עורך הראשי של יתד נאמן, ישראל פרידמן, הוזעק ב־10 ביולי 2024 לביתו של מנהיג הציבור הליטאי החרדי, הרב דב לנדו בן ה־95. הרב רצה לפרסם הכרזה על שינוי יחסי צה"ל עם המגזר החרדי, וביקש לעבור עם העורך על כל תג ותג בנוסח, טרם פרסומו בשער העיתון. "היה חשוב לו לדייק את המסר, זאת הייתה הכרזת מלחמה", מספר לנו פרידמן בריאיון שמתקיים במערכת העיתון בבני־ברק. בבוקר למחרת הופיע המסר של הרב לנדו בכותרת הראשית של העיתון: "ההוראה לבני הישיבות שלא להתייצב כלל בלשכות הגיוס, ולא להיענות לכל זימון שהוא, גם לא לזימון ראשון".
כשפרידמן אומר "הכרזת מלחמה", הוא מתכוון שהמדינה היא שהכריזה מלחמה על החרדים. וכפי שכתב הרב לנדו: "הערכאות הכריזו מלחמה כנגד עולם התורה, והם אלו שפתחו חזית ובאו לשנות מההסדר שהיה כל השנים... אין ביכולתנו לסמוך על סיכומים והבנות עם ראשי הצבא כיוון שידיהם כבולות בשלשלאות ברזל בידי השופטים, וכל היענות לגזרות הערכאות מהווה כניעה למלחמתם בהשם ובתורתו... והשי"ת יצילנו מידם".
הכותרת "מלחמה" הופיעה גם בשער העיתון כשנה לאחר מכן, ב־7 באוגוסט 25', בעקבות מעצרם של כמה עריקים מקרב בני הישיבות. "החברה הישראלית פירשה את זה כאילו אנחנו מכריזים מלחמה על המדינה", אומר פרידמן. "הכותרת נכתבה מתוך זה שהכריזו עלינו מלחמה. מלחמה נגדנו, על השם ועל משיחו".
צילום: שלמה כהן, פלאש 90
אנשים נלחמים בעזה, ואתה כותב שהכריזו עליך מלחמה?
"כן, הכריזו עלינו מלחמה - מלחמה על השומרים של עם ישראל, על רוחו של העם".
הכותרת עברה את אישור הרבנים?
"אין אצלנו כותרת שלא מאושרת".
ביום חמישי שעבר, יום הפגנת החרדים בירושלים, הכותרת המאושרת של יתד נאמן הכריזה: "זעקת התורה. היום תישמע שוועתנו". לצידה הודפס תקציר מאמר משתפך של פרידמן, ובו משפטים כמו "הרי מלאכים יחפזון, אם ריבי רבבות בנים יתלכדו כאיש אחד בלב אחד בזעקה קורעת לב ושוברת חדרי בטן: 'אבא, חוס ורחם עלינו, הפר עצת אויבינו הרוחניים'... העיניים מתלחלחות ומגירות דמעות, והלבבות נשברים. היום, איש לא ייעדר". המאמר המתלחלח והדומע הוכתר בכותרת שמשתמעת במכוון לשתי פנים, ומשתמשת ברטוריקה צבאית: "צו גיוס. אין עריקים, אין משתמטים".
פרידמן החל את הקריירה העיתונאית שלו בתור בעל טור בעיתון החסידי "המודיע". ב־1985, כשהרב אלעזר מנחם מן שך והרב יעקב ישראל קניבסקי החליטו להקים עיתון חרדי ליטאי, גויס פרידמן לצוות ההקמה של "יתד נאמן". במשך השנים החזיק מגוון תפקידים בעיתון, עד שמונה לעורך הראשי ב־2012. "אני מלווה את השופר הגדול הזה שקוראים לו יתד נאמן, ומשתדל לנשוף בו את הרוח הנכונה שאני מקבל מגדולי ישראל", הוא אומר. "חשוב לי להגיד: אני השופר, לא התוקע. מי שתוקעים בשופר הם גדולי ישראל. אני רק צריך להכין שופר טוב, מעניין, כשר ויפה, שקולו יהדהד".
וכדי להדהד מופיעים לאחרונה בשער העיתון "צווים" והכרזות "מלחמה": יתד נאמן הפך לפקודת היום של צבא בני הישיבות. וזה באמת צבא, בעיני פרידמן: שירות חובה. "מי שצריך ללמוד לומד. הוא מנותק מכל העולם, סגור בד' אמות של הלכה, וזה שומר, וזה מגונן", הוא אומר, ושוב מגייס לצידו רטוריקה צבאית: "אנחנו לא שוברים שמירה".
לא לרגשות הנחיתות
ישראל פרידמן, בן 67, נולד וגדל בבני־ברק. הוא למד בישיבות, הוסמך לרבנות אצל פוסקי הלכה חרדים, וכיום הוא גר בפתח־תקווה ואב לחמישה - כולם חרדים, וכולם היו בהפגנה הגדולה ביום חמישי. "חשוב להדגיש שהיהדות החרדית התכנסה בהמוניה לא כדי להפגין", הוא אומר על המחאה ההיא. "יצאנו כדי לדאוג לבני הישיבות, בתחינה. אתה יודע מה זה מאות אלפי אנשים שעומדים ברחוב עם עיניים לשמיים, וצועקים 'השם הוא הא־לוקים'? רק מלדמיין את הסיטואציה נוראת ההוד הזו אני יכול לבכות. בשמיים מתרחשת טלטלה. מה יצא מזה? רק הקב"ה יודע. אך כשעומדים פה ברחובות מאות אלפי אנשים בעת ובעונה אחת וצועקים 'שמע ישראל', זה קורע שערי שמיים".
למה לא רואים מאות אלפי חרדים מתפללים ברחוב למען חיילי צה"ל, אלא רק נגד הגיוס?
"אנחנו מתפללים על כולם בעת צרה וצוקה. הציבור החרדי התפלל, ועוד איך התפלל, ולמד לזכותם. מי שהתפקיד שלו לשבת וללמוד תורה, שומר על החיילים. זאת ההגנה על החיילים".
אחרי 7 באוקטובר היה הלם גם ברחוב החרדי, אבל יתד נאמן יצא למסע של "חבר'ה, אל תתעוררו, אתם צודקים - תמשיכו ללמוד, אל תלכו לעשות מנגלים לחיילים".
