אל הרווקוֹת. אלה שאולי אין להן סיפור הירואי שתופס כותרות, אלא התמודדות יומיומית לא פשוטה, שהמלחמה הזו צבעה אותה בצבעים חדשים. אם שכחנו אותן בינתיים, בואו ננסה להיזכר.
״בתחילת המלחמה ראיתי איך הרווקות מרגישות שהן בתחתית סולם המזון״, מספרת הרבנית ימימה מזרחי, דרשנית ואשת ציבור. ״מרגישות שאפילו לא מהוגן להעלות את סוגיית הבדידות של עצמן, מפני שכל כך הרבה קורה במדינה. קשה לצאת לדייטים במלחמה. הגברים מגיעים לפגישה, אבל הם רחוקים מאוד. הם בשדה הקרב, אין פניות נפשית״. היא מתארת את השינוי שהתרחש לאורך השנתיים האחרונות בחתונות: ״בחודשים הראשונים של המלחמה אנשים התחתנו על טנקים, נישאו במדים, הקדימו חתונות. אבל ככל שהמלחמה מתמשכת, הרצון לבנות בית נדחק. והפניות הגברית הולכת וקטנה״.
הרבנית ימימה מזרחי. | צילום: אריק סולטן
כך היא מגיבה לפוסט שבו פתחנו: ״בט״ו באב השתתפתי בכנס באוניברסיטת בר־אילן שבו נשאלה השאלה הזו. איך יכול להיות שאלמנות טריות מתארסות, והרווקות נשארות מאחור? מה הן יודעות שאנחנו לא? עלו מהקהל תשובות מרתקות. מישהי אמרה: ׳הקב״ה מרחם עליהן, מנחם אותן כפליים על הצער׳. מישהי אחרת אמרה: ׳הן עדיין זוגיות מאוד, ופתוחות לזוגיות הרבה יותר מאיתנו׳. מישהי הוסיפה, וזה היה נוקב: ׳הציבור מתאכפת מהן, כל הזמן דואגים להן, אנחנו כבר שכוחות, התרגלו אלינו׳. ואני אמרתי בסוף הדיון הזה: פשוט אין כאן שום קשר. זו לא תופעה אחת שאפשר ללמוד ממנה על האחרת. אין כאן לימוד מהכא להתם. ואני חושבת שזה הכלל הגדול ביחס לרווקות: אין בזה כללים. שלמה המלך, החכם באדם, אומר: ׳ארבעה דברים לא ידעתי: [...] דרך גבר בעלמה׳. אין בזה כללים. אצל כל אחד ואחת זה עובד באופן אחר לגמרי. הנקודה שכן הייתי לוקחת היא נקודת ההתאכפתות. אנחנו חברה שרואה באלמנות, ובצדק, נשים שמגיע להן כל כך הרבה, הן בראש מענייננו, אנחנו כל כך דואגים להן ורוצים בטובתן. אם יש נקודה להשוואה בין האלמנות לרווקות, ואין, זו היא: כך גם החברה צריכה להתאכפת כשהיא מגיעה לבית הכנסת בראש השנה, עוד שנה, ורואה את הבחורה הזו באותו הסטטוס. בואו נראה אותה, בואו נצעק, נבקש עליה, בואו נציץ בעזרת הגברים, אולי אנחנו יכולים לבוא לעזרת הנשים האלה״.
את מרגישה שיש משהו שחשוב להעלות למודעות הציבורית בנושא הזה?
״אנחנו צריכים להיות בזהירות גדולה מהערות. ׳שתתעורר, אני חייבת להזיז אותה׳ – אסור. אל תעוררי אותה על החיים שלה, היא כבר ערה. היא ערה בלילות, היא בכתה גשמים של בכי, היא התרעמה במיליון רעמים, היא מודעת לסטטוס שלה היטב. היא לא צריכה לשמוע ׳אולי תעשי? אולי תנסי?׳ השאלות היחידות שאנחנו צריכים לשאול הן את החֶברה. שאלות של ׳אולי נעשה? אולי ננסה?׳ לא להעיר אותן. להתעורר על עצמנו״.
