"כשבארץ חוגגים עסקת חטופים, אצלנו זה מחבל צעיר שצריך לקלוט במערכת החינוך"

פתיחת שנת הלימודים בירושלים אינה דומה לשום מקום אחר בארץ. בעיר המגוונת והמורכבת ביותר בישראל, זו לא רק חזרה לספסל הלימודים אלא אתגר שמעסיק את המערכת כולה. למעשה, כל תלמיד עשירי בישראל הוא ירושלמי. מניין תלמידיה של ירושלים הוא כמניין תושבי העיר חיפה כולה, והם מגיעים מכל המגזרים: אוכלוסייה חרדית גדולה, אוכלוסייה ערבית במזרח העיר, ציבור חילוני ששולח את ילדיו לחינוך הממלכתי, וציבור דתי־לאומי גדול. כל מגזר מביא איתו צרכים ואתגרים ייחודיים. מי שמנצח על התזמורת הסבוכה הזו הוא אריק וירצבורגר, ראש מנהל החינוך בירושלים.

"לפתוח שנת לימודים במערכת של 300 אלף תלמידים, שיש בה מעל 800 בתי ספר ויותר מאלפיים גני ילדים, זה באמת אתגר עצום", אומר וירצבורגר. "כדי שנוכל לפתוח שנה מסודרת שבה תלמידים משובצים, במוסדות חינוך תקינים, שלכל תלמיד יהיה כיסא, שולחן ומורה, ושלכל בית ספר יהיה מנהל – צריך להתכונן לא ביולי־אוגוסט, אלא מתחילים להתכונן מ־2 בספטמבר של השנה הקודמת".

"כשבארץ חוגגים עסקת חטופים, אצלנו מתמודדים עם מחבל צעיר ששוחרר וצריך לקלוט אותו במערכת החינוך, או עם מחבלת שהכלא הגן עליה מסכסוך משפחתי"

האתגר הגדול ביותר הוא הגידול האדיר באוכלוסיית העיר, שעומד להפוך את מערכת החינוך הגדולה בישראל לגדולה כמעט פי שניים. "אחד האתגרים הגדולים לקראת 1 בספטמבר הוא מבנים", מספר וירצבורגר. "ירושלים הולכת לקראת תנופת צמיחה עצומה, בונים שכונות חדשות, יש הרבה התחדשות עירונית. היום חיים בעיר מיליון תושבים, והצפי הוא שבתוך עשר שנים יהיו כאן עוד מאות אלפי תושבים. המשמעות היא גידול של 200־250 אלף תלמידים. בתוך עשר שנים אנחנו צפויים להגיע לכחצי מיליון תלמידים. זה יוצר אתגר של בינוי, העמדת כיתות חדשות, בניית פרויקטים חדשים. אי אפשר להתכונן לזה בשנה אחת, זה דורש חשיבה ארוכת טווח. האתגר הוא איך לראות במערכת החינוך מנוע צמיחה לעיר, לא רק להוסיף כיתה פה וכיתה שם. איך להביא אוכלוסייה טובה וחזקה, שתצעיד את העיר קדימה מהזווית החינוכית.

"אפילו אם מתבוננים רק בבתי הספר היסודיים הממלכתיים־דתיים בירושלים – אפשר לראות את המגוון; בתי ספר חרד"ליים, ממלכתיים, בעלי ייחודיות פדגוגית. יש בופה מרשים של מגוון חינוכי. אין דבר כזה במקומות אחרים, עושר אדיר".

אחד הנושאים המדוברים במערכת החינוך הוא סוגיית המחסור במורות ובגננות. איך אתם מטפלים באתגר הזה?

