פרק א: מלחמת העצמאות
כך זה מתחיל
מיד לאחר החלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר פרץ חלקה הראשון של מלחמת הקוממיות, שהיה למעשה מלחמת אזרחים בין יושבי הארץ הערבים והיהודים. בתושייה רבה ותוך התמודדות עם תנאי רקע קשים, הצליח היישוב היהודי הקטן להקים תוך זמן קצר כוח מגן עברי המבוסס על גיוס כללי, וולונטרי למחצה (מדינת ישראל עדיין לא קמה, אך מוסדות היישוב התייחסו ל"שירות העם" כאל חובה). "כל בחור וטוב לנשק", קראו הכרזות המעוצבות בחוצות הערים. האומנם?
משלחת רבנים שהגיעה ליו"ר מנהלת העם ומחזיק תיק הביטחון, דוד בן־גוריון, ביקשה לפטור את תלמידי הישיבות שבגיל הגיוס ממילוי החובה הלאומית. ראשי הישיבות הסבירו לבן־גוריון שבכל מדינה בעולם, תלמידים המכשירים את עצמם במוסדות לימודי דת פטורים משירות (דבר שאכן היה נכון באותה עת). בהמשך לכך הם שיתפו אותו בחשש שאם תלמידיהן ייקראו לשירות והישיבות יתרוקנו – עולם התורה ייחרב בפעם השנייה, אחרי שחרב בשואה, משום שהתלמידים שיעזבו את הישיבה לא ישובו אליה גם לאחר שהמלחמה תסתיים. בן־גוריון הבין לליבם של הרבנים, נענה לבקשה ואִפשר להעניק דחיית גיוס למכסה מוגבלת של 400 תלמידי ישיבה, כל עוד הם חובשים את ספסלי הישיבה. בהודעה למפקדי החטיבות של הצבא העברי ההולך ומתגבש, מחודש מרץ 1948, כתב בן־גוריון: "נתקבלה החלטה כי בני הישיבות, לפי רשימות מאושרות, פטורים משירות בצבא... החלטה זו כוחה יפה למשך שנת תש"ח ובסוף השנה תיבחן הבעיה מחדש".
הרבנים ראו בכך הסכם דו־צדדי; בן־גוריון מצידו טען שנים ספורות אחר כך שזו הייתה "התנדבות" מצידו, וכי הוא לא התחייב לרבנים לדבָר, וממילא המדינה רשאית לסגת מההתחייבות בכל רגע שתרצה. על הפגישה עצמה כתב בן־גוריון ביומנו: "באה אצלי משלחת ראשי ישיבה... לבקש על שחרור בחורי ישיבה משירות ביטחון, ואם כי הודעתי להם מראש שבקשתם כבר ניתנה – ביססו דבריהם באריכות בזה אחר זה". ראשי הישיבות, שאולי הבינו כבר אז את הבעייתיות שתגיע בעתיד, ביקשו לעגן את הפטור בחוק או בתקנות, אך בן־גוריון סירב ונימק זאת באילוצים פוליטיים. השיחה התגלגלה לדמויותיהם של משה רבנו ויהושע בן נון. בן־גוריון הצביע על סיפורי המקרא בניסיון לשכנע את ראשי הישיבות להסכים שתלמידיהם יעברו לפחות אימון צבאי בסיסי, אך אלה לא השתכנעו, ובן־גוריון לא התעקש.