*
בעקבות המלחמה השתתפה טלי (שם בדוי) במעגל תמיכה בזום לנשים ביישוב שהיא גרה בו. כל אישה סיפרה איך היא מרגישה ומה המלחמה הציפה אצלה, ולאט־לאט היא הדבחינה במוטיב חוזר. ״הרבה מהסיפורים נסובו על הקושי לישון לבד, להירדם לבד, להתנהל בחיים לבד. הייתי המומה מכמה שזה טריוויאלי בשבילי. הקושי שלי במלחמה לא התחיל שם, עבורי זה הקושי הרגיל. זו הייתה הצצה לזה שלשכנות שלי אין מושג שמתקיימת לצדן חוויית חיים שלמה שזה הבסיס שלה.
"כרווקה מתמשכת, אפילו לא הייתה לי מודעות לזה שזה שאני ישנה לבד זה מצוקה. ופתאום כשזה נרשם כמצוקה המרכזית של נשות המילואים, הרגשתי בעיקר מופתעת. זה חשף עד כמה החיים שלי, הרגילים, הם מצוקתיים בעצם. פתאום כל העולם מרגיש את הכאב שלנו, וכל העולם כל כך מטורלל מזה, אבל אצלנו זו המציאות היומיומית״.
היא בת 39, עוסקת בתחום הניהול, ומתגוררת באזור ירושלים. ״אני זוכרת שבתחילת המלחמה פתאום הבנתי שאני אישה שחיה לבד. חששתי מחדירה של מחבלים ליישוב, רציתי שיהיה נשק בבית, והבנתי שזה יצטרך להיות הנשק שלי. המחשבה על להוציא רישיון נשק טלטלה אותי. זה ככה כל השנים, אני צריכה להיות זו שתפרנס את עצמי, זו שתתקין מדף, שתעביר דירה לבד, אבל נשק? זה עורר אצלי חרדה קיומית: פתאום הצורך הבסיסי של מחסה לא נענה, הרגיש לי לא בטוח להיות אישה שחיה לבד״.
טלי מתארת איך מצבי משבר כמו המלחמה, ולפניה הקורונה, חושפים את הסדקים בתוך השגרה. ״פעם החברה האנושית הייתה שבטית. בעולם המודרני יש אשליה שאפשר להיות יחידה משפחתית של אדם אחד: בבוקר הולכים לעבודה, בערב מדליקים נטפליקס. המלחמה הראתה שאי אפשר. כשהייתה התכנסות אל הבית, פתאום זה הראה שיחידה משפחתית של אדם אחד היא לא סבירה. רוב הזמן אפשר להתנחם באנשים סביבנו, לצאת אל בית הקפה השכונתי, לתקשר דרך הנייד. אבל כשזה סוף העולם ואין מי שישאל אותך מה שלומך, זה פשוט לא נכון״.
דווקא בתקופה כזו, משמעותי מאוד לפגוש את האנשים שפותחים את העיניים. ״כמה ימים אחרי תחילת המלחמה, פגשתי אישה מבוגרת מהיישוב, אישה חכמה שאני מאוד מעריכה. היא ישבה ודיברה עם נשים אחרות, ופתאום היא עצרה את השיחה וראתה אותי. היא שאלה: ׳מה שלומך, יקרה?׳ וראתה איך השאלה העלתה לי בעיניים דמעות. ואז היא שמה עלי יד ואמרה: ׳לא טוב להיות עכשיו לבד׳. פתאום הבנתי – אני לבד, זה לא טבעי. יש לי משפחה וחברות בווטסאפ ובטלפון, אבל אני בבית לבד. אין זוג עיניים שרואה אותי בסוף היום. אני גרה עם ארבעה קירות, והם לא מהדהדים לי נרמול לרגשות, לא מפיגים את החרדה בתחושה של שותפות גורל״.