"היו אנשים שהחליטו שהם צריכים ללכת לאפות עוגות ולחלק סופגניות. זה מפגין נחיתות. אני צריך להראות שגם אני חלק מהמערכה? אני עושה מה שמוטל עליי ולומד תורה. אל תרגישו רגשות נחיתות. היו אנשים שהלכו לפעילות הזאת של ה'מה יפית', וגדולי ישראל לא אהבו את זה - לא כי המעשה עצמו הוא הבעיה, הבעיה היא שתייצר נחיתות. שיילקחו תרומות מעולם התורה ויועברו לכל מיני פעולות 'חיוביות' ו'סימפטיות' ו'לבביות'. אני לא אמור להתנצל בפני אף אחד. הקב"ה אמר לאהרן 'שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות'".
כשאני מבקש ממנו להסביר מדוע הפגנת הענק התקיימה דווקא עכשיו, פרידמן אומר ש"הגיעה סיטואציה - פה מעצרים, שם מעצרים, נכנסים לבתים... די, הגיעו מים עד גועל נפש. הגיע הזמן כאיש אחד, בלב אחד, לקרוע שערי שמיים. יש כאלה שמפגינים נגד הממשלה. גדולי ישראל, וכך גם כל הקו של יתד נאמן, לא קוראים להפגין נגד הממשלה, אלא לצעוק לקב"ה. זה הנשק שהיהודי יודע לסייף בו: בתפילות, בתחנונים. כך עם ישראל עובד וכך הוא מנצח. וגם אם אנחנו כביכול המיעוט, והעומדים בצדדים צופים בנו כלא מבינים, זה לא אמור לעניין אותנו. אנחנו לא במסע הסברה. אנחנו במסע תפילה, תחנונים, שהשם יחוס על לומדי התורה מידי המבקשים למעטם. הרי כל ביטחון המדינה תלוי בכך, התפילה הזו היא גם תפילה לשלום המדינה".
המשפט הזה הוא רק מחצית מהתפיסה של פרידמן. הוא מאמין שמערכת לימוד התורה החרדית - היא ורק היא – מקיימת את אידיאל לימוד התורה, ושבלי לימוד התורה מדינת ישראל לא הייתה מתקיימת; מצד שני, הוא מבדיל הבדלה מוחלטת בין מדינת ישראל ו"העם הישראלי" ובין "העם היהודי". הפער מודגם לאחר שאני מבקש ממנו להתייחס למאמר בעיתונו שקבע שרק לימוד התורה הציל את עם ישראל ב־7 באוקטובר, ושמי שפוגע בלומדי התורה הוא כמו פושע מלחמה ופוגע בביטחון המדינה. "מתמטיקה אתה יודע? אחת ועוד אחת זה שתיים?", שואל אותי פרידמן. "מי שמצילים את המדינה הם לומדי התורה, אז מי שפוגע בלומדי התורה פוגע בביטחון המדינה. מתמטית, מה לא נכון בזה? אנחנו השימור של העם היהודי, ובעניין הזה של שימור העם היהודי אין שוויון בנטל, רק אנחנו תורמים".
"השם יתברך יצילנו מידם". הרב לנדו עובר עם פרידמן על שער יתד נאמן שהציג את מכתבו לבני הישיבות בטרם הפרסום | צילום: צילום: אריה לייב אברמס, פלאש 90
ללכת להילחם בעזה זה לא שימור העם היהודי?
"זה לא שימור העם היהודי, זה שימור העם הישראלי".
אלה מילים מרתיחות. יש פה מלחמה שנמשכת שנתיים, אנשים שילמו מחירים איומים, ואתה אומר "רק אנחנו תורמים"?
"אם אתה רותח, אני לא אגיד את האמת? זאת האמת שאנחנו מאמינים בה. ללכת להילחם בעזה זה שימור העם הישראלי, לא שימור העם היהודי. בעניין של שימור העם היהודי, רק אנחנו תורמים".
נלחמים שם כדי שמחבלים לא יהרגו יהודים.
"זה שימור חיי יהודים. אני לא דיברתי על חיי יהודים, שזאת משימה חשובה בפני עצמה. הלוחמים האלה ראויים לכל ההערכה, ואנחנו בתורתנו שומרים עליהם. דיברתי על העם היהודי, שהעם היהודי ימשיך להתקיים. בקשר לשימור העם היהודי, רוב הציבור בארץ ישראל משתמט, אין שוויון בנטל. החיילים שנלחמים לקחו על עצמם לשמר את העם הישראלי, להגן על הגופים, אבל אין עיסוקם בשימור העם היהודי.
"כשיהיה שוויון בנטל שימור העם היהודי, גדולי ישראל יגידו לנו מה לעשות. זאת עמדת היהדות הנאמנה. עומדים גדולי ישראל ואומרים לנו 'תקיעה' - אז אנחנו תוקעים בשופר שלהם תקיעה. הם אומרים 'שברים' - אנחנו תוקעים שברים. אנחנו שופר".
הממונה על ההשקפה
את העניין הזה מדגיש פרידמן עוד ועוד, במגוון דרכים. "עורך ראשי זה תמיד מקצוע של אגו, והאגו שלי הוא להתבטל, לדעת להיות כלום. כל הצוות שלנו – הבעלים, המנכ"ל, העורך הראשי, עורכי המגזינים והכותבים - כולם כפופים למרנן ורבנן גדולי ישראל. אנחנו מקבלים את הקו, יש לנו ועדה רוחנית של תלמידי חכמים גדולים, וגם הם כופפים את עצמם לגדולי ישראל.
"אני אומר במפורש: יתד נאמן הוא לא עיתון, הוא ביטאון. היה פעם בעולם עיתון שקראו לו 'פרבדה' - אנשים נוהגים לציין את המילה פרבדה לגנאי, כי התרגום המילולי שלה הוא 'אמת', ולא היה שקר מגויס יותר מאשר העיתון פרבדה. אבל אני לשם שינוי אומר לך: כן, אני פרבדה, אמת. אני לא עיתונות חופשית. אני קולם של גדולי ישראל.
