מרוב סערות משפטיות ופוליטיות חמקה מעין הציבור החלטת בג"ץ ביום שלישי השבוע, החלטה דרמטית בחסות מסך של אפרוריות. הרכב השופטים הבכיר ביותר של בית המשפט העליון – יצחק עמית, נעם סולברג ודפנה ברק־ארז - הוציא צו על תנאי שציווה על הכנסת וגורמים נוספים להתייצב ולנמק מדוע לא ייפסל התיקון לחוק יסוד השפיטה המשנה את שיטת בחירת השופטים.
נו, תאמרו, החוק עוד לא בוטל, בסך הכול יצא צו על תנאי "משיקולי יעילות הדיון, ובלי לנקוט בשלב זה עמדה לגוף הדברים", כלשון החלטת השופטים. אלא שבשיטה המשפטית הישראלית אין חצי צו על תנאי. ברגע שניתן הצו, וגם אם השופטים מסייגים את לשון ההחלטה, נטל השכנוע מתהפך. מרגע זה ברירת המחדל היא ביטול חוק היסוד.
עוד כתבות בנושא
במילים פשוטות: בית המשפט העליון סולל את הדרך לביטולו של פרק שלם בחוק יסוד, ואיש אינו פוצה פה ומצפצף. שערי העיתונים היומיים למחרת אפילו לא אזכרו את ההחלטה. באתרי האינטרנט היא קיבלה סיקור מינורי לחלוטין. אפילו דוברות הנהלת בתי המשפט, שמעדכנת את הכתבים בכל החלטה איזוטרית בתיק פלדשטיין-אוריך, לא טרחה להפיץ לכתבים את הצו. רעידת אדמה חוקתית מתרחשת מתחת לאפנו, והעולם ממשיך להתנהל כאילו דבר לא אירע.
הכי מעניין
נו, תאמרו, הרי זה לא חדש. בית המשפט העליון כבר ביטל כאן תיקון לחוק יסוד לפני כמעט שנתיים, בינואר 2024. אז היה זה התיקון לחוק יסוד השפיטה, שעסק בצמצום השימוש בעילת הסבירות ככלי בביקורת שיפוטית מנהלית - אירוע שכמעט עבר גם הוא מתחת לרדאר, בין השאר כי שופטי בג"ץ בחרו לפרסם את הדברים כשעם ישראל היה שקוע עמוק במלחמה בעזה. אבל האם רעידת אדמה פיזית בדרגה 8 בסולם ריכטר מדאיגה ומפחידה פחות רק משום שלפני שנה או שנתיים חשנו רעידת אדמה עוצמתית דומה? האם כל כך מהר התרגלנו לכך שבית המשפט העליון עיקר סופית מתוכן את שלטונה של הכנסת, הריבון במדינת ישראל?
כדי להבין את גודל האבסורד, צריך לחזור כמעט שלוש שנים לאחור, לראשית ימיה של ממשלת נתניהו השישית. שר המשפטים יריב לוין יצא אז כזכור בהכרזה על הרפורמה המשפטית, שאחד מסעיפיה המרכזיים היה שינוי דרמטי בשיטת בחירת השופטים. השינוי היה אמור להעניק לקואליציה שליטה מלאה בבחירת השופטים לכל הערכאות, ולמעשה לייבא ארצה גרסה לא מרוככת של השיטה בדמוקרטיה האמריקנית: מי שאוחז בהגה השלטון הפוליטי ממנה את השופטים.
עוד כתבות בנושא
אולם אף שלקואליציה הנוכחית יש רוב יציב בכנסת, חקיקת פרק הרפורמה הזה, שהגיעה לסף חקיקה, לא התרחשה לבסוף. במקום זאת הציגו השרים לוין וגדעון סער בחודש ינואר השנה מתווה פשרה לבחירת שופטים בהסכמה רחבה, אשר זכה לברכתם של האבות השכולים דדי שמחי ויזהר שי. המתווה, שהפך לתיקון לחוק יסוד השפיטה, שינה את הרכב הוועדה לבחירת שופטים וקבע חובת קונצנזוס בבחירת שופטים: שופטי שלום ומחוזי ייבחרו על פי המתווה בהסכמה בין שופטי העליון, הקואליציה והאופוזיציה. שופטי העליון ייבחרו בהסכמה בין הקואליציה והאופוזיציה, ובמקרה שהסכמה כזו לא מושגת – באמצעות מנגנון "שובר שיתוק".
אם זה לא מספיק, כדי למנוע טענות לשינוי שיטת המשחק תוך כדי המשחק הוחלט שהתיקון יחול רק מהכנסת הבאה, דבר היוצר מעין "מסך בערות" מכיוון שאין לדעת כעת מה יהיו יחסי הכוחות לאחר הבחירות.
