גם אחרי תום שביתת מורי בתי הספר היסודיים וגני הילדים, ולמרות חתימת הסתדרות המורים על הסכם עם האוצר, יש מורים המוחים על הקיצוץ בשכרם וממשיכים להיעדר מעבודתם. בית הדין ציווה שישובו לעבודה, אולם קל לשער איך נראית למידה בכיתה שמורה מלמד בה בצו בית משפט.

השביתה המצערת היא חוליה נוספת בשרשרת שביתות שארגוני המורים מקיימים לעיתים קרובות, והיה אפשר למנוע אותה. למשרד החינוך תקציב ענק, שגדל פי שלושה בעשרים השנים האחרונות, ועומד כעת על כ־90 מיליארד שקלים – סכום קרוב לתקציב משרד הביטחון לפני המלחמה. התקציב הריאלי לילד גדל ביותר מ־50 אחוז, אולם המשאבים מנוהלים בצורה כושלת.

 בעת מלחמה, כשהוצאות המדינה מזנקות, המערכת הציבורית נדרשה להדק את החגורה ולספוג קיצוצים. השוטרים, האחיות, הרופאים, העובדים הסוציאליים, אנשי הקבע – כולם סופגים קיצוץ בשיעור של 3.3 אחוזים משכרם. קיצוץ אחיד חותך בשומן המיותר, אבל גם בבשר החשוב ובעצם ההכרחית. גם במשרד החינוך אפשר היה לבצע קיצוץ "טיפש", שפוגע בשכרם של העובדים באופן שווה, ובכלל זה בשכר המורים; מנגד, אפשר היה להפעיל שיקול דעת, כהצעת האוצר לחתוך ב"שומן" בלבד, ולהימנע מפגיעה בשכר המורים.

תארו לעצמכם שבמקום לקצץ בשכר המורים, ההסתדרות הייתה מכריזה שהשנה היא לא תיקח את התקציב שהיא מקבלת מהאוצר – למעלה מ־300 מיליון שקלים – ובכסף הזה היא תשפה את העובדים על הקיצוץ הצפוי בשכרם. תארו לכם שההסתדרות הייתה מחליטה לחסוך בהוצאות הפרסום הנדיבות שלה בכלי התקשורת, ולהקדיש את הכסף למשכורות המורים. תארו לעצמכם שמשרד החינוך היה מפטר חלק מעובדי המטה של המשרד – ללא ספק תחום שאפשר לחסוך בו מאות מיליונים בשנה - ובכך לאפשר למורים להימנע מהקיצוץ בשכרם ואף להשתכר יותר.

אם המערכת הייתה מקצצת במותרות, היא הייתה יכולה לפרגן למורים, שהם בבת עינה של מערכת החינוך. אבל הסתדרות המורים נאבקת על תקציב התרבות שלה, מסתירה מעיני הציבור את הכנסותיה, וגובה בכל חודש מכל מורה "דמי חבר". משרד החינוך הופך מסורבל יותר ויותר, ולא מעז לקיים רפורמות מבניות שיחסכו הרבה כסף. כך הפכה מערכת החינוך לגוף עתיר שומן ומדולל עצם.

גם השנה המורים יקבלו שוב את יומן המורה המיותר, יוזמנו להופעה מסובסדת, יקבלו יום חופשה אחרי ל"ג בעומר, יחשפו לאינסוף פרסומות של הסתדרות המורים, וישאלו את עצמם: למה כל הכסף הזה לא מנותב לשכרם?

התייעלות במשרד החינוך חשובה לא רק נוכח המלחמה והכורח בקיצוצים. היא הכרחית נוכח ההוצאה העצומה על חינוך והתפוקה הנמוכה שלה. שכר המורים, לדוגמה, מתומחר באופן אחיד, ללא התייחסות לשאלה אם המורים מלמדים מקצוע שחסרים בו עובדי הוראה, האם הם מלמדים היטב, ואיזה מורה דרוש למערכת יותר או פחות.

עיקר השכר נקבע על פי הוותק, והתמריץ המרכזי במערכת הוא שהזמן יעבור. במקום להעסיק מורים בחוזים אישיים, שיאפשרו חלוקת משאבים חכמה לפי ביקוש והיצע, ההסתדרות המורים כופה על מערכת החינוך לתקצב את כל המורים באותו האופן. כך נבלמת כניסה של מורים חדשים למערכת, שהיו יכולים לקבל 16 אלף שקלים מהיום הראשון ולהחיות את מערכת החינוך.

במדינות רבות בעולם, כמו הולנד ואנגליה, בתי ספר מקבלים תקציב שתואם את כמות התלמידים הרשומים, תוך הענקת תקצוב נוסף בהתאם לפרמטרים סוציו־אקונומיים. בית הספר מחלק את הכסף בחוכמה, וההנהלה בוחרת לאילו תחומים להעניק תקצוב נדיב והיכן לחסוך. בשעה שבית הספר נדרש לצמצם את הוצאותיו, הוא מפעיל שיקול דעת ובוחר מה הכרחי ומה מיותר.

פתרון העומק לבעיית שכר המורים אינה שביתה, ובטח לא בית הדין לעבודה. הפתרון הוא ביזור המערכת. תנו לבתי הספר את המשאבים, והם יעסיקו את המורים, יקבעו את שכרם לפי איכות ההוראה ולפי הצורך. בשעת משבר, כשמתעורר צורך לקצץ, הם כבר לא יעשו זאת באופן עיוור.