הדברים הבאים נכתבים בזהירות. למעלה משלושים שנה שאני כותב ומשדר בתקשורת הישראלית, ובכל זאת, בבואי להגיב על הדברים שכתב קלמן ליבסקינד על תחנת גלי צה"ל, אין מנוס מלתהות איך נכון להגיב לטקסט חד־צדדי כל כך, שלא מנסה לשרטט אפילו מראית עין של מורכבות. משהו בך שואל, האם ראוי בכלל להגיב? ומצד שני, האם אפשר לשתוק? מאיפה להתחיל?
עוד כתבות בנושא
אני מציע שנתחיל בבר קופרשטיין. בפולמוס התקשורתי סביב כוונתו של שר הבטחון לסגור את גלי צה"ל, בחרו דוברים רבים, כאלה שתומכים בגל"צ ורואים בסגירתה טעות מרה, להזכיר דברים שאמרו שורדי שבי כמו בר קופרשטיין, אלקנה בוחבוט, אמילי דמארי ואחרים, על כך שהצליחו איכשהו לקלוט מעט משידורי גל"צ, וזה חיזק את רוחם והעניק להם נשימה. כל מי שהזכיר את הדוגמאות האלה תהה בצדק: איך אפשר לטעון ששידורי גל"צ מחלישים את רוחו של צה"ל, בלי להתייחס בכלל לדבריו של קופרשטיין, סתם למען המורכבות? אבל בעיניו של ליבסקינד זאת טענה מביכה. לא פחות.
אני מצטט, כי מדובר בעורך של עיתון חשוב, ויש דברים שצריך להביא כלשונם: "תגידו, זה טיעון רציני? ואם קופרשטיין היה מאזין לקול המוזיקה, היינו נדרשים להלביש את מנהל התחנה במדים ולהפוך גם אותה לתחנה צבאית?". אין ספק שהדברים האלה נועדו להגחיך את התמיכה בגל"צ. והגחכה עיקשת היא מהלך שתמיד חשוד כדרך להתחמק מדיון אמיתי. לכן כדאי לחזור ולומר את המובן מאליו: דוגמת שורדי השבי באה כתגובה לטענת שר הביטחון ישראל כ"ץ כאילו שידורי גל"צ מחלישים את צה"ל ואת רוחו. כך הרי נאמר באופן גורף וללא סייג. כנגד זה באה הדוגמה של קופרשטין: כדי להצביע על כך שהטענה "גל"צ מחלישה" רחוקה מלהיות מדויקת במקרה הטוב, ולמען האמת גם חסרת תום לב.
הכי מעניין
קלמן בא להגחיך, אך הדוגמה שבחר היא דמגוגיה למתחילים. גל"צ, בניגוד לקול המוזיקה, שואפת לשדר לכל מקום שיש בו חיילים. לכן, לא מקרי ששורדי השבי קלטו, היכן שהוחזקו, דווקא את שידורי גל"צ. בתוכניות שלנו, יותר מבכל ערוץ אחר, הקפדנו לתת קול שוב ושוב למשפחות החטופים. לכן גם לא מקרי שאלקנה בוחבוט זכה, באחד מרגעיו הקשים, לשמוע את קולה של אמו, רוחמה. זהו רגע שהוא מציין כבעל חשיבות קיומית עבורו.
עוד כתבות בנושא
אבל כל זה מביך את קלמן. ולמען האמת, יש כאן משהו מביך. במקום אחר במאמר הוא מתקומם נגד מי שמנסים להציג אותו כמטומטם. ואני מסכים איתו בלב שלם. הניסיון להציג את העמדה הנגדית כמטומטמת היא אכן מקוממת. אז למה הוא עושה את זה?
חלקים ניכרים במאמר פונים באופן ספציפי לתוכנית של לוסי אהריש ושלי. ועליהם, ובעיקר על טיעונים כוזבים, אני חייב להגיב. לוסי ואנוכי נבחרנו לשדר את השעה הצנועה שיש לנו פעם בשבוע לא מכיוון שיש לנו קשרים, כוח או מרפקים. נקראנו לשדר את התוכנית הזאת כי עם השנים צברנו מוניטין מסוים. נקראנו לשדר כי גל"צ מאמינה – כבר שנים רבות - בהשמעת קולות שונים בחברה הישראלית. למה היא מאמינה בכך? מכיוון שעם הזמן למדנו שחוסר הקשבה הוא תקלה חברתית, שיש לה אפילו משמעויות ביטחוניות. כפי שקלמן ליבסקינד הציג זאת במאמרו, התוכנית "לוסי וג'קי" היא עבירת משמעת. הוא שואל בשיא הרצינות איך לא נקראנו לשיחת נזיפה על כך שהסתייגנו מסדר העדיפויות של היושבים בכס השלטון (לא מתפיסת עולמם או ממשנתם הפוליטית הסתייגנו, אלא מההתמקדות בענייניהם הפרטיים שנראית לנו מוגזמת).