"כדי שהקהל יקרא אותי אני צריך להיות מעניין, אני צריך לספק לו חדשות, אני צריך להיות ויזואלי, מעניין בתוכן ומעניין בכותרות, אבל גם כשאני עושה כותרת פוליטית, אני מתפלל: יהי רצון שיהיה לי עיתון טוב כדי שיוכל לעשות את תפקידו ולהשמיע ברמה את קולם של גדולי ישראל. פעם שאל אותי פוליטיקאי בכיר מאוד: מה מרגיש עורך של עיתון שלא קובע כלום? אמרתי לו: אני גאה בזה, אבל איך אתה מרגיש כשאתה בתפקיד בכיר במדינה שלא קובעת כלום לעצמה?"
קודמו של פרידמן בתפקיד העורך הראשי, נתי גרוסמן, הודח משום שלא סר למרותו של המנהיג הליטאי הרב אהרן יהודה ליב שטינמן. גרוסמן הוביל קו שמרני חריף ותקיף, ולימים הקים את "הפלס", ביטאון הפלג הירושלמי. היום, במובן מסוים, פרידמן כעורך משמיע את אותן הקריאות שגרוסמן קרא אז. הפלג הירושלמי ניתק מגע עם צה"ל כבר אז, ולא שלח את בחוריו להתייצב בלשכת הגיוס לצו ראשון. היום זה קרוב לעמדה הרשמית של דגל התורה, אני אומר לפרידמן, אז מה ההבדל בין הממסד הליטאי לפלג הירושלמי? הוא עונה בסיפור: "אדם אחד בסתם יום של חול אמר שצריך ליטול לולב, וכולם צחקו עליו ולעגו לו. כשהגיע סוכות ראה שכולם הולכים עם לולבים, ואמר: 'אתם רואים שצדקתי? אמרתי לכם שצריך ליטול לולב'. מה שלא היה נכון אז, לא היה נכון. עכשיו המצב שונה, אז הם נעשו צודקים?"
השנה מציין יתד נאמן ארבעים שנה להקמתו. כוחו העיקרי של העיתון הוא בתפוצתו בימי שלישי בשבוע, אז הוא מחולק חינם בכ־150 אלף עותקים בכל הריכוזים החרדיים, ולכן כותרות חשובות ומכתבי רבנים מכריעים יפורסמו ככל האפשר ביום הזה. מלבד זאת יש לעיתון יותר מ־10,000 מנויים, ועותקים רבים נשלחים חינם לישיבות ברחבי הארץ מדי יום, הן ככלי שיווקי והן כדי להשפיע. ראשי הישיבות לא מתלהבים מקריאת עיתונים, אבל מאשרים ומעודדים את קריאת יתד נאמן בזכות החדשות המותאמות למגזר והפצת "ההשקפה הטהורה".
צילום: אריק סולטן
"אנשים כותבים את מה שהם כותבים", מסביר העורך הראשי את תהליך הצנזורה והשליטה הרבנית בתכנים. "אחר כך עובר על זה אברך תלמיד חכם, שהוא 'המבקר': תפקידו לראות כל מילה וכל אות בעיתון, כולל מודעות, וכל דבר קשה הוא מעלה לוועדת הרבנים שמתווה את הקו לעיתון. שאלות של מאקרו או שאלות קשות מאוד, כאלה שלא קיבלנו תשובה עליהן, מעלים לגדולי ישראל ומבקשים תשובה. האחריות גדולה, יש שאלות שיכולות להיות להן השלכות מרחיקות לכת וארוכות טווח".
אז יש לך קבוצת ואטסאפ עם הרב לנדו?
"הקשר הוא ישיר. אתה יודע כמה זמן זה ללכת ברגל מפה עד הבית שלו? שלוש דקות. כשצריך אני הולך ברגל. אתמול בלילה שאלתי אותו שאלה גדולה ואמיתית עם השלכה מדינית מעניינת מאוד", מספר פרידמן, אבל מסרב להרחיב על תוכן השיחה.
הוא מוציא מארון משרדו קלסר הנושא את הכיתוב "שכר על הפרישה": שם הוא אוסף מאמרים שכתב אך גנז לבקשת הרבנים. "יום אחד קרא לי מורי ורבי הרב שטינמן זצ"ל, וביקש שאכתוב מאמר בנושא מסוים", הוא מספר. אחרי שסיים לכתוב הגיע לבית הרב, כדי להראות לו את הטקסט. "הרב אמר לי: 'במחשבה שנייה, יש עוד סיבות לשקול את כל הסיפור הזה. לא כדאי לכתוב את זה, כי כך וכך'. כתבתי למעלה 'כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך קיבלתי שכר על הפרישה', והלכתי לכתוב מאמר אחר.
"אתן לך דוגמה אחרת למאמר כזה: אילן רמון נסע וחילל שבת, ומצד שני נשא את שם השם בגאווה יהודית לאורך כל המסע שלו. כתבתי עליו מאמר, 'מצד אחד ככה ומאידך גיסא כך', ואז הרב שטינמן אמר לי: 'הציבור אולי לא יבין כמה ניואנסים במאמר, זה בעייתי. שמור את זה ותפרסם בעוד עשר שנים'. ואכן פרסמתי אחרי עשור. יש מחשבה אצל גדולי ישראל".
מה השאיפות שלך כעיתונאי?
"לנסח את הכותרת הראשית המבשרת שהמשיח הגיע, ואולי למחרת לזכות לראיין אותו. זו שאיפה באמת ובתמים, לא קלישאה. אפילו ביקשתי ברכה מגדולי ישראל, שאזכה לבשר על בואו של המלך המשיח".
יש קוד אתי ליתד נאמן?
"ועשית ככל אשר יורוך".
זה לא היה עובר את מועצת העיתונות.
"שיתמודדו. יתד נאמן הוא לא עיתון סטנדרטי. מחד גיסא הוא העיתון הכי תורני שיש, ומאידך גיסא הוא מדבר בשפה עכשווית, לעיתים נוקבת. כביכול יש ניגוד בין המסר הרוחני התורני ובין השפה שהיא ללא רחמים. יש גם חמלה כשצריך לחוש ולתת את הלב. אבל אין לנו מלחמה באישים, רק בשיטות ובהשקפות. יש לנו מלחמה של אמת נגד השקר. משימת חיי היא להעביר את הלפיד מדור לדור ולתת כלים לאנשים, דע מה שתשיב".
