למדינת ישראל יש אינטרס עליון להפסיק את משפט נתניהו, שהוא הגורם המרכזי למכונות הרעל והקיטוב של הרל"ביסטים והביביסטים, המאכלות כל חלקה טובה כמו חומצה רעילה. בשל סירוב הצדדים להתכנס להסדר טיעון, המסלול היחיד שמאפשר את הפסקת המשפט הוא מסלול החנינה. הנשיא הרצוג מבין זאת היטב, ובתוך תוכו הוא המתין לבקשת נתניהו שהוגשה השבוע.
במהותה, חנינה היא יום כיפור אזרחי: הנאשם עוטה לבן, מרכין ראשו ומתוודה, האזרח מספר אחת נכנס לפני ולפנים, ועיצומו של יום מכפר. נתניהו התלבט רבות אם להגיש את הבקשה הזו, אף שידע היטב שעל עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו. אלא שהמשוכה הזו הייתה בשבילו יותר מדי. לא רק שהוא לא היה מוכן נפשית להביע חרטה ולבקש סליחה, הוא חשש שעצם הגשת הבקשה תתפרש כהבעת חרטה ובקשת סליחה.
כאשר הגיעה ההודעה על הגשת הבקשה לנשיא, ישבתי באולפן חדשות 12 ולרגע נעתקה נשימתי: האם ראש ממשלתנו עבר קונברסיה? האם ליבו נהפך והיה לאיש אחר? הפרשנות שנתתי אחרי דקה התבדתה אחרי דקתיים, כשהמסמך נחת בטלפון הנייד שלי. נתניהו לא באמת התעלה לגודל השעה ולא היה מסוגל לעשות את הצעד הראשון לאיחוי הקרע החברתי: להודות באיזושהי אחריות על משהו, גם אם אין בצידה של ההודאה עונש או השלכה מעשית.
הכי מעניין
במסמך שהגיש נתניהו הוא הבהיר היטב שאיננו מביע חרטה ולא מבקש סליחה, ואף חיזק את הנרטיב הביביסטי: אני הקורבן הנצחי של הדיפ־סטייט; אני המרטיר המעונה; בן ה־אלוהים שהועלה על צלב בשל בוגדנות היהודים.
עוד כתבות בנושא
חנינה היא הליך שיש בו סיכון, ובחלוקת הסיכונים הפיל נתניהו את הנטל כולו על כתפי הנשיא. במצב שנוצר, הרצוג נדרש לשלם מחיר כפול: מחיר פוליטי מול המרכז־שמאל, ומחיר מוסרי מול דמות סבו, הרב הראשי בתקופת קום המדינה. גם אם כולנו מבינים שחיוני להפסיק את משפט נתניהו, חשוב לדבר על המחיר המוסרי: מחיקתם של הערכים היהודיים המנוסחים בהלכות תשובה לרמב"ם – חרטה, וידוי וקבלה לעתיד.
אלו לא רק ערכים מוסריים, אלא גם סטנדרטים ביצועיים למדינה שרוצה לשגשג. להמחשה, דמיינו לאיזו רמת איכות היה מגיע חיל האויר הישראלי אלמלא הקנאות המסורתית שלו למוסד התחקיר. מה הייתה רמת הטייסים בלי החינוך העקבי והשיטתי להודות בכישלון, להפיק לקחים ולתקן? רמז: לאיראן הם לא היו מגיעים.
משפט שכן חזר על עצמו לא פחות מארבע פעמים במכתבי נתניהו ועורך דינו, הוא: "ראש הממשלה סבר מתחילת הדרך, והוא סבור גם עתה, כי אם ההליך המשפטי יתנהל עד סופו הוא יסתיים בזיכוי מלא". נתניהו מתעלם לחלוטין מהמרחב האתי, ומתמקד רק במישור הפלילי. אין בדבריו שמץ חרטה על שיקול הדעת וקבלת ההחלטות של רעייתי ואני והבן יקיר לי. אפילו לא בתיק 1000, שהעובדות בו פחות שנויות במחלוקת.
מסכת המושלמות
סירובו של נתניהו לקחת אחריות על משהו איננו תקדימי או ייחודי לתיקים הנידונים במשפט. זוהי אסטרטגיה מחושבת שראש הממשלה דבק בה עשרות שנים. נתניהו מכהן כראש ממשלה לסירוגין כמעט שלושה עשורים, משנת 1996. פעם אחת, בתחילת הדרך, הוא ביקש סליחה על פרשת "הקלטת הלוהטת", וזו הייתה מבחינתו טעות אחת יותר מדי. מאז הוא דבק בקנאות בעיקרון פשוט: לעולם אל תודה בטעות, אף פעם אל תתחרט, לעולם אל תבקש סליחה.
ערכי התשובה והתיקון של המסורת היהודית מתאימים לדידו למי שרוצה להתקרב לא־לוהים, לא לפוליטיקה. כמו בדפוס ה"היקשרות החרדה־נמנעת" של הפסיכואנליטיקאי ג'ון בולבי, נתניהו משוכנע שאם הוא יחשוף חולשה או פגיעוּת, מתנגדיו ינצלו זאת כדי לטרוף אותו. הוא חש דחוי ורדוף, לא נותן אמון באיש, ולא מרשה לעצמו לסדוק את מסכת המושלמות אף לא לרגע. גם שבעה באוקטובר לא חילץ ממנו רמז לתחושת אשמה או חרטה. וזה עובד לו, שלושים שנה והוא עדיין על הסוס.