ובכן, הרבה יש לי להשיב על הדברים שעולים מהטענה הזאת. אבל אסתפק באחד. לוסי ואני חלוקים בסוגיות רבות. מה שמשותף לשנינו, מבחינה ביוגרפית, הוא שגם לוסי וגם אני נולדנו וגדלנו בבתים שהייתה בהם זהות מחנאית ושבטית ברורה. מצד שני זכינו בהורים אמיצים ופתוחים למדי. זה אולי ההסבר לכך ששנינו הקמנו לנו עם השנים בתים ומשפחות שונים מאלה שגדלנו בהם, והבאנו לעולם ילדים שהזהות השבטית שלהם אלסטית ורכה הרבה יותר. הם מולטי־ישראלים ששום סצנה מקומית לא זרה להם. עם השנים צמחה בנו הקשבה אחרת, פחות מחנאית מן הסתם. יש ציבור גדול – ובתוכם אנשי צה"ל, בני משפחות שכולות ובני משפחות החטופים – שאנחנו תקוותם הגדולה. יש אנשים שאנחנו הסיוט שלהם. זכותם. יש אנשים שסבורים שהיכולת להקשיב, ודווקא כשזה לא פשוט, היא ערך חברתי ואפילו צורך ביטחוני ממדרגה ראשונה. יש מי שחשב שראוי לתת במה צנועה של שעה אחת בשבוע למפגש בין שני אנשי תקשורת שכוח־העל שלהם הוא הקשבה מחוץ לתחומי המחנה. קלמן חושב אחרת, וזאת זכותו כמובן. רוב הציבור חולק עליו, וזה מוכח בסקרים.
עוד כתבות בנושא
וכן, אני מבין שיש אנומליה מסוימת בתחנת רדיו צבאית. אבל יש אנומליה מסוימת גם במושגים כמו "צבא העם" וגם ב"יהודית ודמוקרטית". אני מציע לא להיבהל מאנומליות. בעיקר לא כאלה שמייצרות חיבורים והקשבה במקום שהם נחוצים, ובונות את רוחו של העם הייחודי שלנו, שבאמת לא דומה לשום דבר אחר. וטוב שכך.
אפשר גם למנות את הכמות הבלתי נתפסת של נכסי צאן ברזל שצמחו מתוך גלי צה"ל, ושאף אחד מהם לא עלה בדעתו של בן־גוריון כשהקים את התחנה. "60 שניות". "ארבע אחר הצהריים". "קולה של אמא". "באופן מילולי". "עוד מעט נהפוך לשיר". "האוניברסיטה המשודרת". "ציפורי לילה". שידורים נרחבים מהשטח, מקהילות העקורים, מפלוגות הלוחמים. ימי שידור מיוחדים לפצועים ולנכי צה"ל. נוכחות בכל קצווי הארץ, היכן שנחוץ מיקרופון, חמש פעמים בשבוע. שלא לדבר על פרויקטים מיוחדים שצמחו מהם אבני פינה ויצירות מופת כמו "אפר ואבק". אף אחד אחר לא עשה ולא יעשה דברים כאלה, מלבד גל"צ. המשותף לכולם הוא שהם לא נסחפו בעקבות טרנדים ומגמות בתרבות הישראלית אלא סללו דרכים טובות והובילו מגמות מבורכות ששואפות להוסיף עוד גיוון. גל"צ תמיד הקדימה בכך את מתחריה, וראתה בכך משימה וערך. עוד דבר משותף לכולם הוא שהמאמר שאני מגיב אליו כאן לא הזכיר ולו אחד מהם. בעיקר משום שזה עלול לפגום בתזה השרלטנית שישראל לא תשלם כל מחיר על הורדתה של גלי צה"ל, win-win שקרי כזה.
על דוגמה אחת קטנה, והיא מעט אישית, אתעכב ברשותכם. לפני שנים, קצת אחרי רצח רבין, הבינו רבים שישראל צריכה ללמד את עצמה לשוחח. בדחיפות. גיל עומר, שהיה אז סגן מפקד גל"צ, האמין שאפשר להתחיל בזה בשידור. הוא גייס לעזרתו את העורכת דלית עופר, הם אספו את אורי אורבך ועירית לינור, אותי ובהמשך גם את אברי גלעד: תל־אביבים וירושלמים, חובשי כיפה ואוכלי שרצים, מתוך הברנז'ה ומחוצה לה. ביקשו שנתווכח, שנדבר ונקשיב, וראו בזה צורך ביטחוני ותרבותי. כך נולדה התוכנית "המילה האחרונה" וכך הגעתי אני לגל"צ. ההצלחה של "המילה האחרונה" הביאה ללידתו של ז'אנר חדש ברדיו הישראלי. לא תמיד היו תוכניות שבהם שני המגישים מגיעים מרקע שונה, ממחנות יריבים לכאורה, ומשמיעים קולות שונים, רק כדי לגלות עם הזמן עד כמה המשותף עמוק מן התהום, ויקר מן המפריד. וכן, גם כדי לגלות עד כמה החברות וההומור הם המרכיב הסודי. צחוק הגורל שהפורמט הזה, שהוליד תוכניות רבות במתכונת "המילה האחרונה", עומד בבסיס התוכנית "קלמן־ליברמן" בכאן רשת ב', שמגיש קלמן ליבסקינד עצמו (לצד אסף ליברמן, בוגר גל"צ). אותו קלמן שמושך כעת בכתפיו וכותב ש"סגירת גל"צ לא תזיז לחופש הביטוי ושידוריה אינם תורמים לחופש הזה".
ב"מילה האחרונה" הייתה לנו פינה פופולרית שבה חיפשנו שם לדברים ולתופעות שאין להם שמות, אבל איך נקרא לזה בדיוק?
עוד כתבות בנושא