הגוף והנשמה
ופרידמן יודע להשיב, והוא עושה זאת בפאר הרטוריקה החרדית. "אנחנו עוסקים בשימור העם היהודי, אך מתפקדים בחברה שעוסקת בשימור העם הישראלי, בבניית חברה ישראלית", הוא מסביר את עמדת הזרם שלו. "ליתד נאמן, כמו לכל הציבור החרדי, תמיד היו בכיס החליפה שני דרכונים: דרכון יהודי ודרכון ישראלי. הדרכון היהודי הוא בן 3,300 שנה, מאז עמדנו למרגלות הר סיני. הדרכון הישראלי הוא בן 80 שנה, גיל מכובד של 'מפני שיבה תקום', אבל יש קצת הבדל. הריבון של העם היהודי הוא ריבון עולם. הריבון של העם הישראלי הוא העם, באמצעות הכנסת.
"כל עוד לא ביקשו מאיתנו לבחור, היו לנו שני דרכונים. בניגוד לציבור הדתי הלאומי, שיש לו דרכון אחד עם מקף מחבר, אנחנו לא דתי־לאומי אלא יהודי וגם ישראלי, שני דרכונים. אבל המדינה הישראלית אילצה אותנו לבחור: או־או. היא לא מאפשרת לנו היום, בנסיבות הקיימות, גם וגם. לפני 3,300 שנה בחרנו בדרכון היהודי, ושלא תהיה טעות: על זה אנחנו נלחמים, וזו גם המשימה של יתד נאמן".
החלוקה הזאת בין "העם היהודי" ל"עם הישראלי" קשורה גם לארץ ישראל, בעיניו: "אנשים החליטו שארץ ישראל שייכת לעם הישראלי, והגמרא והחומש והסטנדר שייכים לעם היהודי. מישהו התבלבל כאן. ארץ ישראל שייכת לעם היהודי, לא לעם הישראלי. העם הישראלי המתהווה ניכס אותה לעצמו בכוח. זה לא שלו. הקב"ה הבטיח את ארץ ישראל בתנאי: הוא אמר 'כי לי הארץ', והוא נותן אותה בהשאלה 'אם בחוקותיי תלכו'. הארץ הזאת תלויה במצוות.
"יקומו כל מיני גורמים ויגידו לנו, 'האחיכם יבואו למלחמה?'. אבל מה לעשות שהרב דב לנדו וכל רבותינו גדולי ישראל קוראים שניים מקרא ואחד תרגום כבר למעלה מ־90 שנה, והם מכירים את הפסוק הזה שכל לבלר בתקשורת מצטט, ויודעים את כל הפרשנויות שלו והפירושים, ורואים את התמונה הרחבה, והם אומרים שהתורה מגינה ומצילה כפשוטו.
"זאת ארצנו והיא תלויה במצוות. כל השנים צעקנו 'ותחזינה עינינו בשובך לציון' ושפכנו צקון לחש 'לירושלים עירך ברחמים תשוב'. לא הרצל הביא אותנו לארץ ישראל, כי אם זה היה תלוי בהרצל, כבר מזמן היינו באוגנדה ובבירוביג'אן. הוא עסק בקיום הגופים, ואנחנו עוסקים בשימור הרוח היהודית כדי להעביר אותה מדור לדור. אחרים עוסקים בשימור העם הישראלי, ואנחנו בשימור העם היהודי. ויתד נאמן הוא אחת הזרועות של העברת המסר הזה, והוא מהדהד כדי להטמיע אותו לפחות בבית".
גם הקפלניסטים אומרים: יש מדינת יהודה ויש מדינת ישראל.
"לא חשוב לנו מה הם אומרים. יתד נאמן עוסק בעיצוב האידאולוגיה החרדית בשליחות גדולי ישראל, שקיבלו את הלפיד מהדורות הקודמים, דור מפי דור ברצף ממשה רבנו, והלפיד הזה ימשיך להימסר עם הבנה של הציבור הכללי או בלי הבנה שלו. הדבר היחיד שיכולים לעשות הוא לפגוע בנו דרך הכיס. אבל את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק, כי ביום שהיא תפסיק, לא אנחנו נהיה ולא הם יהיו. לא תהיה כאן מדינה, ולא יהיה כאן עם, וארץ ישראל תהיה שוממה.
צילום: AFP
"המשימה הזאת של יתד נאמן לא יכולה להיות פופולרית. היא הולכת נגד כיוון הרוח. אנחנו לא מבקשים שתבינו אותנו, אני לא נמצא פה כדי להסביר. מי שירצה להטות אוזן יבין שלא מדובר בנייטיבס, לא מדובר בילידים פרימיטיביים שאתה בא לחשוף אותם לאור. מדובר בציבור אינטליגנטי שמשנתו סדורה. ציבור שיודע מה הוא חושב, יש לו משימת חיים, הוא יודע מאיפה בא ולאן הוא הולך, יש מי שמניע ומכוון אותו. יש לנו עמוד ענן ולפיד אש, כרגע זה מורנו ורבנו הרב דב לנדו ועמו הרב משה הלל הירש, הרב ברוך דב פוברסקי, הרב מאיר צבי ברגמן, הרב צבי דרבקין, הרב משה יהודה שלזינגר, הרב יצחק זילברשטיין ושאר חברי מועצת גדולי התורה".
יש הרבה אנשים ששומעים את הדברים שלך, וזה צורם להם. הם אומרים: מעולם לא הייתה כל כך הרבה תורה כמו שיש היום במדינת ישראל ובתמיכתה, בתקציבים אדירים. עכשיו יש משבר בעניין הגיוס, אבל הגישה החרדית קצת כפוית טובה.
"אנחנו בצד של עושי הטובה, בזכותנו המדינה כאן. אני לא צריך להסביר איך הקב"ה דואג לי. התורה מתקיימת בנס, ואיך הוא עושה את הניסים - אני לא יודע. אני עובד אצלו, לא הוא אצלי. אני מאמין באמונה שלמה בכל מילה שאמרתי כאן. חוץ מזה, ארץ ישראל לא מתקיימת בגלל 'כוחי ועוצם ידי'. כי אם לא ילמדו בישיבות, הטנקים לא יותנעו. המטוסים לא ימריאו. במבצע שהמריאו אליו כל כך הרבה מטוסים, הם לא יכלו לחזור בלי תקלה אפילו בבורג. זה בניגוד לכל סטטיסטיקה, לא הגיוני.