אילו נושאים עולים בתוך חוויית הרווקות דווקא במלחמה?
״קשה לעבור את התקופה הזו בלי שייכות, בלי מגע. ברור לכולם שרווקות חיות עם פחות מגע מאחרות, אבל בזמן כזה זה חסר כפליים, כי מגע הוא אחת הדרכים בה הגוף מווסת את עצמו כשזה נדרש. היה אצלנו בחברות הרבה שיח על זה שנשות המילואים מדברות על החוסר הזה, אבל אצלן זה זמני, ואצלנו זה עלול להיות לנצח״.
עוד נושא שעולה בימים האלה הוא העמדה המורכבת כלפי הימצאותם בחזית של גברים ממערכות יחסים שהסתיימו. ״הרבה חברות שלי מדברות על דאגה לאקס. נכון, הקשר נגמר, אבל הדאגה קיימת, ואין לה מקום. אין דרך לדעת מה שלומו, אין קשר. הוא לא מעדכן, ואי אפשר לשאול. ומה אפשר לעשות כשאקס נהרג? עם מי אפשר לחלוק את האבל? אין לזה שום מקום בחיים, אבל בלב זה נמצא״.
מה חשוב לך שהמגזר יֵדע על רווקות?
״אני מאד מזדהה עם התרבות שלנו כחברה דתית שאומרת ׳בואו נישמר לחתונה׳. אבל יש גיל שבו אם לא עברנו בתלם ולא נכנסנו למשבצת המשפחתית, כל מיני דברים נהיים נורא קיצוניים, כמו להיות אישה בת שלושים ומשהו שאין לה מיניות. כשהצרכים הבסיסיים אסורים, מצבי הקיצון חושפים עד כמה זה לא הגיוני״.
השיחה שלנו מתקיימת בטלפון, כשטלי בשדה תעופה, ממתינה לקונקשן. היא דווקא תחזור ארצה לפני החגים, אבל רווקים רבים אחרים בוחרים לבלות את התקופה כולה בחו״ל. ״שבתות וחגים הם הזמן הכי קשה למי שחי לבד. בית האב כבר לא רלוונטי, בית בעלינו לא קיים עדיין, ואולי הוא גם לא יקרה? אולי הוא מת במלחמה? בינתיים יש דברים שאנחנו אפילו לא זוכרות שחסרים לנו. קשר עין. מישהו שישאל. חיבוק. מישהו שיגרום לנו להרגיש מוגנות. לא להיות יחידה משפחתית של אישה בעולם. זו ממש סכנה, פיזית ונפשית״.
*
״זה לא שאני מרגישה יותר רווקה עכשיו״, משתפת הילה (שם בדוי), ״אבל אנחנו כן יותר שקופות בקושי שלנו. אני מרגישה שיש איזו ציפייה של החברה שאנחנו נהיה שם בשביל כל מי שצריך עזרה, אנחנו הרי פנויות לזה. שנעזור לחברות שהבעל שלהן במילואים, קשה להן כי הן לבד – אבל שנייה, אני לבד כל החיים״. הילה, 30, ירושלמית שעוסקת בהפקה חינוכית־ארגונית, מתארת את תחושת השחיקה לאורך התקדמות המלחמה. ״במשך תקופה ארוכה הייתי בעמדה של להתגייס לעזור למשפחה, לעזור לגיסות ולאחיות שנשארו לבד עם ילדים, להיות חזקה בשבילן. עם הזמן, המקום הזה נשחק. האחים והגיסים שלי נקראים לסבבים חמישי ושישי, ולי כבר אין כוח לעזור. אני מרגישה עם זה הרבה תחושות אשמה. הרי את גם ככה רווקה, אין לך מישהו, לכי תעזרי. ומצד שני, יש בי קול שאומר: אני פשוט לא מסוגלת. אין בי כוחות יותר. המלחמה קשה גם לי״.
אילו אתגרים בסטטוס הרווקות צמחו בתקופה הזו?
