יש משהו מפתה בהתמסרות לרעיון של חנינת ראש הממשלה נתניהו. דווקא כמי שעוקב אחרי המשפט כמעט באופן יומיומי, יושב לא פעם באולם ונחשף לאבסורד שבהמשך ניהול המשפט בעת הזו, חנינה נשמעת כמו פתרון קסם נוח מאוד. דרך לסיים את האירוע תוך שמירה על כבודם של כל הצדדים, ולכאורה מבלי להפסיד דבר. הפרקליטות תוכל להמשיך לאחוז במחשבה שלולי החנינה היה נתניהו מורשע ונענש. ראש הממשלה ומקורביו ימשיכו להאמין שנעשה לו עוול נורא שרק מהלך החנינה הביא לסיומו. כל אזרח יוכל לבחור את הגרסה שמשכנעת אותו יותר, בשעה שמדינת ישראל תוכל לשוב ולהתנהל עם ראש ממשלה במשרה מלאה. ראש ממשלה שכבר איננו נדרש להשיב במשך שעות בכל שבוע לשאלות אודות בקבוקי שמפניה, סיגרים וכתבות באתרי אינטרנט לא חשובים במיוחד. סוף לאבסורד במחיר מבצע, כשכולם מרוצים. לכאורה נפלא, לא?
עוד כתבות בנושא
אז זהו שלא, קודם כל ברמה המשפטית. המחשבה שהדרך לחנינת נתניהו סלולה מבחינה משפטית – שגויה. למעשה, בקשת החנינה ניצבת בפני מכשול משפטי אמיתי, שספק אם כתב חנינה חתום בידי נשיא המדינה יוכל לצלוח. כדי להבין את הבעיה צריך לחזור לחוק היסוד המסדיר את סמכותו של הנשיא להעניק חנינה לעבריינים.
סעיף 11(ב) לחוק יסוד נשיא המדינה קובע כך: "לנשיא המדינה נתונה הסמכות לחון עבריינים ולהקל בעונשים על ידי הפחתתם או המרתם". הסעיף מנוסח באופן מעט מצומצם יותר מסעיפי סמכות חנינה במדינות דמוקרטיות מוכרות לנו, בכך שהוא קובע כי סמכות החנינה חלה רק כלפי מי שהם "עבריינים". האם מדובר בניסוח מכוון, או בשינוי שנעשה בהיסח הדעת? זו שאלה מעניינת אך לא מאוד חשובה. המצב החוקי ברור: הנשיא מוסמך לחון אך ורק מי שמוגדר "עבריין". ראש הממשלה נתניהו לא הורשע בדין, וממילא קשה לראות בו "עבריין" בהתאם לחוק.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
בשלב הזה נוהגים לקפוץ כל ה"מבינים" ולהזכיר את פרשת קו 300, במסגרתה זכו לחנינה כמה מבכירי שב"כ אי שם באמצע שנות ה-80, לאחר שחיסלו את המחבלים שביצעו את הפיגוע כשכבר היו עצורים. מי שגם כן דאגו להזכיר את הפרשה, אף שלא בשמה המפורש הם עורכי דינו של נתניהו. אלו הפנו בבקשתם לפסק הדין בבג"ץ ברזילי, אותן עתירות שהוגשו לבג"ץ נגד חנינת החשודים בפרשת קו 300. אלא שלפסק הדין בבג"ץ ברזילי ישנם כמה חלקים, שניים מהם חשובים לענייננו. שופטי הרוב בבג"ץ סברו אכן שנשיא המדינה רשאי לחוק גם מי שלא הורשע בדין (בניגוד לדעת המיעוט של השופט דאז, פרופ' אהרן ברק, שסבר שרק מי שהורשע בדין נחשב ל"עבריין" ורק אותו ניתן לחון). אולם, שופטי הרוב לא קבעו שהנשיא יכול לחון כל חשוד או נאשם בפלילים. בפסק הדין הם קבעו שלא רק מי שהורשע הוא עבריין, אלא גם מי שהודה בביצוע עבירה הוא עבריין. ואכן, אנשי השב"כ שקיבלו את החנינה בפרשת קו 300 נדרשו להודות בביצוע העבירות שביצעו.
