טיעוני המתנגדים למיזם החנינה של נתניהו נשלפו כמעט כהרף עין. אחרי מבוכה קצרצרה בצהרי יום ראשון, עם פרסום האיגרות שנשלחו מלשכת ראש הממשלה לבית הנשיא, גיבשו איגודי הרל"ביסטים את התגובה הנחרצת הבאה: נתניהו לא מבקש חנינה, הוא מאיים.
"סיום המשפט יסייע להוריד את עוצמת הלהבות בוויכוח שנוצר סביבו", כתב ראש הממשלה לנשיא את המובן מאליו, אך מתעביו המקצועיים מיהרו להעניק למילותיו משמעות מאפיוזית: אדוני הנשיא, אם המשפט לא יסתיים לאלתר, אגביר את עוצמת הלהבות.
"זו לא חנינה, זה מכתב כופר", טענה הח"כית הקוצפת מירב כהן מיש עתיד. באתר כאן 11 של תאגיד השידור הציבורי אימצו את דבריה ככותרת ראשית, שכביכול מייצגת את קונצנזוס התגובות העממיות לבקשת נתניהו. באתר אחר, העין השביעית, חתן פרס סוקולוב לעיתונות עצמאית 2023, הכותרת הייתה שיגעונית ממש: "נתניהו מאיים על הרצוג: הענק לי חנינה או שאחסל את עצמאות מערכת המשפט והעיתונות". כותרת המשנה טענה שהוא איים מפורשות "לשרוף את המדינה".
הכי מעניין
אין צורך להיות ביביסט כדי לחלוק על האופן העקום והכוזב של הצגת הדברים הזו. איגרותיהם של נתניהו ושל פרקליטו לנשיא נטולות שמץ של איום. לכל היותר הן חטאו בתיאור מרוחק משהו של אירועי הקיטוב פה, תוך הדחקת תרומתו של נתניהו לקרע. "בשנים האחרונות התרבו המתחים והמחלוקות בין הרשויות השונות", התנסח עורך הדין עמית חדד כמו משקיף או"ם. ואולם, כבר במשפט שלאחר מכן הופיעה הודאה מסוימת בכך שגם מרשו של חדד נושא באחריות לפלגנות: "חלק מהמחלוקות בין הרשויות הובילו – משני הצדדים – להתנגחויות לא ענייניות". זה לא נכון? רק הרשות המבצעת התנגחה בזולתה באופן לא ענייני? הרשות השופטת והרשות היועמ"שית מקפידות על ענייניות מתמדת?
אכן, ישראל לא תהפוך לגן עדן של אחווה ביום שלמחרת החנינה, כפי שלא תהפוך לכזו מיד לאחר פרישת נתניהו, אך אולי תוכל להתחיל לפרק את פיגומי הגיהינום סביבה. הרי אפילו גורמי אופוזיציה גמורים חשפו בשנתיים האחרונות גילויי חרטה על כך שהמשפט בכלל נפתח, או שעסקת הטיעון טורפדה. משני צידי הקשת הפוליטית התהוותה בהדרגה הסכמה שהגשת כתבי האישום נגד ראש הממשלה הייתה האסון העצמי הכבד ביותר מתוצרת ישראל, וזאת בלי קשר לשאלה אם הוא אשם או לא, ועד כמה תרם בעצמו לשסע בעם; שצריך להפסיק כבר, לעזאזל, עם המשפט הנורא הזה.
עוד כתבות בנושא
אבל מי כן איים פה השבוע בראש חוצות? מתנגדי נתניהו משכבר הימים. אינסטינקט השנאה שלהם שוב גבר על ההיגיון. חרונם הכרוני מאז ניצחונו בבחירות 2015 על יו"ר העבודה יצחק הרצוג מוצא עכשיו פורקן באיומים על נשיא המדינה יצחק הרצוג. כבר מזמן הם כועסים עליו בשל התעקשותו לתפקד כנשיא ולא כראש מפלגה, אבל עכשיו כבר ממש מתפוצצים ומנסים להלך עליו אימים.
