החרדים הליטאים גאים מאוד ב"השקפה" שלהם. מנקודת מבטם, זה יתרונם על החרדים האחרים – חסידים וספרדים גם יחד: רק לליטאים יש "השקפה". הכוונה להשקפת עולם מקיפה, שכביכול מעניקה בסיס הגותי ליחס אל מאורעות השעה. אך כאשר מנסים להעמיק ב"השקפה הטהורה" הזו הרושם החזק ביותר הוא שאין כל כך במה להעמיק. העובדה הבולטת ביותר בכל הנוגע להשקפה הליטאית היא דלותה. אני אפילו לא מדבר על כך שהיא שגויה, אף שאני סובר זאת; היא פשוט לא אומרת כמעט שום דבר עמוק על א-לוהים, על האדם ועל העולם.
עוד כתבות בנושא
עקיבא וייס פרסם השבוע ב"מקור ראשון" ריאיון מצוין עם ישראל פרידמן, עורך הביטאון החרדי "יתד נאמן". כותרת המשנה הכריזה: "עורך יתד נאמן מציג את 'ההשקפה', בלי להסתיר כלום". רבים זעמו על הטענות המקוממות של פרידמן, חלקן משונות ממש, ורובן סותרות גופי תורה מפורשים. אני התרשמתי בעיקר מהעובדה שגם כאשר לא מסתירים כלום מההשקפה – אין הרבה מה להראות.
זה נכון לא רק לגבי עיתונאים, אלא גם כשפונים לאלו הידועים כמומחים ב"השקפה". דומה שאת כל כולה של ההשקפה החרדית-ליטאית אפשר לתמצת בשני עקרונות: ראשית, יהודי צריך אך ורק ללמוד תורה; שנית, אמנם יש קושיות עצומות על העיקרון הראשון, אבל מסתמא "הגדוילים" מכירים אותן, ומסתמא יש להם איזה תירוץ. אחרי שלמדנו את שני העקרונות הללו, במה אנחנו יותר חכמים, יותר יראי שמים או יותר רגישים ממה שהיינו קודם? כל פרויקט "ההשקפה הטהורה" נראה כאילו נוצר כדי לנתץ את הקלישאה שלימוד גמרא מחדד את השכל. זו לא באמת השקפת עולם, אלא אולי אטימות עולם.
הכי מעניין
הפגנת החרדים בירושלים | צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90
לפעמים נדמה לי שנוצר כאן מעגל סגור: מי שחינכו אותו רק על ה"השקפה" המינימליסטית הזו אינו מסוגל באמת להתמודד עם שום דבר שקורה מחוץ לבני ברק. וכך כאשר חרדים מעטים מעזים להוציא את האף מהרחוב החרדי, אחוז גבוה מהם אכן נוטים לזנוח כליל את התורה והמצוות. חלק אחר מהם הופכים לפרוגרסיבים בני דת משה, כלומר: ממשיכים לקרוא לעצמם חרדים, אך מאמצים את השקפת העולם הפרוגרסיבית שהציגו בפניהם מוריהם באוניברסיטה, על קרבה וכרעיה. הרי הם לא קיבלו מעולם שום כלי אינטלקטואלי שמאפשר להם להתמודד עם ההשקפה הזו. הכישלונות הללו נתפסים בחברה החרדית כמאוששים את הטענה המקורית: "יהודי צריך רק ללמוד תורה"; וחוזר חלילה.
איך אפשר לעשות את זה אחרת? איך אפשר להפיק מהתורה השקפת עולם עמוקה, מורכבת ורחבה? כדוגמה הפוכה במאה ושמונים מעלות להשקפה הליטאית ולדלותה אפשר להביא את הרב יונתן זקס, שהיום מלאו חמש שנים בדיוק לפטירתו. בשנים האחרונות, מאז שהחלו ספריו להתפרסם בעברית בתרגומיו המעולים של צור ארליך, זוכה הרב זקס לאהדה עצומה בישראל. נדמה לי שזאת קודם כל משום שהוא התעקש להפיק מהיהדות השקפת עולם עמוקה ורלוונטית על אירועי הזמן הזה. ספריו המופתיים מדגימים איך היהדות יכולה להאיר את העולם – לא רק ליהודים, אלא גם לנוכרים הרבים, ובהם מלכים ורוזנים, המעריצים את הרב הלורד ואת הגותו.
הרב יונתן זקס עם הרב אפרים מירוויס והמלך צ'ארלס, 2013. | צילום: איי. אף.פי
נדמה לי שבכל הנוגע לציבור הדתי-לאומי אפשר להוסיף עוד רובד ספציפי של הסבר להצלחתו של הרב זקס. הוגי הדעות הגדולים של הציונות הדתית – הרב קוק והרב סולובייצ'יק – הושפעו איש בדרכו מההגות האירופאית-הקונטיננטלית. הרב זקס הוא הראשון שהטמיע למחזור הדם ההגותי שלנו את ההגות האנגלו-אמריקאית. אחת הטענות הבסיסיות של הרב זקס היא שההוגים האנגלים הליברלים שאבו מלוא החופן מהתנ"ך; כאשר אנחנו משלבים את הגותם בהשקפת עולמנו היהודית אנחנו למעשה משיבים את האבדה לבעליה.
הרב זקס היה ליברל קלאסי, שהאמין מאוד בערכי החירות והדמוקרטיה ובשורשם היהודי. אך הוא הכיר גם במשבר הליברליזם. בספרו האחרון, "מוסריות", הוא הרחיב על המחיר שמשלמת החברה המערבית כשהיא מתמקדת אך ורק ביחיד ובצרכיו, ומתעלמת מהמשפחה ומהקהילה, ועל הכיוון המסולף שבו התפתח האינדיבידואליזם המערבי. הרב זקס הביע ביקורת נוקבת בנוגע להפרזה הליברלית הזו, וכמנהגו גם התווה דרכים לתיקון. מתוך היכרות עמוקה עם עולם הרוח המערבי הוא מתח עליו ביקורת יהודית-שורשית – ורבים הקשיבו לביקורת הזו בקשב רב. לו זכינו שימשיך לחיות איתנו, ודאי היה ממשיך לפתח כיווני חשיבה פוריים מתוך נקודת המפגש שבין המסורת היהודית לחשיבה הליברלית המערבית.
עוד כתבות בנושא
ראו מה בין זה לזה – בין ה"השקפה הטהורה" השטחית והקלושה של הדוברים הליטאיים, לבין השקפת העולם העמוקה ומאירת העיניים שניסח הרב הלורד, הציוני והפילוסוף. אומרים בשם מרק טוויין שבזמן שהאמת שורכת נעליים, השקר כבר גמר להקיף את העולם. חוששני שזה לעתים נכון גם בנוגע להשקפות דתיות. ובכל זאת, לטווח הארוך, לשקר השטחי אין רגליים, וסוף האמת לנצח.