״בעולם הדייטים, באופן כללי, יש הרבה פחות הצעות. מההצעות שקיימות, הרבה מתחילות ונופלות – כי הוא תכף יוצא למילואים, כי הוא חזר אבל הוא לא פנוי רגשית. בתוך המפגש, בדייטים שכן יוצאים לפועל, יש אתגר שלא היה בעבר – לפחות לא בתדירות הזו – לצאת עם גברים שעברו דברים מאוד קשים שעדיין לא עברו עיבוד אצלם. יצא לי לצאת עם גברים שחברים נהרגו לידם, עם בחור שהיה פצוע אנוש. יש לדברים האלה השלכות מאוד גדולות. אני מגיעה לדייט ולא יודעת עד כמה לשאול ואיך לשאול, היה בחור שכן ניסיתי לשאול על זה, והוא ממש הדף אותי. אני כמובן לא שופטת, אבל זה מבלבל: בהתחלה של קשר לא רוצים לגעת בנקודות הכואבות, כי עוד אין לנו קשר בכלל, מצד שני חייבים לגשת לזה, אבל איך? זה לא שהוא הבעל שלי וברור שנדבר על זה ונישא את זה יחד, זה סתם מישהו שהכרתי עכשיו, אז לא ברור איך לדבר על זה״.
הילה מספרת כי בקרב חברותיה יש חשש מההשלכות של זוגיות עם מתמודדי פוסט טראומה. ״פציעות פיזיות הן דבר פחות מרתיע. אבל פציעות נפשיות עלולות לאיים – אנחנו לא יודעות אם יש לנו את הכלים לזה״. גם היא מעלה את העמדה המורכבת בעניין האבל הלא־מדובר על גברים מקשרי עבר. ״נהרגו בחורים שיצאתי איתם, בחורים שחברות יצאו איתם. זה מעלה תחושות שאת לא יודעת לאן לנתב: אנחנו לא יחד עכשיו, אבל היינו בקשר, ועדיין יש לי משהו שם. המוות הזה מטלטל״.
יש שינוי שהיית רוצה לראות ביחס לרווקות? עכשיו ובכלל?
״הייתי רוצה שהאנשים שמנסים לייעץ יפסיקו. כל השיווק האגרסיבי שמאמנות לחתונה עושות ברשתות, את רואה את זה, וזה גורם לך להרגיש אשמה על הרווקות שלך, כי אם רק תקני את הקורס שלה, אם רק תיישמי את רשימת הטיפים של ההיא, את תתחתני. וזה כל כך לא נכון. אני ממש אדם שעושה עבודה עצמית, הלכתי לייעוץ וטיפול ומה שצריך. אבל המקום של ׳אנחנו יודעים, ואנחנו נגיד לכם, ואנחנו נעזור לכם להיוושע׳, בבקשה תהיו קצת בענווה. המשפט ׳הסדנה שתעזור לכם להתחתן׳, צריך להוקיע אותו. להבין שחתונה היא לא איזו משוואה, זה כל כך הרבה מעבר לזה. אנחנו גם ככה מתמודדים עם קושי עצום. אנחנו לא צריכים גם עצות. אתם לא יודעים הכול, גם אנחנו לא. יש כאן מהלך גדול מאיתנו. אנשים מחפשים את הבית שלהם, גם השכינה מחפשת את הבית שלה, והיא עוד לא מצאה. זה תהליך ארוך״.
*
את אלה צוברי המלחמה מצאה דווקא בתחילת קשר זוגי, אבל השאלות המהותיות־קיומיות ש־7 באוקטובר העלההביאו לסופו. ״אני לא יודעת אם זה קשר שהיה מחזיק בכל מקרה״, היא מספרת, ״אבל המלחמה הציפה בצורה מאוד ברורה את הפערים״.
