השמצות חרדיות וזכות הצבעה לנשים: כמה מהשקרים שנתלו ברב קוק

עם שובו של האדמו"ר מגור, רבי אברהם מרדכי אלתר (ה"אמרי אמת"), מביקורו הראשון בארץ ישראל בשנת תרפ"א־1921, בהיותו "על הספינה", הוא כתב מכתב לבני משפחתו ("אוסף מכתבים ודברים", עמ' סא). במכתב זה הוא מעלה את רשמיו מביקורו בארץ, ובין השאר את התרשמותו מאישיותו של הראי"ה, שאותו פגש במהלך הביקור, זאת לעומת האופן שבו צויר לפניו הרב קוק בחו"ל, קודם לפגישתם:

"והנה בחו"ל היה מושג וציור אחר ממה שהוא באמת, כי על פי הידיעות היה נחשב הרה"ג הרא"ק [הרב אברהם קוק] שי' כאלו היה רב נאור ורודף שלמונים, ויצאו נגדו בחרמות וגדופים, וגם מערכות [העיתונים] 'היוד' ו'הדרך' הביאו לפעמים מידיעות האלו שיצאו מצד אחד, ואולם לא זה הדרך לשמוע רק מצד אחד יהיה מי שיהיה. והרה"ג ר' אברהם קוק שי' הוא איש האשכולות בתורה ומדות תרומיות, גם רבים אומרים כי הוא שונא בצע... הגם שרוב מאנשי עיר הקדושה והרבה מהרבנים עומדים על צדו, עם כל זה חולק כבוד להרבנים הזקנים [זוננפלד ודיסקין]".

זוהי דוגמה אחת לשמועת כזב על הראי"ה שנפוצה בחו"ל, ואשר משעה שפגש הרבי את הרב פנים אל פנים הוברר לו שלא מינה ולא מקצתה. לא זו אף זו, הוא אף אמר: "סבור הייתי שאני בא לבקר רב, ולבסוף מצאתי כאן רבי", ודיבר רבות בשבחו של הראי"ה (לקוטי הראי"ה ב, עמ' 133 ואילך). בענוותנותו, האדמו"ר לא רק הכיר בכך אלא גם יידע בכך את המוני חסידיו. לימים, בסידור "שפת אמת - ליקוטי יהודה", שערך נכד האדמו"ר, הרב היינה, הובאו בלא כחל וסרק הנהגות הלכתיות ששאב האדמו"ר מהראי"ה, הן בענייני תרומות ומעשרות והן בענייני מילה.

ככל שהדבר מצער, אסור להתעלם מכך שפעמים רבות מיוחסים לראי"ה עובדות מופרכות, אמירות שלא היו ולא נבראו, השקפות בדויות, ועוד. בשורות הבאות נביא דוגמאות ספורות ומגוונות לכך, מעט מזעיר, על קצה המזלג.

בין חזון להווה

אמירה חוזרת ונשנית בפי מטיפים לצמחונות טוענת שהרב קוק היה צמחוני. תחילה נכתב הדבר בסגנון החלטי, אך משעה שטפחו על פני הכותבים בתיאורים ואפילו בכתבים שמוכיחים בעליל את ההפך הגמור, סייגו הללו מעט את טענתם ותחמו אותה: אומנם בשבתות וחגים אכל בשר, אך נמנע מכך בימות השבוע; בתקופות מסוימות היה צמחוני, עד שבשל הנחיות בריאותיות של רופאיו נאלץ לאכול בשר; הרב שאף להימנע מאכילת בשר, אך חשש שמא בשל תפקידו הציבורי עלולים מעריציו לחקות אותו אף שהנהגה זו שאינה מתאימה להם; ועוד "חילוקים".

כך, בעוד שהאמת פשוטה, חדה וחלקה: הראי"ה לא היה צמחוני. אמירות אלה, ברובן, מגמתיות בעליל – ונובעות מאג'נדה. הטענה נשענת על פרשנות מוטעית לכתביו ההגותיים – בעיקר אפיקים בנגב", שלימים נכלל בקונטרס "חזון הצמחונות והשלום" שערך תלמידו החשוב של הראי"ה, הרב דוד כהן, "הנזיר", שאכן היה צמחוני; על דיוקים שגויים בכמה איגרות; ובעיקר על סיפורים שונים שבוודאי לא ניתן להשתית עליהם ידע היסטורי.