"זה קורה בגלל משהו אחר: התורה. אם השם לא ישמור עיר, שווא שקד שומר. ולכך צריך זכויות. מדינת ישראל, יש לה זכות שהיא מחזיקה תורה, ולכן היא שורדת נגד כל הסיכויים. אחרת אין לך צ'אנס להיות פה יום אחד במרחב השמי. גם עם הצבא החזק, ויש צבא חזק, וגם עם החוכמה והתבונה הדיפלומטית, ויש חוכמה - בסוף אנחנו מדינת חסות אמריקנית. כתוב 'כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיִל'. לא מספיק כוח, צריך גם כוח לעשות חיל. יכול להיות לך צבא אימתני, אבל יקום מישהו עם עניבה אדומה במרחקים, ויאמר לך נו־נו־נו, ונגמר. הידיים כבולות. פעם היה צריך להיות מאמין. היום צריך לא להיות עיוור ושוטה".
ספרא בלי סייפא
לחלק מהטענות נגד השתמטות החרדים פרידמן מתייחס בכובד ראש, אחרות הוא דוחה על הסף. הוא לא אוהב את הטענה האומרת שאחרים מתים על הגנתם של החרדים שאינם משרתים. "בסוגיית הגיוס יש הרבה טיעונים רגשיים שאפשר להבין. לא רק להבין, לחוש. להיות עמם בצרה", הוא אומר. "אבל כשאתה בא לנתח סוגיית ליבה כזאת, אי אפשר לנתח אותה במחלקת הפסיכולוגיה או במחלקת הפסיכיאטריה. עם כל הכבוד, את זה מנתחים במחלקת הפילוסופיה, ויש דברים שבכלל צריך לנתח רק בבית המדרש, כמו הסוגיה הספציפית שעומדת עכשיו על הפרק. מי שרוצה לנהל איתנו שיח רגשי - בואו נעבור לגורמים שמספקים טיפול רגשי. הסוגיה הטעונה, הקשה והכואבת הזאת מלאה שאלות רגשיות. אבל אפשר לברר אותן באופן ענייני רק בין כותלי בית המדרש, במחיצתם של גדולי הדור".
בשמחת תורה המדינה עולה בלהבות, אנשים נרצחים, מאז השואה לא היה דבר כזה. חצי מהמדינה לוקחת נשק ומקלות ורצה להילחם, חיילים נופלים. אבל אתה אומר: "לא, עכשיו זה הזמן ללמוד". הבית שלך עולה בלהבות, ובמקום לשפוך מים או להזמין כיבוי אש, אתה אומר תהילים. אומרים לך שחסרים חיילים כדי להגן על המדינה. מה אתה חושב על זה?
"הצבא מעולם לא ניצח בגלל מספר החיילים. במכללת וסט פוינט לומדים את מלחמות כל העולם ולא את מלחמות ישראל, אתה יודע למה? כי הכללים של המלחמות לא תופסים כאן. כאן אין היגיון. התוצאות של מלחמת יום הכיפורים לא הגיוניות, והתוצאות של מלחמת ששת הימים לא הגיוניות. יש כללים במלחמה, ופה זה לא עובד, לא מתאים.
צילום: אורן בן חקון
"אנשים שואלים שאלות קשות, אבל הן לא נכונות. לא ניצחנו כי אנשים תפסו נשק, אלא כי למדו תורה. היה סיפור עם רבי חיים מבריסק - המשכילים עשו הצגה בעיר, על 'מי האיש אשר בנה בית ולא חנכו, מי האיש הירא ורך הלבב', ובסוף כולם הולכים הביתה ונשארים 15 זקנים. המשכילים לעגו לתמונה הזאת ושאלו: יש מלחמה ואתה אומר תהילים? אמר רבי חיים מבריסק: כן. והם, 15 הזקנים, יצאו וניצחו במלחמה. אתה שואל אותי, הרי זה לא הגיוני. אבל מה כן הגיוני כאן? מתי משהו פה היה הגיוני? מלחמת יום הכיפורים, שפתאום הסורים מסתובבים, זה היה הגיוני? המחשבה שכוחי ועוצם ידי עושה לי את החיל הזה - זה היבריס ישראלי. וראינו את התוצאות.
"הצבא אומר שחסרים לו לוחמים, ואני אומר: חסרים לומדים! צריך להגביר עוד יותר את הלימוד בישיבות, ואז 15 לוחמים קשישים ינצחו את כל המלחמות האלה, ואני מאמין בכך באמונה שלמה. אלא מה, יש מי שאומרים 'לא, אתה תחיה לפי השאלות שלי, לפי ההיגיון שלי ולפי האמונה שלי'. אני, בשליחות גדולי ישראל, מנסה להסביר לכולם: אנחנו נחיה לפי האמונה שלנו, ואל תיקחו בחשבון את האי נעימות. כן, תבכו על הנופלים, תעשו כל מה שאתם יכולים, אבל תהיו אברהם העברי. תלמדו, תגנו ותצילו. אל ירך לבבכם כי אתם צודקים, וצודק ופופולרי לא חייבים ללכת ביחד".
ומה באשר לחרדים שלא לומדים? אם הם יתגייסו הם לא יבטלו תורה.
"לאורך כל השנים שהיה קיים הסדר 'תורתו אומנותו', גדולי ישראל התייחסו רק לאלו שלומדים. אך מרגע שהרשות השופטת השתלטה על הרשות המחוקקת, ומערכת המשפט והיועמ"שית זעזעו וטלטלו את ההסדר הקיים, כל הדברים עוברים בחינה מחודשת. בימים כתיקונם לא מתנהל מאבק על ערקתא דמסאנא – שינוי שרוך הנעל. אבל בשעת גזרה, אם הנוכרים כופים עליך לשנות את שרוך הנעל שהוא לכאורה דבר שולי ופעוט, מוסרים על זה את הנפש.