"אין ספק שיש פה אתגר לאומי, אנחנו עומדים בפני מחסור. יש לנו כמה מהלכים שאנחנו מקדמים כדי להקל ולסייע, אבל זה לא פותר את הבעיה. אחד מהם הוא הכשרת סייעות בגנים. אנחנו מסבסדים לסייעות ותיקות ומנוסות תואר ראשון בחינוך לגיל הרך, ומכשירים אותן להיות גננות. יש לנו גם פרויקט של 'גננות מגדלות', שבו גננות ותיקות מלוות גננות צעירות כדי למנוע עזיבה בשנים הראשונות. במרכזי החדשנות שלנו יש גם מרכז למחנכים, שנועד להצמיח מורים ומחנכים. יש להם קבוצות לימוד ברמה הגבוהה ביותר, והם עוסקים שם בתפקידו של המחנך. לפעמים מורה הופך למחנך בלי שהוא מבין מה זה. יש גם קבוצות של עתודות מנהלים, הם לומדים יחד, לפעמים טסים ללמידה בחו"ל. אנחנו עושים הסבת אקדמאים בבתי הספר, אנשים שרוצים לעזוב את ההייטק או את האקדמיה, ובאים יום בשבוע ללמוד איך להיות מורה בתוך בית ספר ומתנסים בכך, והמטרה היא כמובן שהם יישארו בבית הספר. הרעיון הוא לתת למורים ולמנהלים אופק של התפתחות מקצועית במערכת החינוך".

ובכל זאת, אתה צופה שיהיו שיבושים בפתיחת השנה על רקע המחסור הזה?

"בירושלים לא תהיה כיתה בלי מחנכת ולא יהיה בית ספר בלי מנהל, אבל זה אתגר. עבדנו בזה ממש עד הרגע האחרון. להיות מורה זו זכות. לצערנו כשהדור הצעיר מתלבט באיזה אפיק לממש את עצמו, הוא לא בוחר בחינוך. יש מחסור במורות, בגננות, במנהלות".

רוצים את הבגרות הישראלית

האתגר הבולט של ירושלים הוא כמובן ההרכב הדמוגרפי המגוון שלה. בשנת הלימודים תשפ"ו צפויים ללמוד בעיר כ־70 אלף תלמידים באגף הכללי, שכולל את החינוך הממלכתי והממלכתי־דתי; האגף הערבי אחראי לכ־109 אלף תלמידים, והאגף החרדי על כ־126 אלף.

"ייחודה של ירושלים הוא הגיוון שלה, זה הכוח שלה", סבור וירצבורגר. כדי להמחיש את האתגרים של מערכת החינוך הירושלמית, ששום עיר אחרת בארץ איננה מתמודדת עימן, הוא מספר דווקא על השלכותיה של עסקת החטופים האחרונה מהזווית שלו. "בארץ זו הייתה חגיגה, אבל בירושלים הסיפור נראה אחרת. אצלנו מתמודדים גם עם מחבל בן נוער ששוחרר בעסקה וצריך לקלוט אותו חזרה למערכת החינוך, או עם מחבלת צעירה שישבה בכלא כי היא דקרה שוטר, אבל למעשה היא הייתה מוגנת בכלא מפני סכסוך משפחתי, ועכשיו איך מגינים עליה.

"בירושלים עסקת חטופים פירושה תלמידים יהודים שגרים במזרח ירושלים, והשכנים שלהם חגגו את שחרור המחבלים. התלמידים הגיעו בבוקר עייפים לבית הספר בעיניים אדומות, והמנהל אומר לי 'אי אפשר ללמד היום, התלמידים לא ישנו בלילה, השכנים שלהם צהלו ושמחו, היו יריות'. לעסקת חטופים השלכות בירושלים גם על התמודדות במגזר החרדי, בגני הילדים. האם נכנסים עם פסיכולוגית לעיבוד, או שלא מכניסים אותם לנושא. בשביל מי שגר בירושלים, זו התפאורה של החיים. צריך להיות רגיש מאוד כדי להחזיק את הכול ביחד. שולחן המנהלים שלי מורכב מראש אגף חרדי, ראש אגף ערבייה, ראש אגף ציוני, ואיתם אני צריך להתמודד עם כל האתגרים. הגיוון הזה הוא עוצמה".

איך מתמודדים באמת עם האתגר של מזרח ירושלים? רבים לומדים שם בתוכניות לימודים שהוכנו על ידי הרשות הפלסטינית, עם מורים שהוכשרו על ידה. איך מונעים פלסטיניזציה של האוכלוסייה?

