לא השתתפתי בהפגנה הגדולה בירושלים בשבוע שעבר. בחרתי שלא להשתתף, ואני מדגיש שבחרתי משום שבפעמים הקודמות שבהן היו הפגנות דומות השתתפתי אבל לא ממש מבחירה. כשאתה חלק מהמערכת, כשאתה תלמיד צעיר בישיבה, אף אחד לא ממש שואל אותך מה אתה חושב או מה אתה מרגיש ואם אתה מעוניין להשתתף בהפגנה או לא. אתה פשוט הולך יחד עם כולם כי ראש הישיבה אמר, וזה די מוזר לחרוג ממה שכולם עושים.

אני זוכר היטב את ההפגנה ההיא אי אז בשנת 2014. צעדנו מהישיבה את כל רחוב כנפי נשרים והיה מזג אוויר אביך ומחניק וצהבהב ואני, עם הכובע והחליפה וכל החברים מסביב, חשבתי לי עמוק־עמוק בלב שהאובך הזה הוא לא סתם. האובך הזה הוא סימן. ולא ידעתי בדיוק למה הוא סימן, אבל הרגשתי שלא למשהו טוב. אני זוכר ששאלתי את חבר שלי ד׳ - תגיד, האובך הזה, מה לדעתך הוא אומר? וחבר שלי ד׳ צמצם את מבטו, הסתכל לשמיים ואמר: האובך הזה הוא סימן לזה שלא משנה מה, חרדים ימסרו נפש כדי לצאת להפגין על הדברים שחשובים להם! ד׳ אמר את זה בכזאת נחרצות ובאותו רגע הבנתי ששום דבר הוא לא באמת סימן לכלום, כי לא משנה מה קורה, בסוף כל אחד משתמש במציאות ובתסמינים שלה לצרכים שלו, לאג׳נדות שלו, לפוזיציה.

יותר מעשר שנים עברו מאז ההפגנה ההיא. הרבה דברים השתנו בחברה הישראלית אבל גם הרבה דברים נשארו בדיוק אותו דבר. והפעם, אפילו שהיה מזג אוויר יפה והשמיים היו תכולים, לא עברה לי בראש אפילו מחשבה קטנה להשתתף בהפגנה. יש גבול. וככה, רגע לפני שהתחילה העצרת, שולי ואני אספנו את הילדים ונסענו לסידורים מחוץ לעיר. הכבישים היו ריקים. אני לא זוכר מתי לאחרונה נסעתי נסיעה בין־עירונית בשעת צהריים של יום חמישי ולא נתקעתי בפקקים איומים, אבל השיבושים הצפויים עשו את שלהם ואנשים נמנעו מלהסתובב בכבישים, ותוך פחות משעה הגענו למרכז. ועדיין, כיאה לבחור ישיבה חרדי בדימוס, הצצתי כל רגע בחדשות ובטלגרם ובסטטוסים של הווטסאפ ועקבתי מרחוק אחרי כל מה שהתרחש בעיר שלי. מה אני אגיד - כל התמונות שראיתי, כל הסרטונים, כל הדיווחים, הכול נראה לי עצוב ועלוב וטפל וחסר תשוקה ואמונה. אפילו התמונות האלה שמצולמות מהגובה, שבהן רואים המון אדם בשחור־לבן ממלא את הרחובות, אפילו הן לא הרשימו אותי ולא עוררו בי געגוע או איזה בדל של גאוות יחידה לשעבר כזאת. להפך, התמונות האלה ציערו אותי צער עמוק שאני מתקשה להסביר. ופתאום צצה התמונה שצילם הצלם המחונן חיים גולדברג. תמונה מתחנת הרכבת יצחק נבון ובה רואים חייל חינני עם כיפה דהויה ופאות מסולסלות מאחורי האוזן. והחייל הזה מנגן בפסנתר ומסביבו המון צעירים חרדים שחלקם בוהים בו וחלקם מסתכלים על איך שהוא מנגן ונדמה שחלקם אפילו שרים איתו יחד. התמונה הזו חרכה את הרשתות ועפה בכל הקבוצות ואפילו עמית סגל העלה אותה בערוצים שלו וכולם השתפכו למראה האימג׳ הזה, הדיסוננטי הזה, הישראלי הזה שצולם ביום כל כך מתוח.

הרבה ראו בפריים הזה בדל של תקווה. הרבה ראו בו פרץ אופטימיות. הפרשנות הרווחת הייתה שהפריים הזה מסמל שלא משנה מה, בסוף אנחנו עם אחד וכל הבלה־בלה המוכר הזה. גם אני התבוננתי ארוכות בתמונה המדהימה הזו של חיים גולדברג, ואני לא יודע אם היה זה מצב הרוח הכללי שלי, אבל משום מה לא הצלחתי לראות בתמונה הזו שום תקווה. שום אופטימיות. ראיתי בה בדיוק את מה שהיה בה. ראיתי בה רק את הרגע המתועד. את שבריר השנייה הזה וזהו. לא הצלחתי לראות מעבר. ליתר דיוק, אני די בטוח שאין בתמונה הזו שום מעבר. החייל עם הפאות (שנדמה לי שאני מכיר אותו) לא הרהר שם הרהורי כפירה בצבא השמד והבחורים החרדים שהקיפו אותו לא רצו למחרת לבקו״ם. עולם כמנהגו נוהג, ודימויים אוטופיים כאלה עלולים לתעתע. כי המציאות הרבה יותר מורכבת וכואבת וקשה לדאבון הלב. והתמונה הזו, שנראית קצת כמו ציור מתקופת הרנסנס, לא משקפת דבר על הלך הרוח הרוחש מסביב. כמה שזה מבאס.

לקראת ערב הגיעו הבשורות האיומות על הבחור מנחם מנדל ליצמן ז״ל ששם קץ לחייו בעיצומה של העצרת ובכך הביא אותה לקיצה. ואני סימסתי לד׳ שלמד איתי בישיבה ושאלתי אותו תגיד, הסיפור הנורא הזה, מה לדעתך הוא אומר? אבל ד׳ לא ענה עד עצם הרגע הזה. ואולי זה סימן.