"כאשר מדינת ישראל אומרת 'כולם לצבא', כשאיש מראשי המדינה אינו אומר בפומבי 'יש ערך ללימוד התורה שהיא מגנא ומצלא ולומדיה הם מגיני העם', ויש הרבה יותר מתחושה שרוצים לשנות את החרדים - זו השעה לבחון אם הצבא הוא מקום מתאים גם למי שאינו לומד. לבחון אם יש אפשרות שמי שאיננו לומד ייכנס חרדי ויצא חרדי. כאשר ידוע שהצבא הוא לא רק כוח לוחם, אלא בעל אג'נדות של הפרוגרס כמו שוויון מגדרי, והוא אפילו מוכן לוותר על איכות לוחמים ולהוריד את רף הדרישות כדי להתאימו לאג'נדה - דבר שאפילו טובי בניה של הציונות הדתית מתלוננים עליו ומודים שהם משלמים מחיר רוחני עבור ערכיו - זה אומר שאין מסגרת מתאימה. מה יהיה בעתיד? אינני סבור שהתשובה לשאלה זו נמצאת בידי הציבור החרדי, אלא בידי מי שעדיין סבור בטעות שבכוחו לשנות".
המגזר הדתי־לאומי משלב: ביד אחת הוא מחזיק אם־16, וביד האחרת את הגמרא. הוא בתוך המדינה וגם בעזה. והוא לא מצליח להבין: למה אתם נשארים בבית המדרש?
"היום אין 'ציבור דתי־לאומי'. צ'רלס דיקנס כתב ספר 'בין שתי ערים', והתכוון בין פריז ללונדון. היום המיינסטרים של הציבור הדתי־לאומי נמצא בין שני הרים, הר המור והר עציון. זה רצף, וכמעט כל אחד בציבור הדתי־לאומי נמצא על הרצף הזה. משני צידי הרצף יש עוד, לכאן ולכאן. יש בציבור הזה אנשים שיתד נאמן לא אמור בכלל לפנות אליהם - אנשים שכיפתם לראשם רק כסמל חברתי שיוכי, והיא לא קשורה כמעט למציאות הדתית. אחרים הם בכלל סוג של עמי ארצות, אנשי 'מי ייתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור', ואני לא רוצה לנתח את זה כי אינני רוצה לפגוע. ויש כאלה שמתאימים להגדרה שאתה הגדרת, אבל הם לא באמת מאמינים שתורה מגנא ומצלא. ויש גם כאלה שכן יודעים וכן מאמינים".
למה אתה חושב שהם לא מאמינים שתורה מגנא ומצלא?
"כי בשעה שיושבים ולומדים בישיבה - הטנקים נוסעים, הפגזים פוגעים, המבצעים המזהירים מצליחים, הבלתי ייאמן קורה. ואם אין לימוד תורה, אי אפשר לנהל את המלחמה. המלאך – שר צבא השם שנגלה ליהושע בלילה במדי צבא - אומר לו: אמש ביטלתם תמיד של בין הערביים ועכשיו בלילה אתם מבטלים תורה, ואני 'עתה באתי', על ביטול התורה, כי אינני יכול לנהל את המלחמה אם מבטלים תורה.
צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
"כשניטשת מלחמה, אני צריך ללמוד תורה. אם אני קם עכשיו כי אני רוצה לשלב ספרא וסייפא, וברגע האמת כשנדרשת תורה אני סוגר את הגמרא והולך להילחם, זה כמו איש חיל האוויר שמניח את המטוס בהאנגר ורץ לשטח להילחם לצד כוח החי"ר. סליחה, התפקיד שלך הוא להיות בחיל האוויר. כך גם בן תורה: מה אתה סוגר את הגמרא? אם אתה יודע ומאמין באמת שתורה מגנא ומצלא, ואתה משרת בחיל תורה שהוא שמנצח את המלחמה - למה אתה נוטש את עמדת המגן ברגע האמת? לשלב זה אולי מעניין, אבל אתה לא מאמין שתורה מגנא ומצלא. אתה לא מאמין ששקיעה בסוגיה מיירטת טילים ומדייקת ירי ושומרת על הלוחמים".
החייל שעומד עם הגמרא בעזה ומנצל כל רגע פנוי כדי ללמוד, יודע שאם הוא לא יחזיק נשק, המחבלים יבואו אליך הביתה.
"לא יעזור שהוא יחזיק נשק אם בפוניבז', בחברון ובמיר יפסיקו את הלימודים ואת הבערה בכבשן התלמודי, ה'ברען' בשפתנו. הנשק שלו מיותר ולא יעיל. אם אין מי שעכשיו יושב ולומד, אתה נוסע על פריילוף, אתה סתם מדווש. אני חייב שתהיה קבוצת איכות שמשמרת את העם היהודי, אחרת היהודי שנלחם לא יצליח במלחמתו. אז למה אתה עוזב עכשיו את עמדת המגן?"
שם הכול התחיל
קירותיה של מערכת יתד נאמן הוותיקה, ברחוב ז'בוטינסקי בבני־ברק, ספוגים היסטוריה (אגב, העיתון צפוי לעבור למשכן חדש בעתיד הקרוב). במשרדו של העורך הראשי, במרכז המערכת, יש ארון ספרים ובו תלמוד בבלי ("כל מסכת שאני מסיים נשארת על המדף") וספרי הגות והיסטוריה יהודית. הקירות מעוטרים בתמונות של פרידמן עם מנהיגים חרדים, ובהם הרב שטינמן. התמונה הבולטת ביותר מספרת על הקרבה הרבה ביניהם: עורך העיתון מוזג מים חמים מקומקום לכוס התה של ראש הישיבה בחדרו. גם תמונתו של הרב שך קבועה על הקיר. לצד הצילומים תלוי ציור שמן שמציג דמות אדם מהעיירה היהודית, והכיתוב "לידיד השותף להרגשה ולרגש הקרוב לשנינו".
"זה ציור של מוישל'ה ברנשטיין", מספר פרידמן. "הוא היה מיושבי הבוהמה התל־אביבית. הכרתי אותו בספרייה בבית אריאלה, והוא ניסה להתגרות בי בענייני אמונה. הוא היה ניצול שואה שכל חייו חי את העיירה שהייתה ואיננה עוד, כל הציורים שלו הם דמויות מהשטעטל. הזמנתי אותו להתארח אצלי בשבת, ואחר כך הוא כתב לי מכתב: 'אחרי השבת בביתך אני ממשיך ללכת בסמטאות האבודות של ילדותי ולחפש את תווי הפנים'. לימים לקחתי אותו לבקשתו לסיור במאה שערים ובישיבת חברון, והתעורר אצלו המון געגוע".
