"חוק ביסמוט" (דומה שזו הדרך הכי ניטרלית לדון בהצעה שהונחה על שולחן ועדת חוץ וביטחון בלי להסתבך בשאלת הכינוי ולהיקלע למערבולת סמנטית מיותרת) מעורר ביקורת עזה. מוצדקת ברובה. יש בהצעת החוק כפי שהונחה על שולחן ועדת חוץ וביטחון שורה של כשלים שמרוקנים אותה מתוכן ממשי ומונעים ממנה לקדם באפקטיביות את המטרה שלשמה היא באה לעולם. הכשלים הללו, אגב, ניתנים לתיקון בקלות יחסית, אם הקואליציה רק תהיה מעוניינת בכך. למרבה הצערה היא לא תהיה מעוניינת, משום שהתמיכה החרדית בחוק, שבלעדיה הוא לא יבוא לעולם, בנויה על עצם קיומם של הכשלים הללו.
עוד כתבות בנושא
התיקונים הנדרשים פשוטים, והאמת היא שניתן להסתפק בארבעה כאלו ואת כל היתר להותיר לימים טובים יותר: (1) שינוי הגדרת "חרדי" כך שתכלול הרבה פחות מי שאינם חרדים בחישובים לצורך העמידה ברף הגיוס המינימלי כפי שהוא מוגדר בהצעה. (2) קביעת רף מינימלי משמעותי של מיצוי לשירות קרבי, לצד הרף המינימלי הכולל, באופן שיבטיח שצרכי צה"ל יהיו חלק משמעותי מהמשוואה, ולא רק הצורך לפתות את המתגייסים. (3) העלאה דרמטית של גיל פקיעת הסנקציות המשמעותיות, כך שהן תהפוכנה לבעלות השפעה ולא תיוותרנה על הנייר. (4) עיגון מסלול ישיבות ההסדר החרדיות ומסלולי שירות מותאמים נוספים בהצעה, כך שלמעוניינים בשילוב אמיתי של ספרא וסייפא ינתן מענה ברמת החוק, ולא רק הפקודות. אם ארבעת השינויים הללו יקרו (ספויילר: הם לא) יהיה לחוק לפחות פוטנציאל לייצר שינוי בשטח.
עוד כתבות בנושא
ועם זאת, חוק ביסמוט כמו החוק שקדם לו בשתי גרסאותיו, מבקשים לפתור בעיה נקודתית אך במידה רבה לא פותרים ואפילו מחריפים את בעיית העומק של יחסי הפרט החרדי ומדינת ישראל. החוק הנוכחי, כמו קודמיו, עושים משהו שבעיני הוא לא נכון, ולא תואם התנהלות ראויה של מדינה דמוקרטית, בכך שהוא ממשיך את האופן שבו התעצבו יחסי מדינת ישראל עם האזרח החרדי ב-77 ומשהו שנות קיומה של המדינה.
הכי מעניין
בעיית העומק היא יצירת הנורמה שלפיה מדינת ישראל לא מתייחסת לפרט החרדי כאל יצור אוטונומי עצמאי שזכויותיו וחובותיו האישיים נגזרים אך ורק מהמעשים שלו עצמו. הפרט החרדי במדינת ישראל, בניגוד לכל אזרח אחר, הוא תמיד חלק מקבוצה. הזכויות שלו נגזרות מהקבוצה, המימוש שלהן מותנה בכוח של הקבוצה. האופן שבו גופים שלטוניים וסמי שלטוניים "מדברים" עם האזרח החרדי הוא כמעט אף פעם לא ישיר. תמיד דרך מתווכים מאורגנים מסוגים שונים ומשונים. זה הרבה מאוד פעמים נוח לו, זה הרבה מאוד פעמים נוח למדינה, ושכבת הפונקציונרים שבאמצע, פוליטיקאים, עסקנים ופקידים מתקיימת מהסידור הזה יפה מאוד. אבל זה עקום ברמה הכי הכי בסיסית של רעיון האזרחות.
עוד כתבות בנושא
החוק יכול להתייחס לאנשים שונים באופן שונה, אבל הוא חייב להטיל על כל אדם חובות כאינדיבידואל, ובאותו אופן בדיוק לתת לו את זכויותיו. מצב שבו הזכויות של מוישי או איציק וממילא גם החובות שלהם נגזרים מרף מינימלי קבוצתי הוא עקום ברובד תפיסתי עמוק, וחוק גיוס אמתי חייב למצוא דרך להימנע מסידורים כאלו שראשיתם עקומה וכך גם תוצאתם. מה עושים עם המחשבות הללו באופן מעשי? זו שאלה קשה במציאות הנוכחית שבה שיטת הפעולה מול המגזר החרדי מוטמעת כה עמוק בחשיבה של כל השחקנים במשחק הזה. הן מהכיוון החרדי והן מזה החילוני.
קשה לשנות שפה והרגלים שהתקבעו והשתרשו כבר שניים-שלושה דורות במהלך אחד, דרמטי ככל שיהיה. אבל בלי פירוק של מבנה היחסים הזה, שמעניק כוח רב לממסדים בעייתיים מעוד, יהיה קשה מאוד להוביל כל שינוי נדרש גם בשטחים נוספים הנוגעים לחברה החרדית (השכלה, תעסוקה, בריאות ועוד).
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