בן־גוריון במפגש עם רבנים חרדים | צילום: משה פרידן, לע"מ
הסדר הדחייה עורר תהיות והתנגדויות כבר מהרגע הראשון. לאחר שבן־גוריון הודיע עליו למועצת העם הזמנית בראשית אוקטובר 1948, הוא נשאל בישיבה של ועדת הביטחון, על ידי חבר המועצה מאיר ארגוב: "האם נכון שאין חובת גיוס חלה על תלמידי ישיבות, והאם נכון שכתוצאה מזה גדל מספר התלמידים בהן?". בן־גוריון השיב: "כאן יש שתי שאלות. על אחת אני יכול לענות. פנו למשרד הביטחון אנשי האגודה, שיש 400 בחורי ישיבה, שהם כולם בגיל צעיר ושאם הם יתחייבו בגיוס – צריך יהיה לסגור את בתי הישיבות, ושהם גם בארצות אחרות שוחררו מגיוס, ושהיה הסכם שהם ישוחררו. החלק השני לא ידוע לי. יכול להיות שזה כך... אבל לא ידוע לי על זה". הסדר השחרור נותר על כנו גם בתקופת המלחמה, אף שבשלבים מסוימים נעתרו ראשי הישיבות בירושלים (שהיו הרוב בקבוצת ה־400) שתלמידיהם ייצאו בכל יום למשך כמה שעות לעבודה בביצורים.
פרק ב: שנות החמישים והשישים
ההסדר מתעצב
במהלך העשורים הראשונים לקיומה של המדינה הפך ההסדר למציאות קבועה בנוף חייה של המדינה, אף שמפעם לפעם עלו ערעורים על הגינותו ועל העלייה המתמדת במספרם של תלמידי הישיבות הזוכים להיפטר באמצעותו משירות. בשנים הללו התגבשה דמותו של ההסדר כ"דחיית שירות", ולפיה ברגע שהתלמיד עוזב את הישיבה הוא מחויב בשירות צבאי. באותה תקופה, חברת הלומדים החרדית עדיין לא התעצבה באופן המוכר לנו כיום, וחרדים לא מעטים התגייסו לצבא בגיל 18 או לאחר שנים ספורות בישיבה. מי שלמד שנים רבות יותר גויס לתקופת מילואים ראשונית של 120 יום (המכונה, מאז ועד היום, שלב ב'), ובסיומה הצטרף לכוחות המילואים.
נתוני צה"ל באותן שנים מלמדים על עלייה עקבית במספר הזכאים לפטור. מי שהיו תלמידי ישיבה וגויסו לשירות מילואים שובצו בעיקר לתפקידים הקשורים למתן שירותי דת בצבא, כדוגמת רבנים צבאיים, מש"קי דת, משגיחי כשרות ואנשי טיפול בחללים. למעלה משבעים שנה אחר כך, שיעורם של בני החברה החרדית בקרב אנשי הטיפול בחללים בצבא ממשיך להיות גבוה.
בשנת 1954 פרש בן־גוריון מההנהגה הלאומית וירד לנגב, ופנחס לבון הפך לשר הביטחון. אחת מהחלטותיו הראשונות הייתה להגביל את הסדר "תורתו אומנותו" לארבע שנים, ולגייס את כל בחורי הישיבה שסיימו ארבע שנות לימוד. הרבנים הזדעקו. הרב הראשי לישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (סבא של), פנה נרגשות לראש הממשלה שרת, הוקמה ועדת שרים לדון בנושא, ואולם היוזמה נגנזה לאחר שלבון פינה את כסאו בעקבות "עסק הביש", וההסדר נותר על כנו.
בשלהי שנות החמישים כיהן בן־גוריון שוב כשר הביטחון, ובעקבות לחץ ציבורי ניסה לצמצם את היקף דחיות השירות. במכתב לרב הרצוג הסביר כי "כשפטרתי לפני עשר שנים בחורי ישיבה משירות בצבא מספרם היה מועט... המצב מאז השתנה. בחורי הישיבה רבו. איני יודע אם יש יסוד לטענה כי יש כאלה שהולכים לישיבה לשם השתמטות. אני רוצה להניח כי אין לטענה שחר. אבל אין ספק כי במשך הזמן רבו בחורי הישיבה ומספרם הגיע לאלפים". גם היוזמה הזו לא הניבה דבר, מלבד הסדרת מנגנון דחיית השירות בהסכמה בין שמעון פרס, אז מנכ"ל משרד הביטחון, לראשי הישיבות.