אלה צוברי | צילום: יוסי זליגר
היא בת 38, גרה בתל־אביב ועובדת בהייטק. בתוך הקשיים שמעלה הקרוסאובר רווקות־מלחמה, היא מתארת כמורכב במיוחד את החוסר בנראות. ״החוויה שאין מי שיודע מה איתי. לא שהגבר שיהיה איתי יהיה אחראי עליי, אבל זה מישהו שברור שאנחנו דואגים זה לזה. שברור שאם יש אזעקה אני אשאל אותו איפה הוא ואם הכול בסדר, והוא ישאל אותי. עכשיו, ממי אני אמורה לקבל את ההודעה הזאת? מי דואג שאולי קרה לי משהו? מי יודע איפה אני? כשאני בדרך, מי יודע שאני בדרך? היה יום אחד שהלכתי לטייל לבד וחשבתי לעצמי שאם אני עכשיו נופלת מהצוק, אם קורה לי משהו, אין שום סיבה שמישהו ידע את זה. יש מצב שיעברו כמה ימים עד שמישהו יבין שמשהו לא בסדר. ואני כן מרגישה מוקפת באנשים שאוהבים אותי, זה פשוט לא אותו הדבר.
״בתחילת המלחמה היה קשה להיות עם הפחד לבד. הייתי מגיפה תריסים, נועלת את הדלת, חושבת מה יקרה אם יקרה משהו, מה אני אוכל לעשות מול מחבל, והולכת לישון לבד עם הפחד. במובן הכי בסיסי עוד גוף שנמצא לידך זה דבר שמרגיע את המערכת, ואין את זה״. היא מספרת שדרך ההתמודדות מבחינתה הייתה להתגייס לעזרת הסובבים. ״במלחמה עם איראן הייתי אצל ההורים שלי עם אחותי וגיסי והילדים. בכל אזעקה בלילה היה צריך להוריד אותם על הידיים ארבע קומות למקלט. זה עזר לי. במצב כזה להיות לבד משאיר אותך בחרדה ובחוסר אונים. כשאת צריכה לדאוג למישהו אהוב, יש לך תכלית, יש משמעות. זה נותן קרקע״.
אלה מצטרפת לתיאור המורכבות שיכול להעלות היחס מהסביבה כלפי הרווקות. למשל, לא מזמן שוחחה בטלפון עם אישה שהיא מנהלת איתה קשרים מקצועיים, וסיפרה לה שעברה דירה. ״אני די בטוחה שאמרתי ׳עברתי׳ בלשון יחיד, אבל היא שאלה: ואיך המעבר היה בשביל הילדים? נוצר מצב מוזר שבו אני צריכה לתקן אותה איכשהו על ההנחה שהיא הניחה, בלי לגרום לה למבוכה, בזמן שזה בעצם נוגע בנקודה מאוד רגישה בשבילי. מבחינתי זה דוקר, הצורך פתאום באמצע שיחה יומיומית להגיד במפורש: ׳לא, אני לבד, אני רווקה, אין לי ילדים׳״.
מנגד, זהירות־יתר סביב נושאים רגישים עלולה להיחוות כהתעלמות. ״פעם חברה טובה שיתפה אותי שהיא חווה כאבים ביחסים עם בן הזוג שלה. האם בתור מישהי שהופקד אצלה השיתוף הרגיש הזה, היא תרצה שאעלה את זה שוב? שאשאל אותה מה שלומה עם זה? שאתעניין? או שאני לא צריכה, ואם היא תרצה היא תעלה את זה בעצמה, כמו שעשתה בפעם הראשונה? מה יותר חברי מצידי - לשאול או לשתוק? זו שאלה שאין לי הכרעה בה״. אבל אלה מצביעה על הבדל בולט בינה לבין החברה המדוברת: ״היא הייתה צריכה לספר לי על הכאב שלה כדי שאדע, ואני מסתובבת בעולם עם החוסר המאוד אישי ופרטי הזה שלי כשהוא חשוף לעין כל. הכאב שלי גלוי וידוע. ואז אנשים שאני לא בקשר קרוב איתם שואלים אותי: ׳מה חדש?׳ בטון הזה, שאדע בדיוק לאיזה חדש הם מתכוונים. השאלה אם אני כבר חושבת להביא ילד לבד נמצאת באוויר. איך זה שמותר לכל אדם להיכנס לי לאחד הפחדים הכי גדולים, הכי אישיים?״
היא מסיימת במחשבה כואבת: ״כשאני רואה הותר לפרסום על בחור בן 19-20, או גם יותר מבוגרים, רווקים שלא השאירו אחריהם ילדים, שובר לי את הלב שהם נפרדים מהעולם ואין להם נצר. זה מהדהד משהו שעובר לי בראש: אין לי צאצאים, ואם אני מתה מחר, אני לא אשאיר אחריי המשך״.