האם השיטה שמציע החוק אידיאלית? כמו בכל שיטת בחירה אחרת גם בזו יש חולשות, אך ללא ספק היא אינה בעייתית כמו הצעת הרפורמה המקורית או כמו המצב הנוכחי. שום צד במפה הפוליטית לא יוכל להשתלט באמצעותה על בית המשפט העליון. מה שהיא בהחלט עושה הוא להחליש דרמטית את כוחה של הגילדה המשפטית לשכפל את עצמה, ולהשליט גישה אידיאולוגית במסווה של שמירה על "מקצועיות".
עוד כתבות בנושא
היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה אמרה את הדברים במפורש, בלי לייפות אותם, בתגובה מקדמית לעתירה שהגישה בראשית השבוע באמצעות מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה. בין השאר כתבה: "הפיכת הליך בחירת השופטים להליך של הסכמות פוליטיות, ודחיקת גורמי המקצוע והשיקולים המקצועיים מהליך הבחירה, אינה מתיישבת עם מהותו של בית המשפט העליון בישראל כערכאה המקצועית העליונה במדינה וביכולתו של בית המשפט העליון לתפקד כראש הפירמידה השיפוטית".
לא מקרית היא החלטתה של היועצת לצאת באופן חריף כל כך נגד התיקון לחוק היסוד המשנה את שיטת הבחירה - עד כדי הגדרתו כ"פגיעה קשה ביותר בעקרונות היסוד של מערכת השפיטה: מקצועיותה, עצמאותה ואי תלותה", שהתוצאה שלה היא "פגיעה אנושה במאפייניה הגרעיניים של ישראל כמדינה דמוקרטית". היועצת יודעת היטב שהתיקון אינו מאפשר לקואליציה להשתלט על בית המשפט, אך מה שעומד לנגד עיניה איננו הגנה על הדמוקרטיה או עצמאות השפיטה, אלא שמירה על מעמדה ועל מעמדו של המוסד שהיא עומדת בראשו. התגובה החריפה היא חלק ממערכת היחסים הסימביוטית בין הייעוץ המשפטי לממשלה ובין בית המשפט העליון, שאת תוצאתה ראינו בדיון שנערך - או ליתר דיוק לא נערך - בבית המשפט העליון ביום שני השבוע.
שבעה שופטים, עשרות אנשי מנהלה ומשמר, עשרות עיתונאים ויותר ממאה צופים הגיעו לאולם ג' בבית המשפט לקראת הדיון בעתירות נגד פיטורי היועצת המשפטית לממשלה. הממשלה, במחאה על העובדה שפרקליטות המדינה מייצגת בהליך את היועמ"שית בעלת העניין האישי בעתירה ולא את הממשלה שהיא אמורה לייצג, לא שלחה לדיון נציג מטעמה. השופט עמית, ראש ההרכב, לא אהב את אי ההתייצבות הזו, ופיזר את הדיון תוך שהוא טוען שאין טעם לקיים אותו "מול שער ריק". כבודו התעלם לחלוטין מטענת הממשלה על הפקעת משאבי המדינה לטובת הגנה על האינטרס האישי של היועמ"שית, פחות מיממה לאחר שדאגה להגן על גילדת שופטי העליון מפני כרסום במעמדה.
היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה | צילום: אורן בן חקון, פלאש 90
מערכת היחסים הסימביוטית הזו בין בית המשפט ובין הייעוץ המשפטי לממשלה, אשר גוזלת מנבחרי הציבור את הריבונות, כבר הפכה בעיני הציבור הישראלי לגזירת גורל. כאילו העובדה שהיועמ"שית מחזיקה בזכות וטו על כל החלטת ממשלה ובג"ץ מחזיק בסמכות לבטל כל דבר חקיקה, ואפילו חקיקת יסוד, היא מיסודות הבריאה. אך לפני ארבעים שנה איש לא העלה בדעתו אפילו קמצוץ מההפיכה המשפטית שהשתלטה על חיינו והפכה את מדינת ישראל מדמוקרטיה ליוריסטוקרטיה.
המהפכה החוקתית השנייה שהתרגשה עלינו לפני כשנתיים - המשך למהפכה החוקתית של שנות התשעים - הפכה גם חקיקת יסוד של הכנסת להמלצה בלבד. זהו צעד אחד יותר מדי.
ממשלת ישראל והציבור הישראלי חייבים להתייצב ולהבהיר: עד כאן. ביטול התיקון לחוק יסוד השפיטה לא יעבור. אם בית המשפט לא יכבד את סמכותה המכוננת של הכנסת, תחדל הכנסת לכבד את סמכותו של בית המשפט. למדינה דמוקרטית יש ריבון אחד, העם, ומי שלא יכבד את ריבונותו גם סמכויותיו לא יכובדו עוד - לא בנושא הזה, ואולי גם לא בשום תחום אחר.