אחרי מלחמת ששת הימים באה מלחמת ההתשה, והלחץ הציבורי נגד הפטור לבחורי הישיבה גבר. ועדת שרים לבחינת הנושא קמה בשנת 1968, ואף קיבלה נתונים מצה"ל על העלייה העקבית במספר תלמידי הישיבות הזכאים להיכלל בהסדר הדחייה. חברי הוועדה חשו אי נוחות בפועל קיבלו את המלצת צה"ל, שלא היה מעוניין לגייס את תלמידי הישיבות. השרים הסתפקו בהחלטה להקפיא את מכסת המצטרפים להסדר הדחייה מדי שנה ולהעמיד אותו על 800. ההחלטה הזו החזיקה מעמד פחות מעשור.
פרק ג: שנות השבעים והשמונים
הסכר נפרץ, בג"ץ על הגדר
ישראל בקר, סטודנט וקצין מילואים, היה כנראה הראשון שניסה לאתגר משפטית את הסדר דחיית הגיוס. בשנת 1970 הוא עתר לבג"ץ בטענה ששר הביטחון איננו מוסמך לאשר את דחיית גיוסם של תלמידי הישיבות. גם סעיף 36 לחוק שירות ביטחון, שלכאורה מקנה לו את הסמכות לפטור אדם ספציפי משירות, איננו מסמיך אותו להעניק פטור גורף לקבוצת אוכלוסייה שלמה. ברקע העתירה עמד שינוי חברתי דרמטי שכבר החל לצוף על פני השטח. חברת הלומדים החרדית קמה ונהייתה, אף שעדיין הייתה קטנה, ואחד ממאפייניה המתגבשים היה אי גיוס. אם בשנות החמישים והשישים, המחזה של חייל חרדי לא היה נדיר במיוחד, החל מהתקופה הזו התהליך מקבל את צורתו המוכרת, והסדר הדחייה לתלמידי ישיבות הופך דה־פקטו לפטור משירות לציבור החרדי.
בג"ץ, אם תהיתם, זרק את בקר מכל המדרגות של בניין בית המשפט העליון הישן במגרש הרוסים, תוך קביעה שאין לו "זכות עמידה". כלומר, הוא איננו נפגע אישית ממדיניות הדחייה יותר מכל מילואימניק אחר, ולכן את מאבקיו בנושא יתכבד וינהל במגרש הפוליטי ולא בבית המשפט.
צילום: יעקב סער לעמ
דחיפה אדירה לתהליך של התרחבות מעגל הלא־משרתים בציבור החרדי התרחשה בשנת 1977, עם המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון. לראשונה זה שנות דור השתלבו החרדים בקואליציה. ההסכם הקואליציוני שנחתם עימם כלל ביטול של מכסות הזכאים לדחייה. המספרים לא משקרים: הזינוק במספר מקבלי הדחיות, שהפכו למעשה לפטור, היה מהיר מאוד, כפי שהראה דו"ח מבקר המדינה משנת 1998.
מי שהבחין בשינוי בזמן אמת וקיווה לגייס את בית המשפט למאבק בתופעה היה חברו של בקר, עו"ד יהודה רסלר. פעמיים, בשנת 1981 ובשנת 1986, עתר רסלר לבג"ץ נגד הסדר "תורתו אומנותו". בפעם הראשונה נדחה רסלר על הסף, ואילו בפעם השנייה, בצעד תקדימי, הכירו שופטי בג"ץ בזכותו של רסלר לעתור בנושא כ"עותר ציבורי" (הכרה שפתחה את השער לשטף העתירות הציבוריות שמציף את בג"ץ מאז ועד היום), אך קבעו כי החוק עומד לצידו של שר הביטחון. יותר מעשור יחלוף עד שגם הקביעה הזו תשתנה.
