הסיבה שמנעה סופית את הפגישה שלי עם המוכתר של ג'בעה היא שצומת הגוש נחסם לתנועה מכל הכיוונים עקב הפיגוע. כבר באותו רגע, כשסובבתי את הרכב לאחור בין ניידות המשטרה והצבא וזק"א, עלה בדעתי שיש כאן גם היבט פואטי. בדיוק כפי שהיה היבט פואטי בלילה הקודם, כשביקשתי לשוב לביתי שבהתנחלות גבעות, אבל כביש הגישה היה חסום בשל חבורת פורעים המזוהים עם נוער הגבעות המקומי שהחליטו (בעקבות סכסוך עם המנהל האזרחי) לפרוק לחצים בשריפת בתים ורכבים בכפר השכן ג'בעה.
אני מאמין באחריות קולקטיבית. בעיקר בנטילה של אחריות כזאת; פחות בהטלה שלה על אחרים. כש"נערים" (באין מונח קביל יותר) פורעים בכפר ערבי רנדומלי ומטילים אימה על תושבים, רובם תמימים, שלא עשו להם דבר, אני מרגיש שיש כאן חטא שנעשה בשמי. וכשהדבר שב ונשנה, ורעולי פנים לבושים בציציות מצולמים כשהם מכים נשים וזקנים במקלות, בוערת בי תחושה שבחילול השם הזה גם לי יש שותפות. שותפות שצריכה להיות מתורגמת למחויבות. והלוא הייתה כבר עיר בשם 'גבעה', שנחרבה כי מנהיגיה לא מיחו בבני בליעל שהתעללו בעוברי אורח זרים.
לכן כשהגיעה הזמנה לבוא לביקור פיוסין אצל המוכתר של ג'בעה, נטיית הלב הראשונה הייתה להיענות לה בחיוב, אך בקבוצת הווטסאפ המשפחתית הדעות היו חלוקות. חלוקות הכוונה שהתקיים ויכוח סוער בשאלה מי יעשה בי לינץ': תושבי הכפר הערבי, כבר במהלך הביקור, או אנשי ימין קיצוני שישמעו עליו אחר כך. בכל מקרה, סיכם המתבגר, אתה מבין שלא תצא משם חי.
הכי מעניין
לקח לי זמן להבין שהוא מתכוון לכך בשיא הרצינות. שעוד לפני תחושות של כעס או איבה, המחשבה על ביקור בכפר ערבי סמוך מעוררת אצלו פחד. לא עזר גם כשהבטחתי שאקח איתי רובה. למען כבודו וכבודי לא אתאר כאן במדויק את מידת ההערכה שהוא רוחש לכישורי הירי שלי. לפחד שלו יש הצדקה. כישורי הירי שלי דווקא סבירים, אבל זה רק כשמדובר בירי תותחים. וג'בעה הוא אומנם לא כפר עוין באופן מיוחד, אך כבר יצאו ממנו מבריחים וגנבים ומציתים. ולמרות זאת החלטתי לקחת על עצמי את הסיכון, בכפוף לאישור כוחות הביטחון, כי זהו חלק מהמלחמה.
עוד כתבות בנושא
הארץ הזאת מקיאה ממנה אלימות. היא סולדת מן הגזל. היא נטמאת כששופכים בה דם נקי. זאת הסיבה, ואני מתכוון במובן הכי ריאל־פוליטי, שאנחנו אלו שיושבים בה ולא בני דודינו הישמעאלים. אילו הפלסטינים היו נאבקים בהגינות ומגלים קצת פחות אכזריות וצימאון לדם, היה קשה מאוד לנצח אותם בזירה הדיפלומטית. הניצחונות הצבאיים שלנו במשך השנים היו גם ניצחונות מוסריים. מאבותינו, שפרשיות בראשית מדגישות כיצד היו תמיד הצד ההוגן של הסיפור, ועד לוחמי המחתרות וצה"ל. להוציא אירועים ספורדיים ביותר, הצדק והרחמים היו סימן היכר בולט של צבא ההגנה לישראל, ובשמם ניהלנו את מלחמותינו נגד אויב אכזר. הארץ הקיאה את אויבינו, ומשפחת האומות הוקיעה אותם, והקב"ה נתן לנו לרשת את ארצם. כך שמבחינתי חלק מהמאבק על הארץ וההתיישבות הוא מאבק על שהארץ לא תקיא אותנו, כאשר קאה את הגוי אשר לפנינו.
לכן הכרעתי לבסוף בלב חצוי (לא מדובר באוהבי ישראל הרי; יעידו על כך חלקות היער הגדולות החרוכות), ללכת לבקר את המוכתר. וניסחתי לעצמי מסר מורכב להשמיע באוזניו. אך עוד אני בדרך, בחרו שני פלסטינים לצאת למסע הרג בצומת הגוש. כך מצאתי את עצמי תקוע מעברו המזרחי של הצומת, כשהכפר ג'בעה שוכן מן העבר המערבי, ואת מקומן של האשמה והחמלה תופסות בלב תחושות אימה וזעם.
התוצר הפיזי המיידי של אלימות הוא חסימת כבישים. והתוצר הנפשי המיידי שלה הוא סתימת הצינורות שבין חדרי הלב הימני והשמאלי. התיישבות לא יכולה להתקיים בלי כבישים זורמים, ממש כמו החובה לבנות דרכים ב"קטאן". היא זקוקה לתנועה בין חמלה לנחישות, בין אהבת אדמה לרדיפת צדק. אנושיות נבנית ממינונים של שמאל ושל ימין, ואלימות מצמצמת אותה לתגובות הישרדותיות, חייתיות. אבל אנחנו לא ניתן. צומת הגוש יהיה פתוח. הוא יוסיף להזרים תנועה בין עיר האבות לעיר הקודש. ההתיישבות שלנו כאן תקום לנצח, נערים ונערות ישחקו בה, וזה יקרה בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
