כשאני כותב על חרפת ההשתמטות החרדית נוזפים בי: אתה משתף פעולה עם קמפיין שמאלני. כשאני מדבר נגד ההתפרעויות האלימות של קומץ נערים מהגבעות אומרים לי: זה מה שהשמאל רוצה שתכתוב. כשאני מעיר על כשלים של ראש הממשלה, כשאני מבקר כמה שרים פופוליסטיים, כשאני מצביע על הפער בין הציפיות מהקואליציה הזו לבין הישגיה הממשיים, גם אז התשובה אחת: זה בדיוק מה שהשמאלנים אומרים.
עוד כתבות בנושא
אלו שמגיבים כך הם עבדי השמאל. הם מסרבים לחשוב לבד, ומשעבדים את תגובותיהם לעמדות של יריביהם הפוליטיים. בניגוד אליהם, לא מעניין אותי מה אומרים השמאלנים: אינני רוצה להעתיק את דעתם, וגם לא לנסח אליה התנגדות אוטומטית. אדם צריך לשאול את עצמו מה נכון, לא מה ההפך משמאל.
אכן, יש מצבי קיצון שבהם צריך להדביר יריב מסוכן ונורא, וזה כל מה שחשוב. בזמן מלחמת העולם השנייה שאלו את צ'רצ'יל איך הוא יכול לשתף פעולה נגד הנאצים עם סטלין, יריבו האידאולוגי המושבע. צ'רצ'יל ענה: אם היטלר יפלוש לגיהינום, אומַר בבית הנבחרים כמה מילים בשבחו של השטן. אבל השמאל הישראלי אינו הנאצים, וגדי איזנקוט אינו היטלר. גם לא יאיר גולן.
הכי מעניין
| צילום: איור: איילת ינאי
השמאל הישראלי אינו אויב שטני, שהמאבק בו מגמד כל שיקול אחר. הוא בסך הכול יריב אידאולוגי, ששותף לחלק מערכינו ומתווכח איתנו על חלק אחר. אין מדובר גם ביריב חזק ומאיים במיוחד. השמאל האידאולוגי בישראל הוא זעיר. מחקר חדש של המכון למדיניות העם היהודי גילה ש־47 אחוז מהיהודים בישראל משייכים עצמם היום לימין או ל"ימין העמוק", ורק ארבעה אחוזים לשמאל או ל"שמאל העמוק". הישראלים הופכים מסורתיים יותר וימניים יותר, והמלחמה רק חיזקה את המגמה הזו. מי שמדבר עם אנשי שמאל מגלה שהם אינם חשים כהגמוניה המנסה לבצר את כוחה, אלא כמיעוט נרדף המנסה להגן על מעוזיו האחרונים בטרם ייכחד. גם אם התחושה הזו מוגזמת מאוד, חשוב להכיר אותה; בין השאר, כדי שנוכל להיפטר מהצל המאיים של "שלטון השמאל", שמכתיב לאחדים מאיתנו את כל עמדותיהם על דרך השלילה.
לפעמים נדמה שהשתלטה עלינו התפיסה שרואה בפוליטיקה דרבי, ושמכתירה את הניצחון על היריב כערך העליון. אין מדובר רק בשאלה אילו עמדות מְאמצים, אלא גם בשאלה מה חשוב ומה טפל. כפי שאוהדי כדורגל שונאים בכל לבבם את הצבע של הקבוצה היריבה, כך נוטים אנשי הדרבי הפוליטי להקדיש אנרגיה עצומה לסמלים חסרי חשיבות ולמילות קוד סתמיות. למשל: "קרן וקסנר". טוב שיש רגישות לתרבות הקרנות הזרות ולהשתלמויות ברוח פרוגרסיבית, אך ההיסטריה שהמילים הללו מחוללות חרגה מזמן הרבה מעבר לשיקול הדעת רציונלי. הפצ"ר החדש איתי אופיר הותקף ברשתות בברוטליות משום שהשתתף פעם בסמינר של קרן וקסנר. האם באמת חושבים שאדם שלמד שנים רבות במערכת החינוך הדתית־לאומית שינה את עמדותיו מן הקצה אל הקצה בגלל סמינר של חמישה שבועות בארצות הברית? אם יש בעולם מחנך שמסוגל לחולל תמורה מהירה כזו בחניכיו – אני עפר לרגליו.
ההתקפות על "בוגרי וקסנר" אינן נובעות משיקול דעת רציונלי, אלא דומות יותר לתגובות שיספוג מי שייכנס ליציע של אוהדי מכבי כשהוא לבוש בחולצה אדומה. ראיתי אפילו מי שכתב ברשת שלא מעניינת אותו בכלל תמיכתו רבת השנים של הפצ"ר בהתיישבות ביו"ש, משום שזהו "עניין מגזרי"; בנושא החשוב באמת – משפט נתניהו – אופיר שתק ולא אמר דבר. אפשר לתהות, כמובן, מדוע היה אמור אופיר להגיד משהו בנושא הזה; אבל חשוב מכך היפוך הערכים הפרדוקסלי: ההתיישבות בשומרון, ששינתה את מפת המדינה, שבלעדיה טבח שמיני עצרת תשפ"ד היה מגיע לתל־אביב, מתוארת כזוטה טפלה, בעוד העימות האישי של ביבי עם רודפיו מהפרקליטות, שאיש לא יזכור בעוד עשור, הפך למוקד הפועם של היקום.
מי שלא השתכנע עד כה, ועדיין חושב שהמאבק בשמאל הוא הערך העליון, מוזמן להרהר בתובנה הבאה: עצם התפיסה של הזירה הציבורית כדרבי גורלי לחיים ולמוות, כמלחמה שבה צריך להביס את האויב, היא עמדה שמאלנית מובהקת. זו העמדה שאתם כה להוטים לאמץ? שמאלנים מאמינים במלחמת מעמדות; ימניים מאמינים שאנחנו עם אחד. השורה התחתונה היא פשוטה: לא טוב לבטל את דעותינו האמיתיות למען האחדות; קל וחומר שאסור לבטל אותן למען המריבה.
motzash.navon@gmail.com
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