פרק ד: שנות התשעים
קו פרשת המים, בג"ץ רובינשטיין
אמנון רובינשטיין, חבר כנסת ופרופסור למשפטים, היה הבא בתור לאתגר את הסדר דחיית השירות. הוא הגיע לבג"ץ מגובה בנתונים בדבר הזינוק הדרמטי במספרם של מקבלי דחיית השירות ההופכת לפטור, והצליח לשכנע את השופטים שהכמות הופכת לאיכות. הרכב מורחב של 11 שופטי בית המשפט העליון בראשות הנשיא המיתולוגי פרופ' אהרן ברק, קיבל את העתירה בשנת 1998 וקבע כי ללא חוק מפורש שיסדיר את הסוגיה, שר הביטחון איננו מוסמך להעניק את דחיות הגיוס. אולי הדבר היה חוקי כאשר הפטור ניתן לאחוזים בודדים משנתון הגיוס (2.4% בשנת 1974), אך לא כך הם פני הדברים כשמדובר על כעשרה אחוז מהשנתון (9.2% בשנת 1999, ולמעלה מ־17% כיום).
לכאורה ניתן היה לגבור על פסק הדין בקלות. צריך חוק? יהיה חוק. ואולם הערה אחת קטנה שהעיר השופט מישאל חשין, הציפה את התסבוכת העתידה לצוץ. הימים ראשית ימי המהפכה החוקתית, וחשין כבר מודע היטב לכוחו של בג"ץ לפסול חוקים. על כן הוא מעיר שלא די בעיגון ההסדר בחוק; החוק חייב להיות כזה שמקטין את אי השוויון, לא מגדיל אותו. מאז ועד היום, פסיקה זו מהווה אבן נגף בדרכה של כמעט כל ממשלה בישראל, תוך ניסיון בלתי נגמר לרבע את המעגל ולחוקק חוק שיניח את דעתם של שופטי בג"ץ מחד, ויזכה להסכמה, אף אם בשתיקה, של חברי הכנסת החרדים מאידך.
פרק ה: ראשית המילניום החדש
חוק טל ושברו
למשימת גיבוש החוק הנדרש גויס השופט בדימוס צבי טל, בוגר ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה, תלמיד חכם ואיש משפט, שהוצב בראש הוועדה שישבה על המדוכה. בסיום העבודה, שנמשכה זמן רב מהמתוכנן, הציעה הוועדה הסדר שמטרתו הייתה כפולה: הגדלת מספר החרדים המשרתים בצה"ל ובשירות אזרחי־לאומי (שעדיין לא היה קיים אז כאפשרות הפתוחה בפני תלמידי ישיבות חרדים), ובמקביל העלאת שיעור השתתפותם של החרדים בשוק התעסוקה.
ביולי 2002 הושלמה חקיקת "חוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם", שזכה לכינוי "חוק טל". החוק, שנחקק כהוראת שעה לחמש שנים עם אופציה להארכה, קבע הסדרים שמטרתם לתמרץ בחורי ישיבות שהגיעו לגיל 22 לצאת לשירות צבאי מקוצר של 16 חודשים או לשירות אזרחי, לצד הותרת הסדר דחיית השירות הרגיל בתוקפו, כשהוא מעוגן כעת בחוק.
העתירה הראשונה נגד חוק טל הוגשה מיד עם חקיקתו, בטענה שמדובר בחוק מפלה. שופטי בג"ץ גררו כמה שנים את הטיפול בעתירה, במטרה לראות כיצד החוק ישפיע על המצב בשטח, אך שלוש שנים לאחר החקיקה כבר היה ברור שהחוק לא עובד. מסלולי השירות האזרחי לחרדים לא הוקמו, וחרדים מעטים בלבד ניצלו את מסלול השירות המקוצר בצבא. על אף זאת קבעו בשנת 2006 שופטי בג"ץ כי אין מקום לפסול את החוק, וכי יש לתת למדינה זמן נוסף לנצל את חוק טל ולהגביר את השוויון בחלוקת נטל השירות הצבאי. שופטי הרוב קבעו באותו פסק דין כי החוק פוגע בשוויון, אך עדיין מוקדם לקבוע שהוא איננו חוקתי.