הוא מזמין אותי למטבח ומציע לי קפה. "יש נמס ויש טייסטרס צ'ויס, זה מה שהולך פה. אין ביקוש למכונת קפה", הוא אומר, ואז – כמו משום מקום - הוא מספר: "אני חי מהמשכורת של אשתי, ובמשכורת מהעיתון אני משתמש כדי לתמוך בילדיי האברכים. הם הדבר החשוב לי ביותר, ומה שהם עושים הוא הדבר החשוב ביותר. בין חמשת ילדיי יש לי שלישייה, שניים מהם בנים. גידלנו אותם לתורה, וביום שהם היו צריכים לעבור מהחיידר לישיבה קטנה, בשעה חמש בבוקר, אני מקבל טלפון ועל הקו אמא שלי, בוכה בכי תמרורים. מה אתה מדמיין ברגע כזה? מינימום אסון. 'תבוא מהר', היא אומרת.
"אני גר בפתח־תקווה, ואמא שלי הייתה גרה בבני־ברק. אני נכנס לאוטו, הופך אותו למטוס, טס במהירות ומגיע, פותח את הדלת בסערה, ואבא ואמא שלי יושבים ומחכים. דבר ראשון יורד לי מפלס החרדה: אבא שלי בריא. אבל אמא שלי בוכה, ומתחילה לספר לי סיפור שלא סיפרה מעולם. היא נולדה בעיירה גובורובו, בין ורשה לביאליסטוק, עיירת מחוז שרובה יהודים. היא סיפרה שהנאצים הגיעו וריססו את בתי העץ בדלק. את כל יהודי העיירה לקחו לבית הכנסת, דחסו אותם פנימה ונעלו את הדלתות. העיירה עלתה באש, והאש התקרבה לבית הכנסת, ובפנים זעקות, תפילות, תהילים ובכיות. פתאום קצין נאצי אמר באופן תמוה: 'לא לכבוד הוא לנו לשרוף את כל היהודים בבת אחת', ופקד: 'תפתחו את הדלת'. בית הכנסת היה על שפת הנהר. פתחו את הדלתות, כל היהודים ירדו למים, חצו את הנהר, נמלטו, ובית הכנסת עלה באש.
"בני המשפחה שלי ושאר היהודים יצאו למסע. סבא שלי, שלימד את צעירי הצאן בעיירה, אמר לכולם 'תאכלו כל מה שיש, זה פיקוח נפש', אבל הוא עצמו החליט לאכול רק כשר. הוא קרא לאמא שלי ואמר: נלך לחפש צמחים ביער. זה מה שהוא אכל. על אם הדרך כוחותיו לא עמדו לו, והוא קרס ונפטר. בידיים הקטנות שלה אמא חפרה קבר אי שם בדרכי פולין האבלות וקברה אותו. לאחר מכן היא הצטרפה לקבוצת היהודים הנמלטים מהעיירה. בידיו של סבא הייתה גמרא ממסכת יבמות, ובתוכה שני כרטיסי ברכה של שני אחיה, חיים אביגדור ויעקב, שיצאו ללמוד בישיבות. הכרטיסים נשלחו לכבוד ראש השנה תרצ"ח. אחיה נעלמו בשואה. אבל שני כרטיסי הברכה האלה שרדו בתוך הגמרא של סבא. הגמרא וכרטיסי הברכה היו כל מה ששרד מהעיירה.
"היא סיפרה לי את זה וניגשה לארון הספרים, פתחה את המגירה השמאלית והוציאה מטפחת ובתוכה שני כרטיסי הברכה. היא אמרה: 'שני האחים שלי היו תלמידי חכמים, הוסמכו לרבנות בישיבות כבר בגיל 16, ואני מבקשת ממך בקשה - בשבת חתן של הראשון משני הילדים, תספר להם את הסיפור הזה'". פרידמן נשנק מבכי לרגע, ואחרי שהוא מתאושש הוא מתנצל וממשיך: "'ספר להם את הסיפור הזה', אמרה אמא, 'ותן כרטיס ברכה אחד ליוני וכרטיס אחד לאיתי' - שני הילדים שלי, שניהם אברכים היום בישיבת מיר בירושלים - 'ותגיד להם שזה מה שסבתא מבקשת להמשיך'.
"והם ממשיכים, ואני עושה הכול כדי שהם ימשיכו. לא יעזור לאף אחד כלום: הם ימשיכו ואני אעשה הכול כדי שהיוני והאיתי של כולם יוכלו להמשיך. מהמקום הזה התחדד לי ביתר שאת מה אני צריך לעשות בימי חיי: את זה צריך להמשיך. הקב"ה הוביל אותי ליתד נאמן בדיוק בשביל המטרה הזאת. אני והעיתון וקוראיו לא מפחדים מכלום. יש לנו דרך, יש לנו מטרה: את זה צריך להמשיך".
הציוני הגאה בגלותיות
יתד נאמן ממשיך גם מסורת גלותית ותיקה של "לא להתגרות בגויים". באוגוסט 2024 הוקדשה הכותרת הראשית של העיתון להכרזה בערבית: "אסורה באיסור חמור מאוד עליית יהודים להר הבית (המכונה בפי המוסלמים 'רחבת אל־אקצה') ודעה זו לא השתנתה". בכך ביקש הרב לנדו להעביר למדינות ערב את המסר שהיהדות החרדית מתנגדת לעליית יהודים להר. תשע שנים לפני כן, בתקופה של פיגועי דקירה בירושלים, פרסם העיתון "משפחה" טקסט דומה, שמתחנן בפני הערבים: "גם אם יש בידיכם מידע מוצק על הרצון הישראלי לשנות את הסטטוס־קוו בכיפת הסלע... לציבור החרדי אין לכך כל קשר. אנא, הפסיקו לרצוח אותנו".
"יש מסורת של דיפלומטיה חרדית", מצדיק פרידמן את המהלך. "לא הולכים נגד ארצות הברית, כי אתה לא באמת בעל הבית כאן. אז היהדות החרדית לא מוכנה בשום מחיר להכעיס את אמריקה. גם בנושא הר הבית, מלבד זה שכל הרבנים הכריעו שאסור לעלות להר באיסור כרת, יש כאן צעד מסוכן. כאשר אתה רוצה להפגין ריבונות במקום שהם קוראים לו אל־אקצה, אתה לוקח סכסוך לאומי והופך אותו לסכסוך דתי כדי להפגין שרירים. לא מעניין אותך שהדרך להר הבית תעבור בהר הזיתים, ולא אכפת לך שנרות הניצחון שלך יהפכו לנרות נשמה. כשמדובר באל־אקצה, אין מוסלמי ידידותי ואין מוסלמי מתון. כולם נגדך. מותר להרכין את הראש. העם היהודי ידע לשרוד, הוא ידע להוריד את הראש בפני מושלים ערבים. זאת עובדה היסטורית, זה מה שהיה. אנחנו לא אמורים להתגרות, זו לא חוכמה".