אדרבה, לא קשה להוכיח את ההפך, ובדיוק באותה מתודה: כתביו ההגותיים מבחינים היטב, ובחדות, בין חזון עתידי ובין הווה, וכי בכל הנוגע לכאן ולעכשיו נכון דווקא שלא להטיף לצמחונות ולא להעצים אותה; האיגרות מלמדות שהראי"ה אכל בשר ואף המליץ לאחרים לעשות זאת, ולו למען בריאותם; ובמישור הסיפורים – על כל אחד שתיאר אי־אכילת בשר, ניתן להביא שניים שמתארים אכילה.

במילים אחרות: מדובר בדוגמה "נאה" לסימון עיגולים לאחר שהחץ המגמתי ננעץ היטב בלוח המטרה.

אמת חלקית

אין מי שעוסק בשאלת מתן זכות בחירה לנשים, שאינו מציין את הרב קוק כאחד המתנגדים המשמעותיים להליך זה. לא פעם נעשה הדבר כחלק מהתרסה בלתי תמימה בעליל, כזו שמטרתה להעמיד את הראי"ה באור נלעג, כמי שלא "קרא" נכון את דורו ואת המודרנה, וכרב קנאי לעומת רבנים מתונים. לכאורה מה יש לדון בדבר, אחר שהסתייגות הראי"ה אכן מפורשת וכתובה ואף מפורסמת.

אלא שזו אמת חלקית, והכול יודעים עד כמה אמת חלקית בעייתית אף יותר משקר שלם. צא ולמד: בחיי הראי"ה התנהלו שלוש מערכות בחירות ל"אסיפת הנבחרים": הראשונה בשנת תר"ף (1920), ובהתייחס אליה כתב הראי"ה את הסתייגותו ממתן זכות בחירה לנשים (מאמרי הראיה). כחמש שנים מאוחר יותר, בתרפ"ו (1925), התקיימה מערכת הבחירות השנייה, ובחלוף עוד כחמש שנים, בתרצ"א (1931), התקיימה מערכת הבחירות השלישית (הרביעית נערכה בשנת תש"ד־1944, לאחר הסתלקות הראי"ה, ואינה רלוונטית לענייננו). וראו זה פלא: לשתי המערכות המאוחרות, השנייה והשלישית, הראי"ה לא התייחס. מתנגדי מתן זכות הבחירה פשוט "מחזרו" את כרוזו הראשון. יתרה מזאת, בנו, רבנו הרצי"ה, שראה עצמו "ממשיכו האבסולוטי של אבא זכרונו לברכה", ושהילך בקפידה בדרך האב עקב בצד אגודל, מעולם לא הסתייג מהענקת זכות בחירה לנשים, וזאת בכל מערכות הבחירות שבחייו, שבהן היה מעורב מאוד.

כל האמור מלמד שהסתייגות הראי"ה הייתה עניין לשעה. המעיין כדבעי במכתב הראי"ה לתנועת המזרחי משנת תר"ף, רואה שהוא לא מכיל טיעונים הלכתיים של ממש. יש שם טיעונים הגותיים־רוחניים ומוסריים־ערכיים, אך במה שנוגע להלכה "ממש", הרב כותב – שלא כדרכו – כי "אין לי מה להוסיף על דברי הרבנים שקדמוני". ברור ששיקול משמעותי, אולי אף מכריע, לשלילתו, הייתה העובדה שאותה שעה אומות רבות עדיין לא העניקו זכות בחירה לנשים (צרפת לדוגמה עשתה זאת רק בשנת 1944, ושווייץ רק בשנת 1971(!), וחלקן עשו שימוש בהנמקות דתיות (דוגמת אירלנד הקתולית, שהייתה כנראה חשובה בעיני הרב, ובאותה שעה עדיין לא העניקה זכות בחירה לנשים). הרב סבר שלא נכון ליהדות שתיתפס חלילה כ"פרוצה" יותר מהן. ברם, שעה שנוכח לדעת שהתייחסותו לא הייתה אפקטיבית, סבר הרב שעתה "מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע". לשון אחר: בעולם אוטופי הרב אכן היה מעדיף למנוע עירוב נשים בפוליטיקה, ואולם בעולם ריאלי הוא הסיר את התנגדותו. מצופה אפוא להציג את משנתו כהווייתה.