בדעת מיעוט נותר השופט אשר גרוניס, שטען כי החוק איננו פוגע באמת בשוויון. לדעתו של גרוניס, פגיעה בשוויון היא בלתי חוקתית כאשר הרוב פוגע בזכויות המיעוט, ואולם "כאשר הרוב פועל בדרכים דמוקרטיות ומקבל חוק הנותן עדיפות למיעוט, אין מקום שבית המשפט יהפוך לפטרונו של הרוב". בשנת 2007 הוגשה בשנית עתירה נגד החוק, לאחר שהכנסת החליטה להאריך את תוקפו בחמש שנים נוספות. שופטי בג"ץ נתנו למדינה שורה של הזדמנויות להוכיח שהחוק אכן מביא לשיפור המצב הקיים, אך בסופו של דבר בשנת 2012 הם פסלו את החוק ברוב של שישה נגד שלושה, עקב פגיעתו בשוויון.
בין שלושת שופטי המיעוט היה השופט אשר גרוניס, ששב על עמדתו העקרונית ולפיה אין מקום לפסול את החוק, אך הפעם הוסיף לה אזהרה מעניינת: "ההתעסקות החוזרת ונשנית של בית משפט זה בנושא של גיוס חרדים, בלא שמושגת התקדמות ממשית כתוצאה ממעורבות שיפוטית, בוודאי שאינה תורמת למעמדו של בית המשפט. זאת ועוד, זו אשליה לצפות שהחלטות שיפוטיות יביאו לגיוסם של חרדים לצה"ל ולכניסתם לשוק העבודה. שינויים חברתיים וכלכליים עשויים להביא לתוצאה המקווה. היכולת של בית המשפט להשפיע במקרה דוגמת זה שבפנינו הינה מועטה". 13 שנה אחר כך, נדמה שאין צורך להוסיף דבר.
פרק ו: העשור הקודם
חוק הגיוס, הביטול והמריחה
ביטול חוק טל גלגל את תפוח האדמה הלוהט לפתחה של ממשלת נתניהו ולפיד, שקמה בשנת 2013. לכולם היה ברור שהחרדים לא יתגייסו מחר בבוקר, אך גם שבג"ץ לא יאפשר עוד חוק בלוף, וכך גם מצביעי יש עתיד. לצורך גיבוש החוק החדש הוקמה ועדה בראשות השר יעקב פרי, וזו קבעה עיקרון ולפיו רק 1,800 תלמידי ישיבות בכל שנתון יזכו למעמד קבוע של "מתמידים". כל היתר יידרשו להתגייס לשירות צבאי או לאומי, בהתאם למכסות שאמורות היו לגדול מדי שנה. במידה שהצבא לא יצליח לגייס את מספר הצעירים החרדים שנקבע ביעדים, יוטלו סנקציות כלכליות על הישיבות, וכלל תלמידי הישיבות יהפכו לחייבים בגיוס; מי מהם שלא יתגייס, יהיה צפוי לעונשים הפליליים שקבועים בחוק.
החוק עבר בקריאה ראשונה בכנסת, אך חלק מהוראותיו רוככו בוועדה מיוחדת שקמה לצורך הכנתו לקריאה שנייה ושלישית, בראשות חברת הכנסת דאז איילת שקד. בחברה החרדית היו רבים שתיארו את אישורו של החוק כ"גזירת שמד", אך מרבית הציבור החרדי המשיך לשתף פעולה עם שלטונות צה"ל בהגעה ללשכת הגיוס וחתימה על טפסי דחיית שירות. הסבלנות השתלמה לכאורה כאשר אותה ממשלה נפלה די במהירות, ולאחר בחירות 2015 קמה ממשלה חדשה, הפעם בהשתתפות המפלגות החרדיות. הממשלה הזו שינתה את החוק והפכה אותו לחסר שיניים.
אלא שהשמחה לא האריכה ימים. בעקבות התיקון הוגשו עתירות נגד החוק, ובשנת 2017 פסל בג"ץ לחלוטין את הפרק שעסק בגיוס תלמידי הישיבות, בלי להבחין בין החוק שנחקק בממשלת נתניהו־לפיד ובין התיקון שלו לאחר הבחירות. החוק אמור היה לפקוע בשנת 2018, אך בעקבות כמה הארכות שהעניקו שופטי בג"ץ, וסדרה של מערכות בחירות שהתרגשו על מדינת ישראל, הוא פקע סופית רק בחודש יוני 2023.