הרוצחים לא מחפשים סיבה לרצוח.
"נכון, אבל אנחנו מספקים להם תירוץ. ישמעאל פרא אדם, ישמעאל רוצה לרצוח, אבל אל תספק לו את התירוץ. והכול בשביל גאווה לאומית".
זה מאוד גלותי, מה שאתה אומר.
"אני גאה להיות גלותי. זאת עוד אחת מהמטרות של יתד נאמן: ליצור זהות יהודית, ואם להיות יהודי זה גלותי, אז אני גלותי גאה. ארץ ישראל ומדינת ישראל הן לא אחת. אם יש מקום שהוא ארץ ישראל על פי ההלכה, הוא ארץ ישראל גם תחת שלטון ירדן, מצרים, סוריה או ארה"ב. ואם זה לא שטח הארץ המובטחת, גם אם יש ריבונות ישראלית זו לא ארץ ישראל. ארץ ישראל ומדינת ישראל הן שתיים שאינן אחת".
אז אתה אנטי־ציוני, בעצם.
"אני מתפלל בכל יום 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים'. אני מתפלל 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב'. ציון היא שלי. אני חי בארץ שתלויה במצוות ושומר את המצוות, דואג שהארץ לא תקיא אותנו. האם אלה שעומדים בכיכרות וברחובות ושרים 'ארץ ציון וירושלים', אבל מחללים את קדושתה וגורמים בהתנהלותם שבני מעיה של הארץ ירצו להקיא אותנו כפי שכתוב 'ולא תקיא הארץ אתכם', הם ציונים?"
אתה קצת מתעלם מהנס של המדינה הזאת. אחרי שואה, אחרי אלפי שנות גלות ורדיפה, אנחנו יושבים פה בבני־ברק. כל הדורות חלמו שנוכל לשבת ככה בבני־ברק או בירושלים.
"הציבור החרדי הוא לא נגד ציון, הוא נגד רעיונות העוועים של התנועה הציונית, של 'עולם ישן עדי יסוד נחריבה', של הניסיון להיות 'כאחד העמים בית ישראל' ולהקים זן חדש של יהודי מתחדש בארץ מתחדשת, מתבולל. אנחנו עם ישן ונמשיך להיות עם ישן. יש שלושה קריטריונים שמגדירים עם אפילו על פי המשפט הבינלאומי: שפה, טריטוריה והגדרה לאומית משותפת.
"שים לב, זה לא עובד על היהודים. אני יכול להיות בלי שפה משותפת, לא לדעת מילה בעברית, ואני יהודי. אני יכול לא לראות את ארץ ישראל מיום לידתי ועד יום מותי, ואני נשאר יהודי. אני יכול להגדיר את עצמי כלא ישראלי, ועדיין אני יהודי: יהודי אמריקני, יהודי צרפתי. אתה יודע למה? כי ההגדרה של העם היהודי היא הדת. ואם זה נשמע לך גלותי, עם הכתם הזה אני לא הולך למכבסה. הגלות הזו תביא אותי אל הנצח. הרב שך ב'נאום השפנים' אִתגר את הישראלים ושאל בזמנו: במה אתם יהודים? היום, אם אתה בא לדבר עם מישהו על יהדות, הוא יכול לומר שהוא יהודי בגלל החומוס. אנחנו האותנטיים. קראת לזה גלותי? כן, אנחנו נציגי האותנטיות שהייתה. שלא שינו שמם ולשונם".
מאז השבעת הממשלה בסוף 2022, הפוליטיקאים החרדים והממשלה רשמו כישלון אחרי כישלון מול מערכת המשפט. עשרות אלפי תלמידי ישיבות הוגדרו עריקים, תקציבי הישיבות נחתכו בשל ביטול הסדר תורתו אומנותו, תקציבי מוסדות החינוך לבנות נבלמו, והאמון של המנהיגים החרדים בנתניהו הגיע לשפל. ב־9 ביולי השתמש פרידמן בבמת עיתונו כדי להפנות לראש הממשלה מסר מאיים: במאמר שכותרתו "לקחי העבר" הוא הזכיר שראש ממשלת בריטניה וינסטון צ׳רצ׳יל, שהוביל את ארצו לניצחון במלחמת העולם השנייה, הודח מהשלטון בסיומה. "הוא לא הטה אוזן לצורכי העם המותש", כתב פרידמן, "ובמקום לבצע תיקון בבית, הוא מכר להם נאומי ניצחון".
יש אפשרות שהחרדים לא ילכו עם נתניהו אחרי הבחירות?
"אתה שואל אותי שאלה שאני לא יכול לענות עליה, כי היא מסורה אך ורק לגדולי ישראל ולהחלטתם, ונעשה ככל אשר יורונו. אבל אנתח איתך את המצב. זה לא סוד שבעמדות הפוליטיות שלנו, אנחנו לא שייכים לימין. אנחנו לא ימין ולא שמאל, אלא מונחי דעת תורה. אבל מתוך 'ערבים זה לזה' הלכנו עם הצד האמוני, המסורתי, שהוא רוב העם. בהרבה דברים כיסינו על הימין למען ההליכה המשותפת הזו, וברגע האמת הימין לא החזיר לנו באותה הצורה. בסוף אנחנו צריכים את הדבר הכי יקר לנו, לשמור על הכספת שלנו, שזה לומדי התורה. זו לא רק הכספת שלי, אלא גם של החילונים. ביום שההליכה יחד תסכן את הליבה של הליבה של הקיום היהודי, שמקרין גם על הקיום הישראלי – ביום הזה השאלה תחזור לשולחנם של גדולי ישראל, ואני לא יכול להגיד לך מה יהיה. מבחינתי תלוי מה ההוראה שתצא מלשכת הגזית, משולחנם של גדולי ישראל, ושום דבר לא מופרך".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il