"כי מציון תצא תורה"

אחת המתקפות הקשות והבוטות ביותר נגד הראי"ה קוק, בארץ ובתפוצות, נסבה על המילים שבהן חתם את הנאום שנשא לרגל ייסוד האוניברסיטה העברית בירושלים בשנת תרפ"ה (1925): "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". אש וגופרית הוטחו בו, שכן לא רק שהוא נתן כביכול "הכשר" למוסד אקדמי זה, אלא שהוא הרים את פועלו לפסגת "תורה" ולרוממות "דבר ה'".

חלק מהמבקרים לא טרחו לוודא אם "הנוסח" שהובא לידיעתם שלם ומדויק, ולא בכדי טרח הרצי"ה להוציא חוברת מיוחדת אשר בפתיחתה רשם שהיא יוצאת לאור "על פי דרישת רבים החפצים לדעת את דבריו של כבוד קדושת מו"ר אבי הגאון [הראי"ה] שליט"א, על דבר המכללה העברית בירושלם, בצורתם האמתית, הנני מוציא בזה את מנאמו ואת תפילתו בשעת פתיחת המכללה בנוסחתם הנכונה". ההדגשה על "נוסחתם הנכונה" מלמדת שהיו שהוציאו דברים מהקשרם, בהאשמה מופרכת מיסודה.

יתרה מזאת; למזלנו היו רבנים, מארצות שונות, שפנו אל הרב בנימוס וביקשו לברר כהלכה את פשר הדברים. בזכותם מצויים תחת ידינו כמה מכתבים של הראי"ה, שבהם הוא עצמו מבהיר על מה באמת הוסבה אמירת "כי מציון תצא תורה". כך, לדוגמה, השיב הראי"ה לרב יוסף משאש זצ"ל, אשר אותה שעה כיהן כרבה של העיר תלמסאן שבאלג'יריה, ובערוב ימיו היה רב העיר חיפה:

"וגם בעניין האוניברסיטא - חלילה לי לומר על דברי חול כי מציון תצא תורה. אדרבא, אמרתי להם מפורש שאני מתפחד שלא תצא חס ושלום תקלה מידם אם יזניחו את התורה והיראה וישפיקו רק בילדי נכרים. והבאתי להם משלים על זה מהעבר ממאורעות שארעו בעוונותינו הרבים... ורק אם ישמרו את קדושת ישראל המורים והתלמידים ולא ילכו אחרי דעות זרות ולא יסורו מהתורה והמצוה, ואז גם כן לא מחכמות החול תצא תורה כי אם כשנחזיק בישיבות קדושות שהן נועדות רק לקדושת התורה... אז על גבם של הישיבות הקדושות אמרתי יקויים כי מציון תצא תורה. וכן הדברים הם מפורשים בדברי אשר דברתי אז קבל עם לפני כל השרים הגדולים שבאו להחגיגה... ואיך יוכלו אנשי זדון להפוך דברי אלקים חיים באופן כל כך מלא רשע וכסל".

"אין נרו שלו כנר חברו"

כאמור, אין ספור לבדותות על הראי"ה, וקוצר היריעה אינו מאפשר יותר מקצה קרחון. עם זאת, פטור בלא קוריוז אי אפשר. במטבח ביתי נמצא ספל קפה אשר עליו מודפס המכתם שלהלן, בחתימת "הרב קוק":

צריך שכל איש ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין לו נר. וצריך שכל איש ידע ויבין שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו.

מכתם זה, שמיוחס לרב קוק, נמצא תחת כל עץ רענן - בחדרי מורים ובראשי תעודות, לוגו לתנועת נוער, משפט לשינון, ציור, שיר שהולחן, וכמובן במאגרי מידע. מאחר שמדובר במשפט מקסים, ומאחר שרעיונות דומים מופיעים – ולא מעט – בכתבי הרב קוק, לא פלא שמייחסים לו גם משפט זה. יש רק בעיה קלה: אין לייחוס זה שום תימוכין. לרעיון – בהחלט כן, לציטוט – בהחלט לא. יתרה מזאת, אני יודע מי הגתה וכתבה אותו.

נחזור על הראשונות: כל מה שאומרים לכם בשם הרב קוק – בדקו. מבדיקת יתר אף אדם לא נכווה.

הרב פרופ' נריה גוטל הוא ראש מערך המחקר במרכז תורה ומדינה בניצן, ורב קהילת רדליך בירושלים