מגיש בכיר בחדשות 12 הזהיר את הרצוג שאם ייעתר לפניית נתניהו, לעולם לא ייקרא כאן פארק לזכרו (אפרופו פרשת הסבת שמו של פארק חיים הרצוג בדבלין). הקפלניסט הבכיר משה רדמן שיגר לו זימון פומבי לספסל הנאשמים ב"משפטי ניר עוז", לאחר נפילת הממשלה. שקמה ברסלר התנבאה ש"ההיסטוריה תזכור אם הוא יהיה שותף להחרבת מדינת ישראל". גם מאמר המערכת של הארץ התנסח ברוח מאיימת: "הרצוג עלול להירשם בהיסטוריה כמי ששיתף פעולה עם הסחטנות ותרם מהותית לריסוק יסודות הדמוקרטיה". לרגע היה נדמה שוועדת הניסוח של מורשת הרצוג כבר התכנסה וגיבשה טיוטת החלטה למקרה שהוא יחליט להתעלם מהאיומים ולחון את נתניהו.
עוד כתבות בנושא
אגב, נתניהו כבר קיבל פעם חנינה. לא מהנשיא, מהעם. זה קרה בבחירות 2019 א', שהתקיימו אחרי שהפרקליטות חשפה לשיטתה את כל פשעי שחיתותו. מיליוני ישראלים הלכו לקלפי בידיעה שנגד ראש ממשלתם תלויה ועומדת טיוטת כתב אישום חמור ביותר, ובכל זאת בחרו בו. גוש הימין בראשותו גרף 65 מנדטים, וזה עוד בלי בנט ופייגלין שבזבזו רבע מיליון קולות מתחת לאחוז החסימה. כלל מצביעי הימין סברו שהפרקליטות מתאנה למנהיג המחנה הלאומי, או לפחות מחמירה איתו מאוד. שניים מתוך כל שלושה בוחרים יהודים העדיפו שימשיך להנהיג אותם, ובכך גם חיוו בעקיפין את דעתם על ההאשמות נגדו.
"לא היה כדבר הזה מאז פדו בני ישראל את יונתן בן שאול מידי ערכאות השיפוט של אביו, וחילצו אותו ברגע האחרון מתא הגרדום", כתבתי כאן אחרי הבחירות ההן, והוספתי: "בנימין נתניהו אינו יונתן בן שאול, אבל גם הפרקליטות אינה מקור סמכות תנ"כי. התיקים הפליליים שהנפיקה לנתניהו שייכים רובם ככולם לתחום הראיות האפור, ועל כן מגוחך להציג אותם כאבן בוחן לאיכותה של ישראל כמדינת חוק ומשפט. אזרחי ישראל, בשבתם כחבר מושבעים, פסקו זה עתה שאין עניין לציבור בהעמדתו לדין בנסיבות מעורפלות אלו, גם אם אינו טלית שכולה תכלת" (19.4.2019).
דא עקא, לתביעה הכללית ולתקשורת הממוסדת היה עניין גדול מאוד בהעמדת נתניהו לדין, עניין עצום, תשוקת הפללה בלתי נשלטת. ליברמן גרר את ישראל לבחירות חוזרות מטעמים אחרים לגמרי, וכך נקלעה מדינת היהודים למעגל הרסני של בחירות ומשפט. אבל ב־2022, אחרי שמיטב עדי התביעה ירדו כבר מדוכן העדים, נתניהו ניצח שוב וחזר לשלטון. אך המשפט נמשך ונמשך, אפילו המלחמה לא הצליחה לקטוע אותו. אוטוטו הוא נכנס לשנתו השישית גם אחרי שסעיף השוחד נסדק קשות, ועדים רבים לא עמדו בציפיות המוקדמות של התביעה. קשה להאמין שיסתיים בשנתיים הקרובות, לפני שנשיאת ההרכב תפרוש לגמלאות ב־7 במרץ 2028. ובכל מקרה, פסק הדין לא יהיה סוף פסוק. הכרעת בית המשפט העליון בערעורים ההדדיים צפויה רק בתחילת שנות השלושים, ועד אז תבער פה מדורת הוויכוח – אשם או לא אשם, דרייפוס או אל קפונה. השתגענו?