עוד כתבות בנושא
בתפיסתו הפוליטית, נתניהו ציני וחשדן הרבה יותר מניקולו מקיאוולי, המדינאי וההוגה האיטלקי מן המאה ה־16. מחבר "הנסיך", ששאף ללמד שליטים כיצד לרכוש כוח וכיצד לשמור עליו, טען שמנהיג צריך להציג מראית עין של מידות טובות ופתיחות לביקורת. הנסיך לא צריך להיות מוסרי, אבל עליו להיראות מוסרי. בקשת סליחה יכולה להיות אמצעי של שליט נבון להשגת שקט, פיוס או נאמנות. בעולמו של מקיאוולי חולשה היא מסוכנת, אך העמדת פנים של חרטה ונטילת אחריות עשויה להיות יתרון.
נתניהו חורג מהמודל הזה ומוותר גם על מראית העין. מבחינתו נטילת אחריות, גם מן השפה ולחוץ, היא סכנה. הוא לא יתנצל מפני שוויתור כזה, אפילו רטורי, עלול לסדוק את המכונה התקשורתית המשוכללת שהוא בנה סביבו. בכך הוא לוקח את תורת מקיאוולי צעד אחד קדימה, מן הפוליטיקה של המניפולציה אל הפוליטיקה של ההכחשה: לא עוד שליט שמאזן בין מוסר לתועלת, אלא שליט שמשוכנע שכללי המוסר פשוט אינם חלים עליו, מפני שהוא עצמו התגלמות התכלית הציבורית.
מדוע זה מסוכן? כי נתניהו יוצר את הנורמה, וכאשר ראש הממשלה חדל להאמין בצורך לשחק את המשחק המוסרי, החברה כולה מפסיקה להאמין בו. הביקורת העצמית והתיקון העצמי הופכים למילה גסה, ולכן עצם העלאת הרעיון של ועדת חקירה ממלכתית נתפס כמזימה אפלה של שמאלנים, גם אם בראש הוועדה יעמוד שופט שהוא מתנחל ודתי.
עוד כתבות בנושא
בשלב הבא של ההידרדרות, הערכים השמרניים הקלאסיים של הימין מתפרקים והפופוליזם מנצח. כי אם השליט לעולם צודק, אין עוד משמעות לשיפוט מוסרי ואין עוד טעם בבירור האמת או בדיון ציבורי. המשפט הוא בעיה פוליטית שיש לפתור, לא בירור של אחריות. כבר לא שונאים רק את השופטים אלא בית המשפט כמוסד; לא מתעבים רק את היוע"משית אלא את עצם הרעיון של ייעוץ משפטי; וגם החנינה הופכת למנגנון של ניהול סיכונים, לא של סליחה.
זו לא רק טרגדיה אישית של אדם המפחד לבקש סליחה, זוהי טרגדיה ממלכתית. כי כשהאדם המחזיק במפתחות השלטון מוחק את מושג החרטה, הוא מוחק את האפשרות לתיקון לא רק עבור עצמו אלא גם עבור כל המערכת, בבחינת ממני תראו וכן תעשו. ומדינה שאין בה תיקון, נשארת רק עם הישרדות.
ואחרי כל מה שנאמר כאן, הרצוג צריך לקבל את הבקשה של נתניהו. למה? כי הנשיא צריך לאזן בין הערכים, והאינטרס הרחב של מדינת ישראל גדול הרבה יותר מהחולשות האישיות של נתניהו ומהתאונה שיצר משפטו.
הנשיא יצחק הרצוג בטקס פתיחת מושב החורף של הכנסת | צילום: חיים גולדברג - פלאש 90
המחיר החברתי של המשפט קשה מנשוא. הצדדים הפוליטיים חיים בתודעות הפוכות ממש: אלו בטוחים שנתניהו הוא דיקטטור הפועל לחסל את הדמוקרטיה, ואלו משוכנעים שהמשפט הוא מזימה של השמאל להפיל את שלטון הימין. הסיטואציה דוחקת את שני הצדדים להשיג ניצחון בכל מחיר. בשמאל ובימין מפעילים מכונות רעל ודה־לגיטימציה; הפרקליטות, בלהיטותה להשיג הכרעה, פוגעת בזכויות חשודים ובכללי הצדק הטבעי; האמון במוסדות נשחק; ויותר ויותר ישראלים ניידים מאבדים את האמון בעתיד של הארץ הזו.
מנגד, המשפט עצמו לא מצליח לייצר בהירות. התביעה לא הצליחה להמחיש שמעשי נתניהו הם פשעים חמורים וקיצוניים שדגל שחור מתנוסס מעליהם. גם כשהיא מתארת את העבירות, אלה לא פשעים מהסוג שמזעיק את הנביא אל המלך עם משל כבשת הרש. על כך צריך להוסיף את האינטרס של מדינת ישראל שמי שעומד בראשה בתקופה כה רגישה יהיה פנוי לנהל אותה, ולא מנוטרל שעות וימים ארוכים כדי לנהל את משפטו. בשורה התחתונה, משפט נתניהו חייב להסתיים.
עוד כתבות בנושא