"הסיפור של מזרח העיר הוא אתגר שאנחנו עוסקים בו יד ביד עם משרד החינוך. אנחנו עומדים לקראת אישור חוק שיצמצם את הכנסתם של מורים שהוכשרו ברשות הפלסטינית. עד לפני כמה שנים כל תוכניות הלימודים במזרח ירושלים היו פלסטיניות, והן לא היו אוהדות למדינת ישראל. אנחנו נמצאים שם קודם כול בצנזורה, אבל המהלך האסטרטגי הוא להכניס את התוכנית הישראלית של לימודי בגרות כמו ערביי ישראל. אנחנו בתהליך כניסה של עוד ועוד כיתות לתוכנית הישראלית. בחלק מהמוסדות יש גם וגם. כל המנהלים יודעים שזה היעד האסטרטגי. גם מנהלי בתי הספר וגם ההורים הבינו שזה מה שטוב לילדים, אנחנו רואים את זה בסקרים ובשטח. לבוגרי התוכנית הישראלית נפתחות דלתות האקדמיה הישראלית. הם מבינים שהעברית היא תנאי להשתלב בחברה הישראלית. הדיון כאן הוא לא אידאולוגי, הפרקטיקה מנצחת את האידאולוגיה".

על פי נתוני מנהל חינוך ירושלים, מספר בתי הספר הרשמיים במזרח העיר הוא 101, ו־97 מהם מלמדים את התוכנית הישראלית. אלא שבנוסף להם יש כ־86 בתי ספר שאינם רשמיים, ומהם רק 24 מלמדים את התוכנית הישראלית.

חלקה של האוכלוסייה החרדית בבירת ישראל, ובעיקר בדור הצעיר ובמערכת החינוך, הולך וגדל. בשנת הלימודים הקרובה יתחילו את כיתה א' במוסדות החינוך החרדיים כ־8,650 תלמידים, כמעט כפול מתלמידי כיתות א' במגזר הממלכתי והממלכתי־דתי (כ־4,640).

וירצבורגר מעודד מהגידול במוסדות הלימוד של הזרם הממלכתי־חרדי, המשלב לימודי ליבה ופיקוח מוגבר של משרד החינוך, ומתרשם שגם במגזר הזה הנטייה הפרקטית גוברת. "הזרם הממלכתי־חרדי הוא תנועה שגדלה והולכת", הוא אומר. "מוסדות חדשים מצטרפים, יש ביקוש. בציבור החרדי רואים שלימודי ליבה הם פתח לעתיד טוב לילדים. ככל שהם לומדים יותר לימודי ליבה, כך קל להם להשתלב בחברה ובשוק תעסוקה".

עם זה, מדובר עדיין בתנועה קטנה שאיננה מייצגת את מרבית הציבור. "רוב הציבור החרדי הוא כמובן לא ממלכתי־חרדי. החברה החרדית היא אידאולוגית מאוד ויש לה משנה סדורה משלה, ורוב החינוך החרדי הוא בכלל פרטי. הם רוצים להיות עצמאים, כל קבוצה מבודלת מחברתה. זה ציבור ירושלמי גדול שמשקיע בחינוך ונלחם עליו כי הוא חשוב לו מאוד".

אחד הנושאים שכל שנה נשמעת סביבם ביקורת ציבורית הוא האפליה של בנות ספרדיות בקבלה לסמינרים במגזר החרדי. גם השנה התפרסמו לא מעט מקרים כאלה, איך אתם מטפלים בנושא?

"הציבור החרדי מחולק לרשתות, ובסיפור של הרישום יש קונפליקט פנימי מובנה. מנסים כל הזמן להגיע להבנות. החברה החרדית בנויה על קהילות סגורות ואידאולוגיות, לכן פחות נוח להם לעבוד בשיטה הממלכתית שעל פיה בית ספר צריך לפתוח את שעריו לכל מי שרוצה. זה לא אישי לתלמידה מסוימת, אלא יותר עניין אידאולוגי־קבוצתי. לכן הפתרונות גם מגיעים מהעולמות האלה, וזה נתון להרבה משא ומתן. אנחנו לקראת סגירות סופיות של שיבוץ במוסדות החינוך, ולכל תלמיד ותלמידה יהיה מקום ללמוד".