*
״בשביל לבנות קשר צריך פניות״, מאבחנת שירת מלאך, יועצת ומלווה למבקשי זוגיות. ״צריך נחת, רציפות, אנרגיה, פתיחות להיפגש עם העולם הרגשי. כל ה׳מותרות׳ האלה הם משאבים שמאוד מכווצים בתקופה של מלחמה. כדי להיות חייל טוב נדרשות המיומנויות ההפוכות לאלה שהופכות גבר לבן זוג טוב. צריך להיות משימתי, לא לצלול לרגשות. אז כבר מנקודת הפתיחה חסרים הנתונים שעוזרים לקשר לצמוח. וכמו כל דבר, אחרי שנתיים מלחמה, יש שחיקה. המציאות של שחיקה במערכות יחסים מכרסמת גם במערכות יחסים ממוסדות, ובטח שבמערכות יחסים בתחילת דרכן, שצריכות הרבה חמצן, הרבה עין טובה וסבלנות״.
שירת מלאך | צילום: עילית הננסון
מנגד, מלאך מדווחת על שינוי בקליניקה שלה מאז פרוץ המלחמה. ״כמות הגברים שמגיעה אליי קפצה בעשרות אחוזים. המלחמה גרמה לאנשים להתמקד בדברים החשובים בחיים״.
יצא לך לפגוש בקליניקה קשיים חדשים שהמלחמה מעלה?
״אם אנחנו לוקחות כדוגמה את המלחמה באיראן, את האיום והאזעקות: מי מתקשר אליי לשאול איפה אני? עם מי אני? אין לי ממ״ד בבית, צריכה לחזור להורים, אלה דברים לא פשוטים. כשכל האנרגיה המשפחתית הולכת למגויסים, לנשות המילואים, לאמהות של הילדים הקטנים – אני יכולה לעזור לכולם, אבל מי עוזר לי? מי רואה אותי? החוויה של להיות שקופה, לא נראית, לא מוערכת, בולטת בתקופה הזו. חברות שנעזרות בחברות רווקות וברגע שהבעל מגיע מהמילואים בתוך חלקיק שנייה שוכחות אותן. אלה סיפורים שאני שומעת כל הזמן״.
השפעות המלחמה הן לא רק נקודתיות, אלא פועלות גם במישור הכללי. ״הבדידות גדולה יותר, הכמיהה עזה יותר, הכאב גדול יותר. העוצמה של הכול עולה. גם הלחץ. האמירה שמה יהיה, ואין מספיק גברים, והגברים שיש מגיעים עם משקעים, עם חוויות רגשיות לא פתורות, והאלמנות ׳לוקחות׳, השוק משתנה ויש ׳תעדוף׳, במובן של המשאב הציבורי, לאן הלב של העולם הולך, למי עוזרים. גרושות יכולות עוד יותר להרגיש בתחתית הקשב הציבורי והאכפתיות. אין תחרות״, מלאך ממהרת להבהיר. ״יש מספיק צער בעולם בשביל כולם. זו לא אוכלוסייה חלשה שצריכה את הרחמים שלנו. זו אוכלוסייה שצריכה מעורבות הדדית. זו אוכלוסייה שצריכה הצעות״.