הניסיונות לחוקק חוק גיוס שיהיה מקובל על בג"ץ מחד ועל החרדים מאידך החלו מיד לאחר פסילת החוק, אך נתקלו בקשיים בלתי נמנעים. המאמץ לרבע את המעגל ולהגיע להסכמות לא הניב פירות גם בזמן ממשלת החילופים של גנץ ונתניהו. המינימום שהיה דרוש כדי לעמוד במבחן בג"ץ לא פגש את המקסימום שהחרדים היו מסוגלים לבלוע. אולם, למרבה האבסורד, גם "ממשלת השינוי" נטולת החרדים, בהנהגת בנט ולפיד, לא קידמה דבר בנושא. מנהיגי גוש המרכז־שמאל, שהיום מניפים את נס הדרישה לגיוס, לא ניצלו את חלון ההזדמנויות שלהם ולא פעלו לחוקק חוק גיוס כשיכלו לעשות זאת.
פרק ז: הטבח והמלחמה
הקלפים נטרפו
הקמת ממשלת נתניהו השישית בראשית 2023 אמורה הייתה לסמן את המפנה. בקואליציית ה"ימין על מלא" קיבלו החרדים כוח כמעט בלתי מוגבל, ובאמצעותו הם קיוו לחוקק במהירות חוק שיאפשר להם לחזור להסדר שבוטל. הרפורמה המשפטית, שנועדה להחליש את כוחו של בג"ץ לפסול חוקים ולתת לכנסת כוח נגדי בדמות "פסקת התגברות", אמורה הייתה לסלול את הדרך לחקיקת החוק החדש, הפעם ללא אימת בג"ץ שיפסול אותו.
אלא שהעניינים החלו להסתבך כבר מהרגע הראשון. הרפורמה לא התקדמה כמצופה, המחאה ברחובות החלישה את הממשלה, ואז באו טבח שבעה באוקטובר ובעקבותיו המלחמה הקשה והממושכת, וטרפו את כל הקלפים. בחודשים הראשונים גם לחרדים היה ברור היטב שכאשר מאות אלפי ישראלים מגויסים לשירות מילואים בלי תאריך שחרור באופק, חוק פטור חדש לא יוכל לעבור, ואין מנוס מלהמתין.
הם היו ממשיכים להמתין, אילולי כמה עותרים ציבוריים שגייסו גם הפעם את בג"ץ למלאכה. שורה של פסקי דין שניתנו בשנה וחצי האחרונות החילו שורה של סנקציות על הישיבות, ועל התלמידים שלא גויסו בלי שום חוק המגבה זאת, ובהן שלילת תקציבים, קיצוץ הנחות, ובהמשך גם צווי התייצבות וגיוס ואפילו מעט מעצרים. התוצאה: לחץ גובר ברחוב החרדי להסדיר את הנושא.
הלחץ הזה נתקל בצד השני באתגר לא מוכר. עד פרוץ המלחמה, הדעה הרווחת במחנה הימין והמרכז הייתה שהפטור לחרדים אומנם איננו מוסרי, אך הוא אולי גזירת גורל שאין מנוס מלהשלים עימה. ממילא גיוס החרדים איננו כה דחוף, וחשוב הרבה יותר לשלב אותם בשוק העבודה. כעת, בפתח שנה שלישית של עומס בלתי אפשרי על מערך המילואים ובצל מחסור קריטי של כוח אדם בצה"ל, לכולם ברור שמה שהיה לא יהיה, ושכל חוק חדש חייב להביא בכנפיו גיוס מספר משמעותי של אלפי חרדים לצבא בכל שנה. הדבר אכן ברור לכולם מלבד הציבור החרדי והנהגתו, ובימים אלו התסבוכת הפוליטית סביב הנושא מצויה בשיאה. יש המשוכנעים שעל זה תיפול הממשלה, אחרים בטוחים שהחוק יחוקק והכול הצגה. מה שבטוח הוא שכל חוק יגיע באופן מיידי לשולחנם של שופטי בג"ץ, שיהיו בסופו של דבר אלו שיכריעו מה יעלה בגורלו.