מפסק הדין עולה בבירור שלולי ההודאה הזו בג"ץ לא היה מאשר את החנינה. ראש הממשלה נתניהו, לעומת אנשי השב"כ מפרשת קו 300, הבהיר במפורש בבקשת החנינה שלו שהוא איננו מודה בדבר. להפך, הן הוא אישית והן עורכי דינו הדגישו באופן שאיננו משתמע לשתי פנים שהוא איננו מודה באשמה ואף משוכנע שלו ימשיך לנהל את המשפט עד תומו הוא יצא זכאי. במצב כזה, קשה לראות כיצד החנינה מקבלת את אישורם של שופטי בג"ץ.
עוד כתבות בנושא
ולצד השאלה המשפטית, חשוב לקרוא היטב את בקשת החנינה, ולשים לב למה שנאמר בה במפורש – וגם בין השורות. כאשר ראש הממשלה נתניהו מדבר במכתב בקשת החנינה על "המתחים בין רשויות המדינה השונות" ועל הצורך באיחוי הקרעים, הוא פותח פתח לרמזים שמבוארים טוב יותר במכתב הנלווה של עורכי דינו. שם נאמר בין היתר כי "הענקת חנינה תאפשר לראש הממשלה לפעול לאיחוי הקרע בעם, ואף לעסוק בסוגיות נוספות, כגון במערכת המשפט ובתקשורת. סוגיות שהוא מנוע היום מלעסוק בהן בשל המשפט המתנהל בעניינו". לא צריך להיות פרשן פוליטי מוכשר מאוד בשביל להבין מה העסקה שמוצעת על ידי נתניהו וסנגוריו למערכת המשפט: חנינה תמורת גניזת הרפורמות במשפט ובתקשורת, או לפחות מיתון דרמטי שלהן. כביכול: תנו לי את היכולת להתערב, ותראו איך אני חוזר להתערב לטובתכם.
זו העסקה שעל השולחן, זו ואין בלתה. אפשר לאהוב אותה, אפשר להיחרד מפניה, אבל אי אפשר להתעלם ממשמעותה. כל דיון בחנינה חייב לקחת בחשבון שזהו האירוע. יתרה מזאת, גם אם הדברים לא ייאמרו במפורש, לא תהיה חנינה בלי שההסכמה הזו תקבל צביון קונקרטי אפילו יותר. המשא ומתן לא ינוהל בפומבי, אבל בחדרים הסגורים ודאי יהיו מי שיידעו איך לתפור כראוי את הקצוות. שום דבר לא יישאר ליד המקרה ולטוב לבם של הצדדים. למען האמת, כל מי שזוכר את התנהלות נתניהו לפני הגשת כתב האישום נגדו, ויותר מכך לפני פתיחת החקירות נגדו, לא יכול לשכוח שהוא היה המחסום המשמעותי לכל ניסיון לקידום רפורמה במערכת. העמדה הזו של המלאך השומר של מערכת המשפט לא זרה לנתניהו כלל ועיקר, והוא מוכן לשוב אליה אם רק תינתן לו התמורה המתאימה בדמות סיום מלא ומוחלט של ההליכים נגדו.
הרמיזה של סנגורי נתניהו, כאילו רק בגלל שהוא מנוע מכל עיסוק בענייני מערכת המשפט יצאה הרפורמה המשפטית לדרך, היא כמובן היתממות. הרפורמה לא הייתה מוכרזת ולא הייתה מקודמת אם נתניהו היה מאוד מעוניין למנוע אותה. מה שכן נכון הוא, שללא המשפט נתניהו בהחלט עשוי לאבד עניין בהמשך קידום הרפורמה, ואף לחזור לעמדותיו הקודמות. אלו הרמזים, זו העסקה הניצבת בפתח, ובאופן הזה יש לראות את האירוע ההולך ומתגבש לנגד עינינו.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
