השתתפתי באספת הרבנים שכינסה מפלגת הציונות הדתית בשבוע שעבר, ונותרתי בעמדת המיעוט, שהתנגד לתמיכה בחוק ללא שינויים מהותיים.
בטרם אדון בצדדי הוויכוח שהיה באספה אציין שהתרשמתי שהוא היה לשם שמיים, ונשמעו בו טענות משמעותיות והגיוניות לכל צד (בדיון שנמשך חמש שעות ויותר). התרשמתי מאוד מדברי שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שתמך בחוק. דבריו היו סדורים, הגיוניים ולמיטב שיפוטי היו לשם שמיים. למדתי מהם הרבה, ועדיין אני חולק עליהם נחרצות.
הוסכם על כולם שהציונות הדתית כולה, על מפלגתה, תומכת בכל מאודה בכך שגם תלמידי חכמים חייבים לשים את כתפם תחת אלונקת משא הביטחון. עליהם להתגייס גם בסדיר וגם במילואים, בראש ובראשונה ליחידות קרביות, הניצבות מול פני האויב. השאלה הייתה התייחסותנו לציבור החרדי הנשמע לרבותיו, שלצערנו מורים לו ההפך.
הכי מעניין
קביעה בחוק המדינה שיש מי שפטור מהשירות הצבאי, ומסיכון חייו למען הגנת המדינה ויושביה, נראית לי כמעט ככפירה בעיקר, וכדבר שאסור לציונות הדתית לתמוך בו - ויהי מה
הועלו כמה טענות בעד תמיכה, לפחות בדיעבד, בחוק המוצע. בשל קוצר היריעה אכתוב את השתיים הנראות לי חזקות מכולן. הטענה הראשונה היא שלפני כעשור הושגו בעמל רב - ובוויתורים שלנו עד קצה היכולת ההלכתית, יחד עם הרמטכ"ל וצוותו - פקודות השירות המשותף, שקבעו את גדרי הצניעות וההפרדה בין בנים לבנות בסדיר ובמילואים. הבעיה במילואים קשה אף יותר, משום שהתערובת מתחככת לא רק בהלכה, אלא גם בשלום הבית של איש המילואים הנשוי.
לצערנו הרב, צה"ל אינו עומד היום בפקודות שניסח אז. הסיבות לכך מגוונות. חלק ניכר מהן להערכתי אינן מוצדקות כלל, וקשורות בלחץ של מי שמתיימר לשאת את דגל הפמיניזם, במסקנות הפצ"רית ועוד. העובדה שצה"ל אינו עומד בסיכומים ובפקודות של עצמו מול בני ברית ותיקים ונאמנים כבני הציונות הדתית גורמת לחרדים לאבד את האמון בכנות כוונתו של הצבא ללכת לקראתם, והם חושדים בכך שלאחר הגיוס הצבא ישוב לדרכו הנזכרת גם לגבי חרדים - שהרי ההסכם של הציונות הדתית עימו התברר ככתוב על הקרח.
הטענה השנייה היא פוליטית, וחשיבותה רבה. בגיוסי המילואים האחרונים (הסבב החמישי והשישי) מספר המתגייסים לשירות הקרבי בקרב בני הציונות הדתית גבוה מאוד יחסית מסך המתגייסים. אחרים מגיעים בעת הזאת רק במיעוטם (כמובן, בלי להפחית במעשי הגבורה וההקרבה הרבים שהיו נחלת כלל הלוחמים בימי המלחמה העיקריים).
עוד כתבות בנושא
למרות זאת, ובאופן מפתיע, מפלגות האופוזיציה זועקות זעקות שבר על החרדים שאינם מתגייסים, מבלי להתייחס למטלה הרובצת על כתפי השמאל־מרכז עצמו להתייצבות של אוכלוסיות נוספות גם בעת הזו. הסבר אפשרי לכך הוא רצונן של המפלגות הללו לנתק את המפלגות החרדיות מגוש הימין ומהציונות הדתית, ולהעבירן לגוש השמאל־מרכז לצמיתות (ראו הצבעת החרדים על חורבן חבל עזה היהודי). החשש מהמשמעויות שיהיו לכך על כיוונה של המדינה ועל גורלה בעתיד ברור לכולנו.
