מה שהכי הרגיע אותי בנופש המשפחתי השנתי של משפחת שבח היה שיכולתי לברוח מדי פעם בחזרה לחדר שלי שמוקם במורד המדרגות. הרחק מההמולה הציבורית השמחה בבריכה, בטרמפולינה, בסלון הרחב, במרפסת שבחוץ ובכלל בכל מקום שבו כולם ביקשו להיות יחד.
באריזת המזוודות לחופשה הזאת אני תמיד תופסת את עצמי בוהה בחלל ללא סיבה הגיונית. שוכחת לגמרי אם הכנסתי כבר מספיק מטפחות ואיפה החלק העליון של בגד הים של עובדיה. רגע לאחר מכן אני נוזפת בעצמי על המחשבות המבוהלות שעולות בראשי, ועל השאלות מלאות החרדה על מה שעומד לקרות שם.
האם אצליח ליהנות? האם האווירה המשפחתית, היחד המשותף במשך כמה ימים במקום אחד, הפעילויות הרבות והטרחה הרבה של כולם למען הצלחת הנופש הזה, יצליחו לגבור על התחושות הנוספות הנלוות לימים האלו?
אנחנו נופשים יחד כבר חמש שנים. נפגשים באיזו וילת אירוח ביישוב צפוני שההורים של רזיאל הזמינו את כולנו אליה, שוהים בה ברביצה מלאת משמעות כמה ימים, וחוזרים הביתה לימי הקיץ החמים.
החופשה המפנקת הזאת כוללת כמעט הכול. אוכל ושתייה בשפע שלא ראיתם כמותו, כיאה לסבא משה. הפעלות ומשחקים לכל גיל שהכינו יחד כמה מגיסיי וגיסותיי כדי לוודא שלא יהיה רגע דל, ובסך הכול רגיעה גמורה מהחיים האמיתיים ועד לחזרה לשגרה שתגיע בעוד כמה ימים.
אם כן, מדוע שאחשוש שלא יהיה לי טוב?
מפני שיש משהו נוסף.
יש משהו מרגש מאוד, אפילו מהמם ובלתי נתפס, בדמותם של ארבעה זאטוטים קטנטנים שגדלים מהר כל כך. הגדילה האת מרגשת ומשמחת אותי מצד אחד, אבל בו בזמן גם עוצרת לי את האוויר בריאות.
כי הם ממחישים בצמיחתם המהירה את העובדה שהזמן רץ כל כך.
רזול והברד הסגול
קוראים להם, לארבעתם, רזיאל.
ארבעת הבנים שנולדו לארבעת אחיו של רזיאל, בשנה שאחרי הרצח.
לארבעתם יש שם נלווה נוסף, בהתאם למה שבחרו הורי כל ילד. שם שנותן לכל אחד ייחודיות נוספת, מעניק להם עוד משהו, מלבד שמו של דודם שאיננו.
וזו תמיד הפתעה בשבילי להתיישב ליד אחד מהם על שפת הבריכה, לפטפט על הגננת החמודה שלו ועל הארטיק האהוב שהוא בדיוק סיים ללקק, כשלפתע מישהו קורא בשמו. כאילו עד אז לא זכרתי שעוד יש סיבות להגות את השם רזיאל, מלבד כדי להתרפק על זיכרון כואב.
לפעמים, ברגעים האלו, מי שיקרא לו יהיה לא אחר מאשר אחד מילדיי, בנו של האב שהוא – בלי להרגיש רבב יראת כבוד – אומר את שמו בזה הרגע.
לי לוקח יותר זמן, ולפעמים גם המון כוחות, להצליח בעצמי להגיד את השם. תמיד אעדיף להשתמש בכינויים "רזול", "רזרז" וכאלה מאשר לנסות להישמע טבעית לגמרי כשאפיק את צליל שמו של בעלי כשאני פונה לילדון בן חמש וחצי שבדיוק שפך על עצמו כוס ברד סגול או בעט בבניהו שלי.
וכשלבסוף זה מצליח לקרות, אני נסה על נפשי ומשחררת הקלה גדולה על המיטה בחדר הרחוק מהעין שהוכן לכבודי.
האמת היא שאם אחזור להתחלה, לרגע שלאחר לידת הראשון מביניהם, כבר אז דמיינתי לעצמי את הרגעים האלו, והם מנעו ממני להצליח לתפקד כראוי, מרוב אימה.
חששתי, ולא התביישתי לשתף בחשש הזה, ששמו של בעלי ייעשה שגור על פיהם של ילדיי. שאראה למול עיניי מדי יום את נוכחותו החסרה בדמות ילד אחר, שיגדל להיות נער ואז איש. איש שהוא לא האיש שלי.
חששתי, שזה לא יהיה מנחם אלא מציף, לא יאיר את זיכרונו אלא ישאיר את חסרונו.
החשש הזה, הוא שמלווה אותי עדיין בכל תקופה ההכנות לקראת הנופש. בכל פעם שאחת הגיסות כותבת "לרזיאל שלי תקנו מידה שש", או "זה משחק שיתאים גם לרזיאל", הנפש שלי מתעקשת להתעכב על השם. כאילו מחפשת משהו שאיבדה והנה, היא ממש עומדת למצוא אותו כעת.
אני שמחה שהם קיימים, כל ארבעת הרזיאלים. שמחה ומתרגשת בכל פעם לראות אותם גדלים וצומחים.
אומנם לא בחרתי בכך אבל אני גם שמחה שהם קרויים על שמו. שלכל אחד מאחיו יש רזיאל משלו, אדם אחר ומיוחד משל עצמו, שלנצח יחזיק משהו ממנו בליבו.
אני שמחה ומתרגשת בכל פעם שהשם הזה עולה לאוויר, בכל פעם שמבטים ברחוב מסתובבים להבין מה עובר על המשפחה המוזרה הזו שלכולם בה יש אותו השם ואז חמותי עוצרת להסביר ולספר להם, בפירוט רב, עליו.
אני שמחה על המשפחה הזו, שהיא המשפחה שלי, ועל ההתכנסות השנתית הזו שיש בה הכול. בעצם כמעט הכול.
אני מלאת התרגשות ושמחה. אבל זה לא אומר שזה לא קשה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
