אני תמיד מתלבטת איך לנהוג ביחס לאירועים שמרגשים אותי עד כדי כך שהייתי רוצה לצעוק אותם ברחובות, לתת להם פומבי בתרועות חצוצרה רמות, לשתף הכול עליהם עם כולם, בגאווה גדולה. הבעיה היא, שמדובר אומנם באירועים מרגשים, מחזקים, שנותנים המון אור ומפזרים השראה, אבל בפועל הם לא שלי.
כלומר, הם מתרחשים אצלי בבית, הם קורים מתוך החיים שאני מנהלת, אבל הם שייכים לאחרים. להם צריכה להינתן הזכות לשתף אותם בדרך שלהם, ולי מותר רק לצפות מהצד בדמעות של התרגשות.
אבל אני לא יכולה רק לצפות מהצד. זה גדול ומכונן מכדי שאשאיר את ההתייחסות לאחרים. אז אנסה, בדרך מפותלת ושאולי תישמע מאוד "אני ואני ואני", לספר על מאורע מרגש שבטח שמעתם שקרה השבוע.
הכי מעניין
משל המעיל
אני לא אוהבת להיזכר איך היינו אני והבית שלי בימים השבורים שאחרי הרצח.
| צילום: איור: רעות בורץ
לא רק כי הם היו ימים מכוערים ועצובים, אלא בגלל הפחד להבין שאני פשוט לא זוכרת הרבה. כמו שכבר סיפרתי פה בעבר, לא הייתי בבית, או שהייתי אבל בלי באמת להיות.
בהתחשב בכך שהיו לצידי שישה ילדים בגילים רכים מאוד, היעדרותי הייתה אמורה להתרסק לפרצוף שלי די מהר, וכנראה הייתי גוררת את כולנו לתהום. או שאולי, בכוחות שאין לי מושג מהיכן הייתי משיגה, הייתי בסופו של דבר איכשהו מתאפסת על עצמי וחוזרת הביתה.
אבל היעדרותי לא התרסקה לי בפרצוף.
לא התרסקתי ולא נאלצתי לעזוב את כל העיסוקים החיצוניים שלי. לא הייתי צריכה להמתין שנים לשיקום העצמי שלי. וזה כי לא הייתי לבד.
כי הקהילה המדהימה שלי עטפה אותנו ועדיין עוטפת.
כי צוות התפעול שהתאגד אצלי בבית - אין לי מושג איך ומתי, כאמור, כי אני כמעט לא זוכרת את הימים ההם - כבר מההתחלה כלל את הדמויות הכי מדויקות, מגויסות, מכילות ובונות. כאלו שנאספו כדי להחזיק את כל הדבר המתפורר שהיה הבית שלנו, והם פשוט היו שם ולא אפשרו למציאות שלנו להתרסק.
זה יפעים אותי בכל פעם מחדש, ולא משנה כמה פעמים ובכמה צורות אספר את זה, ויהיו עוד פעמים רבות כי זה סיפור שהוא טוב מכדי שיהיה לו סוף. אני מתרגשת בכל היזכרות בהצלה הזו, במעטפת הבלתי חדירה שזכיתי ועודני זוכה לה, כדי להצליח לעמוד על הרגליים.
אני רוצה להמשיל את הסיפור הזה לאדם ההולך בדרך לא ידועה, כשבחוץ קר ורטוב, ואין לו שום מחסה. ואז הוא פוגש אדם שמגיש לו סוודר ואחריו אדם נוסף שמגיש לו מעיל, ועוד אחד שנותן צעיף ועוד אחד שמגיש מטרייה, עד שחם ונעים לו די הצורך.
בהמשך דרכו הוא נתקל באדם אחר, חסר כול, שקר לו והוא רועד וחשוף וחסר. ללא היסוס, האדם בעל השכבות הרבות המכסות אותו פושט מעיל ומושיט לו. הוא כבר אינו זקוק לו, הוא התחמם דיו.
אבל גם המעיל, גם לו קרה משהו. גם הוא כבר הספיק להתחמם ולהתגמש, והוא כבר לא הפריט החדש שמונח על המדף ולא יודע שום דבר מהחיים שלו. הוא בנוי היטב כדי להצליח לחמם אדם נוסף
תהיות תסריטאיות
ועכשיו לתובנה האישית שלי.
זו לא החלטה מובנת מאליה, להסכים לשמוע הצעת שידוך על מישהי שכבר יש לה שני ילדים, שכבר חוותה אהבה ושליבה שבור. לא כל אחד יכול או רוצה להיכנס למערכת יחסים כזו, במיוחד אם לך אין בכלל ילדים או אהבה קודמת.
זכינו, והאדם המיוחד שהתארס השבוע עם אחת מאלמנות המלחמה השקיע את רוב שעותיו וימיו בשמונה השנים האחרונות בילדים שלי. יחד עם צוות מכובד מאוד, הוא היה חלק ממעטפת דואגת שתמכה בי ובכל בני ביתי.
זכינו וזכתה עכשיו היא, שהסטאז' המאוד ארוך שהוא עבר אצלי בבית, ולא על שני ילדים אלא על שישה, הכשיר אותו ואולי גם את הלב שלו לחיים שלמים לצידה ולצד ילדיה.
לפעמים אני תוהה על התסריט שהקב"ה כותב. על כל הסעיפים הכואבים שבו, על השברים, ההסתרה והחורבן. אני תוהה אם זו הדרך היחידה. האם רק כך הדברים בעולם הזה יכולים להתקיים, לצמוח ולהתפתח.
האם נועדנו לעד להיות כמו עוף החול ששרפתו היא תקומתו.
לפעמים בא לי להתקומם כנגד זה, לא להסכים לקבל את הדרך הזו, לדרוש שתהיה גם דרך אחרת, פשוטה יותר וללא כאבים.
אבל השבוע, תחושת האור והאמונה שחוו כל הנוכחים באירוסין השמחים והמרגשים האלו הסבירה לי כמה דברים על דרכו של עולם, על הטוב, החסד, הברכה והחיים.
על הגילוי שמגיע אחרי ההסתרה וכמה הוא מאיר לעולם כולו.
אני מאחלת לזוג החדש והאהוב, אהבת נצח, ושתשרה שכינה ביניהם תמיד. אמן.