נתניהו בבית המשפט | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
כן, השתגענו, ברור שהשתגענו, אבל בקשת החנינה המפתיעה של נתניהו פותחת צוהר לאפשרות של סיום השיגעון, כנראה אחרונה מסוגה. חדד התנסח בדייקנות כשכתב לנשיא כי "ישנו אינטרס ציבורי ראשון במעלה שראש הממשלה יוכל להקדיש את כל זמנו ומרצו – כולל אותם ימי דיונים, לילות וסופי שבוע – לטובת מדינת ישראל ועם ישראל". האם מישהו ממתנגדי החנינה באמת סבור שהמדינה הכי מאוימת בתבל יכולה להסתפק במנהיג במשרה חלקית? שלושה־ארבעה ימים בשבוע מספיקים לקבלת הכרעות בסוגיית מרוץ החימוש המחודש של החות'ים, חיזבאללה ואיראן? ביו"ש ובעזה אין עוד אתגרים ביטחוניים שמצריכים מעורבות אישית שוטפת של ראש הממשלה? נפתרו כבר כל הבעיות מול טורקיה וסוריה?
נכון, נתניהו הבטיח בשעתו שהוא יכול לעשות גם וגם. במקביל הוא הבטיח להחיל ריבונות ביו"ש או לפנות את חאן אל־אחמר. מתחריו הידועים פיזרו אף הם המון הבטחות על הקרח, כמו חיסול איסמעיל הנייה בתוך 24 שעות, והתנזרות מהקמת ממשלה עם מחמוד עבאס. אז הבטיחו. הדרך היחידה לבוא איתם חשבון עוברת בקלפי, ורק בה. בתוך שנה, פחות או יותר, ניפגש שם ממילא כולנו. היא המקום היחיד שבו נוכל גם לחוות למפרע דעה על החלטה אפשרית של הרצוג להעניק חנינה לנתניהו, בלי לדרוש ממנו לפרוש בתמורה מהחיים הפוליטיים.
עוד כתבות בנושא
בימים כתיקונם אנוס הנשיא להסתפק בדיבורים ובהמלצות. פתאום נפתחה בפניו הדרך למימוש אחת מסמכויותיו המעטות לטובת כולנו, ממש לא רק לטובת נתניהו. לראשונה מאז המו"מ הכושל על נוסחת פשרה בסערת הרפורמה המשפטית קיבל הרצוג הזדמנות חוזרת להצלת ישראל מעצמה. הוא יתאמץ שלא להחמיץ אותה. סביר להניח שידרוש מנתניהו תמורה לגיטימית כלשהי, כמו גניזת שאריות הרפורמה המשפטית עד לאחר הבחירות או הקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר. חשוב שנתניהו יסכים, מפני שדחיית הבקשה והמשך המשפט יהיו עונש לכולנו – אוהדי ביבי, שונאיו, וכל מי שביניהם.
ייתכן שיום אחד המשפט יסתיים בהרשעתו בסעיף כזה או אחר, ממש לא בטוח, אבל כל מתנגד לחנינה אמור לשאול את עצמו מול המראה אם אכן ראוי להקריב פה כל־כך הרבה משאבים לאומיים, משאבי נפש וממון כאחד, כדי להגיע ליום המיוחל שבו בית המשפט ישלח סוף סוף לכלא את ראש הממשלה?
כל מתנגד חנינה אמור גם לקחת בחשבון את האפשרות שנתניהו יזוכה בסוף מכל אשמה. כרגע היא נלקחת בחשבון רק על ידי מעריצי נתניהו, שבעבר שללו עסקאות וחנינה מתוך אמונה יוקדת בחפותו. נתניהו הצליח להפתיע השבוע גם אותם, אבל לפחות הם לא מאיימים כרגע על הרצוג, רק שונאי נתניהו מאיימים. המחנה שבמשך שנתיים הטיף לנו לשחרר את כל המחבלים הכלואים לצורך הצלת החטופים, בין השאר בטענה שבכך נציל את ישראל כולה, מסרב כעת בתוקף לשחרר גם את ראש הממשלה, להבדיל. הוא אפילו מוכן לשלם כל מחיר לאומי כדי שנתניהו ייכלא.
הנשיא הרצוג, ברוך השם, סבור אחרת. בהודעה שפרסם ביום ראשון הובטח "לשקול אך ורק את טובת המדינה והחברה הישראלית", בדיוק כפי שראוי לשקול את בקשת החנינה וכפי שהיא תיבחן בעתיד: האם הועילה למדינה או הזיקה לה. נוכח האסון הלאומי שפוקד אותנו מאז פתיחת ההליכים המשפטיים נגד נתניהו לפני עשר שנים כמעט, קשה להאמין שההיסטוריונים יאהבו החלטה של הרצוג להאריך את התהליכים.
עוד כתבות בנושא
