אין בעל דין בישראל שמבזה את בית המשפט העליון כמו פרקליטות המדינה. לא פוליטיקאי בוטה, לא תנועת מחאה, ולא עורך דין פרטי. אף גורם מימין ומשמאל לא מבזה החלטות שיפוטיות במדינת ישראל בקצב שעושה זאת פרקליטות המדינה.
אכן, לא מדובר בדרך כלל בהחלטות מהותיות אלא בכאלו שהן טכניות למראה, כאלו הקוצבות לצדדים מועדים ולוחות זמנים. ועם זאת, זלזול הוא זלזול ואין במדינת ישראל מי שמעז להפר בשוויון נפש שכזה את החלטותיה של הערכאה השיפוטית הבכירה בותר, כפי שעושה זאת פרקליטות המדינה, ובעיקר פרקליטי מחלקת הבג"צים בפרקליטות. בקשות לארכה נשלחות שוב ושוב, גם אחרי שתם הזמן, גם אחרי שהשופטים מזהירים שזו הפעם האחרונה. זו איננה מעידה חד פעמית, זו שיטה, והיא מבזה את שופטי בג"ץ לא פחות מכל צפצוף אחר על החלטותיהם, אולי אף יותר.
כשאמרתי זאת בעבר לאחד מבכירי הפרקליטות, הוא נעלב. "אנחנו לא אשמים", טען, "ה'לקוחות' שלנו, השרים ויתר העומדים בראש הגופים שאותם אנחנו מייצגם, הם שגורמים לעיכובים". תירוץ נוח, גם אם לא ממש מדויק, ולא ניכנס פה לסיבות לכך. אלא שהשבוע הוכח שוב עד כמה הוא ריק מתוכן. הפעם ה"לקוחה" היא לא פוליטיקאית שמסרבת לחתום, אלא היועצת המשפטית לממשלה עצמה. ובכל זאת, ההתנהלות זהה: איחורים, דחיות, זלזול בהחלטות שופטים, ואפס אחריות.
הכי מעניין
גלי בהרב מיארה | צילום: יונתן זינדל - פלאש 90
ביום חמישי האחרון נדרשה היועצת להגיש תגובה לעתירה שהוגשה נגדה עד השעה 12 בצהריים. המועד חלף, והיא ביקשה ארכה. השופט נעם סולברג נתן – עד עשר בלילה, והדגיש: "לא תהיה הארכה נוספת". בשעה 23:00, שעה לאחר המועד האחרון, הוגשה בקשה נוספת, כאילו דבריו של סולברג לא נאמרו מעולם. מהבקשה הזו סולברג כבר התעלם. אולי מתוך יאוש, ואולי משום שגם לשופטי בית המשפט העליון מותר ללכת לישון בשעה כזו. התגובה, אם תהיתם, הוגשה מתישהו באמצע הלילה. תגובה שלא אומרת כלום, וניתן היה להגיש אותה גם בשעה 17:00, אך התוכן הוא לא העניין, העניין הוא הזלזול.
וכדי שלא תחשבו שזהו מקרה חריג, אותה המנגינה בדיוק חזרה היום ממש. על הפרק עמד אותו הנושא, העתירות בנוגע לפיקוח על חקירת פרשת 'פצ"ר-גייט'. תגובתה של היועצת לעתירות שיידונו מחר אמורה הייתה להיות מוגשת עד אתמול בשעה 20:00. מחלקת הבג"צים המייצגת את היועצת (למה בעצם? אבל נניח גם לזה) לא עמדה במועד. במקום תגובה הוגשה בקשה לארכה חדשה, עד היום בשעה 14:00. השופטת יעל וילנר קיבלה אותה חלקית (איזו ברירה נותרה לה?) אך הבהירה, הארכה היא עד היום בעשר בבוקר. לא יותר.
תומר־ירושלמי | צילום: דובר צה"ל
ובכן, נדמה לכם שהתגובה הוגשה בזמן? קדחת. בשעה אחת־עשרה – שעה אחרי תום הארכה – היועצת כבר ביקשה לדחות את הדיון המתוכנן למחר משעות הבוקר לאחר הצהריים, ולהאריך שוב את המועד להגשת תגובה, הפעם עד 15:00. למה? כי התשובה עוד לא מוכנה. השופטת וילנר לא הסתירה את מורת רוחה מהבקשה, אך נעתרה לה חלקית. הדיון לא יידחה, כתבה, אך המועד האחרון להגשת תגובה מוארך עד ל-14:00.
ובכן, נראה לכם שב-14:00 הוגש כתב תשובה? בחלומות הלילה. מה שהוגש אז הוא בקשת דחייה נוספת. הפעם עד 17:00, וגם הפעם ללא שום נימוק משכנע מלבד העובדה שהכנת התגובה טרם הסתיימה. אף גורם אחר במערכת המשפט לא היה מעז לנהוג ככה מול בג"ץ. חוצפה כזו ישנה רק ליועמ"שית ושליחיה.
הזלזול הזה איננו רק עניין בירוקרטי. הוא סמל למשהו עמוק יותר. לתחושה של "אני ואפסי עוד". שלא רק שרי הממשלה והעומד בראשה אינם ראויים לכבוד המגיע להם, אפילו בית המשפט העליון, סמל עצמאות ועליונות המשפט, איננו ראוי לכבוד מהמוסד הבאמת עליון בדמוקרטיה הישראלית, הייעוץ המשפטי לממשלה ומחלקת הבג"צים הפועלת בשמו. אם משהו עוד היה זקוק להוכחה מדוע הצעת החוק של ח"כ שמחה רוטמן לפיצול תפקיד היועמ"ש ל-3 חלקים נצרכת כל כך, הוא קיבל אותה ביום הזה ממש.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