על טענות נוספות לתמיכה בחוק יש לי ספקות, ולא אכתבן.
אכתוב כאן שתי טענות נגד החוק, והן נראות לי מכריעות. הטענה הראשונה: עד היום החרדים לא שירתו מכוח תקנות בלבד. קביעה בחוק המדינה שיש מי שפטור מהשירות הצבאי, מסיכון חייו למען הגנת המדינה ויושביה ומנשיאת אלונקת הביטחון על כתפיו נראית לי כמעט ככפירה בעיקר, וכדבר שאסור לציונות הדתית לתמוך בו - ויהי מה.
יש חילול השם גדול ומצער בחוק האומר כמעט במפורש ששקיעה בלימוד תורת השם ומצוותיו אמורה להשמיט את הכתף מתחת אלונקת הביטחון, דבר שאינו נכון כלל.
הטענה השנייה: עיון בחוק המוצע חושף לדעתי שיש בו יותר חורים מגבינה. הוא עלול לא להביא חרדים למקום שבו הם נדרשים עתה יותר מכול, ליחידות הקרביות, ולהותיר את חטיבת החשמונאים מצומצמת לבלי גבול. החוק המוצע עלול להעלות בעשן את תוכניתו הצודקת והנכונה של שר הקליטה אופיר סופר להביא את חטיבת חשמונאים לגודל של חטיבה יעילה הכוללת יותר מאלפיים לוחמים.
כאמור, הטענות האחרונות מכריעות, ולכן התנגדתי לצד חברים מעטים לתמיכה בחוק כפי שהוא. עדיין לא כתבתי על מה שהתמיכה בחוק עלולה לגרום למפלגת הציונות הדתית ביום הדין, יום הבחירות, כי גדול הכאב.
עם נעילת המאמר, שני משפטים לאחינו החרדים. הראשון: אני מתנגד לכפות עליכם גיוס באמצעות מאסר וכדומה. ספק אם חיילים שיגויסו בכפייה נגד אמונתם יביאו תועלת לביטחון ישראל. אך לא אוכל להשלים עם חוק המעגן בהסכמה לאומית פטור מלא לציבור טוב וגדול מהצורך לסייע בגופכם למאמץ הביטחוני הגדול שהמדינה חייבת בו אם היא חפצת קיום. לדעתי גם חייב להיות קשר מהותי בין מה שאדם תורם למדינה ובין מה שהוא זכאי לקבל ממנה.
המשפט השני מיועד בעיקר למנהיגים החרדים ולמורי התורה שבהם. גם אצלי ואצל חבריי קיים פחד גדול מהאפשרות שחלק ניכר מהמתגייסים החרדים יעזבו את הציבור החרדי, את העמל בתורה ואת עמל קיום המצוות בשלמותן. כולנו מחויבים לאפשרות שמתגייס חרדי ישוב לציבור שלו ולכל הדרישות העולות בו לתורה ולמצוות.
אך הסכנה הזאת קיימת בעיקר אם הגיוס ימשיך להיות בלתי לגיטימי, והמתגייסים ייחשבו סוג ב' וגרוע מכך. אם מורי ההוראה יתגייסו לחנך את התלמידים להישאר חרדים על אף גיוסם לצה"ל, ויבואו ללמדם תורה בעת השירות ויעודדו אותם בשמירת המצוות, התמונה תהיה שונה. אני מאמין בכל לב שהמתגייסים יישארו חרדים בלב ונפש, שהרי לציבור החרדי מעלות רבות מספור.
הרב יעקב מדן הוא מראשי ישיבת ההסדר הר עציון באלון־שבות