לומדים מודיעין ופרסית

וירצבורגר, שגדל בירושלים וממשיך לגדל בה את משפחתו, עבר את כל השלבים של מערכת החינוך העירונית – תלמיד, מורה ומנהל. הוא למד בישיבה התיכונית נתיב מאיר ובישיבת הר עציון, היה מורה בבית הספר הימלפרב ואז ניהל את תיכון אור תורה ברמות. אחרי שנתיים בתפקיד מטה ברשת אמי"ת הוא כיהן 14 שנים כסמנכ"ל יד בן צבי, ובשנה האחרונה מונה לראש מנהל החינוך בירושלים.

"המנהלים הם המפתח המרכזי להצלחת מערכת החינוך", אומר וירצבורגר. "אם יש מנהלת טובה וחזקה - בית הספר צומח, ואם היא חצי כוח, גם בית הספר חצי כוח. יש לנו בעירייה צוות שלם שעוסק בפיתוח מנהלים".

איך מתמודדים עם הפערים בלימודים שהעמיקו בשנים האחרונות בעקבות הקורונה והמלחמה?

"כשאני רואה את הקורונה והמלחמה אני חושב קודם כול דווקא על האתגר הרגשי. ירושלים היא מיקרוקוסמוס של מה שקורה בארץ. החוסן הנפשי של התלמידים שלנו הוא אתגר גדול. ירושלים ספגה המון במלחמה הזאת, יש המון נופלים מהעיר, יש מנהל בית ספר שנהרג, רב בית ספר בהימלפרב, מורים וקרובי משפחה של מנהלות ואנשי צוות, בוגרי בתי ספר, אבות לתלמידים. כל הגורמים הרלוונטיים עוסקים בזה כדי לתת מענים רגשיים ומקצועיים. אנחנו משתדלים לתת תמיכה לילדים ולנשים של משרתי המילואים, כולל פרויקט סנדוויצ'ים לילדי מילואים. גם בהיבט הלימודי, המערכת נכונה לסייע למי שזקוק לעזרה, והוקצו תקציבים לעניין. בראייה אסטרטגית יש לזה הרבה השלכות.

"אחד האתגרים הוא החינוך המיוחד, שבשנים האחרונות צמח מאוד מסיבות שונות. מה שקרה לילדים בחמש השנים האחרונות בא לידי ביטוי גם בחינוך המיוחד. יש לנו מרכזי חדשנות ופרויקט חינוך דיגיטלי, כחלק ממהלכים שמסייעים להתמודד עם המורכבות שהילדים היום גדלים בתוכה. אנחנו מאמינים בחדשנות פדגוגית, ומכשירים מורים במרכזי החדשנות שלנו. פתחנו השנה גם תוכנית חדשה של ביטחון, שכוללת מודיעין ולימודי פרסית".

ובכל זאת, יש כאן דור שיש לו חורים גדולים בהשכלה. החל מתקופת הקורונה שבה בקושי למדו, בהמשך היו שביתות גדולות, אחר כך מלחמה שבה תלמידים שהו במרחבים מוגנים או פונו מבתיהם. מי שהתחיל כיתה ז' בתחילת הקורונה יכול לצבור פערים גדולים מאוד עד לסיום התיכון.

"אין פטנטים בנושא הזה. המערכת עושה מה שהיא יכולה. לא מדברים על זה, אבל המלחמה באיראן למשל יצאה בדיוק בשיא תקופת הבגרויות. אז מצאו פתרון שציוני המגן הם הציונים הסופיים, אבל זה עדיין אירוע. אנחנו חיים במלחמה שיש לה הרבה מחירים, וזה חלק מהם. הרוח היא הדבר החשוב שמערכת החינוך מצליחה לתת לתלמידים".