יום העצבנות: למה שחר שילוח מעוצבנת מהחג הזה?
לפנינו סיום הולם לשרשרת ימי הזיכרון: החג שמדגים איך הפכנו מקורבנות למעלי עולות ומניצולים להומר סימפסונים לבנטיניים שמסניפים מלחמות, מסתנוורים מזיקוקים ומדליקים גחלים מתחת לכל חיית משק שבויתה אי פעם על ידי האדם
מנגליסט ציוני ברור. סרטי יום השואה לא מביסים את התיאבון יגאל לוי
לא רק האוויר, גם האווירה מתחילה להתחמם כשפסח מתקרב. המתח נבנה, העצבים נדרכים. שרשרת חגי האביב ומועדיו, מחג המצות ועד לקרנבל הנפנופים, מספרת לנו סיפור. רגע, אולי זה מתחיל כבר בפורים. המן רצה להרוג אותנו, המצרים התעללו בנו, הנאצים טבחו בנו, הערבים ירו עלינו, אבל הנה הגיע יום העצמאות, היום שבו אנו חוגגים את זכותנו להשיב אש.
הממסד המקומי לא יכול היה, כמובן, לקבוע את התאריכים שבהם נחגוג את פורים ואת פסח, אבל תאריכיהם של יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות וסמיכותם לפסח אינם מקריים. יום השואה, לפחות בראשית ימיה של המדינה, נועד להבליט את מורדי הגטאות ואת הלוחמים בנאצים ולא רק את חורבנה של יהדות אירופה ואת הירצחם של שישה מליון יהודים. לכן, הוא נקבע על פי תאריך פרוץ מרד גטו וארשה.
המרד פרץ בערב פסח של שנת 1943. מכיוון שערב פסח אינו מתאים לציון יום זיכרון, הוחלט לציין את יום השואה שישה ימים לאחר תום החג. כך, התאריך מתיישב בתוך ספירת העומר וגם מקרב אותנו אל היעד – יום העצמאות, שיאו של המחזה, היום שמזכיר שהפכנו מקורבנות למעלי עולות, מיהודים גלותיים חיוורים לחיילים מסוקסים; לעם לא-פראייר.
התאריך לציון יום השואה, כ"ז בניסן, אינו מובן מאליו. את יום הזיכרון לשואה היה אפשר לציין על פי תאריכי אימה אחרים כמו ועידת נירנברג, יום שחרור המחנות על ידי בעלות הברית, תחילת הפוגרומים של 1933, ועידת ואנזה שבה הוצג "הפתרון הסופי", ועוד.
גם את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אפשר היה לקבוע בימים רבים אחרים על פני לוח השנה, כי הרי מלחמות אף פעם לא היו חסרות כאן. גם יום העצמאות יכול היה להיחגג, למשל, על פי תאריך ההתכנסות של הקונגרס הציוני הראשון (29.8), או היום שבו החליט האו"ם על סיום המנדט, כ"ט בנובמבר. לא במקרה הוא מוקם קצת אחרי פסח ובשכנות לימי הזיכרון. התאריכים האלה שולבו ברצף שמתחיל מסבלות היהודים בפרס ובמצרים ומסתיים בתרועות הניצחון של יום העצמאות כדי לחזק את אתוס היהודי החדש, הלוחם.
הומר סימפסון. נחוץ לנו בשר! Ap, עיבוד מחשב
קושי לוגיסטי מסוים
אבל מי חושב על זה בכלל, כשהבטן עדיין מתמודדת עם נזקי המצות והארוחות של פסח, ובעוד השישליקים של יום העצמאות כבר מבליחים באופק. אפילו סרטי יום השואה לא הצליחו להביס את התיאבון הלאומי. נחוץ לנו בשר! כשהבטן מלאה וקטורת הגריל ממלאת את האוויר, המוח עובד על אוטומט והמודעות מתחבאת אי שם בין הטחול לכבד, רחוק רחוק מהלב. האם יש סיכוי לטיפה של חמלה בחג הזה, שבו הזיקוקים מסמאים את העין?
הדוד יעקב גדי קבלו
אז הנה שיחקנו עם התאריכים, בנינו לעצמנו סיפור: בעבר, כשגלינו מארץ הקודש, הגויים רדפו אותנו וחבטו בנו מכל הכיוונים. אבל עכשיו, ישתבח שמו, יש לנו מדינה, יש לנו צבא, יש לנו אדמה משלנו, ומכיוון שהיא שלנו, שמורה לנו הזכות לזהם אותה כאוות נפשנו ולשפוך עליה דם.
מכיוון שאין זה מקובל (עדיין) לרדוף ברחובות אחרי ערבים, סמולנים ועולים שמתעקשים לדבר רוסית גם על אדמת ארץ הקודש, ומאחר שיש קושי לוגיסטי מסוים בניסיון לגייס את כל האזרחים מחדש לצבא ליום אחד רק לכבוד חגיגות העצמאות, אנו מפגינים את יכולות השחיטה ורוח הקרב שלנו בכל פארק נישא ותחת כל עץ רענן (האם הוא יישאר רענן אחרי חג הקורבן היהודי? לא בטוח). בחג
הלאומי, שבו העם מתמסטל מניחוחן של מלחמות, מה יותר טבעי מלהגיר דם?
אפילו החילונים שבינינו ששים להתחבר אל פניהם הרוחניות והמשפחתיות של שבת ויום טוב. את חגי ישראל אנו נוהגים לציין בדרך כלל בארוחות משפחתיות, מנהג יפה שבזכותו קרובים וחברים מתכנסים לפחות כמה פעמים בשנה וסועדים יחד, מדברים, נפגשים. ביום העצמאות קצת קשה לתפעל אינטראקציה שכזאת.
כי בחג הסטייקים אין יושבין ואין מסובין, אין ברכות ואין נרות, יש גרילים, יש משואות, וחלוקת התפקידים היא אחרת. בכל משפחה יש את הדוד ההוא, העוסק בקודש, זה שיודע לנפנף. הוא מתואר נפלא בספרים שכתב מאיר שליו ואייר יוסי אבולעפיה: בדרך כלל קוראים לו הדוד יעקב (ראו "איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבאב הרומני", העמוד האחרון).
אדם קדמון מודרני, זיעה ניגרת ממצחו, חריץ ישבנו מגיח מעל חגורת מכנסיו, חושף גראנד קניון קטן, נטול אינדיאנים, אך מעוטר בפלומה. הומר סימפסון מקומי, מלבה גחלים מתחת לכל חיית משק שבויתה אי פעם על ידי האדם: מפרה ועד כבש, מתרנגולת ועד דג, מפרגית ועד אווז. אל המזבח של הדוד יעקב מועלות בזו אחר זה מנחות מדממות. בית מקדש כבר אין, הכהנים איבדו ממעמדם, מזל שיש דודים וגרילים, יש למי להעלות שיות לעולה.
שחר שילוח. ממליצה על צמחונות
המסורת של העלאת קורבנות כאות תודה קיימת בתרבויות רבות והיא עתיקת שנים. בחברות של חקלאים ובעיקר רועים, הייתה להעלאת הקרבן משמעות סמלית. החיה השתייכה לעדר המשפחתי, הייתה חלק ממשק הבית. היא סיפקה צמר, חלב, כוח עבודה, הייתה חלק מסממני המעמד החברתי, ובמועדים חשובים נשחטה ונאכלה כחלק מריטואל דתי.
עבור בני המשפחה למעמד הייתה משמעות של נתינה, אם כי גם אז מי ששילם את המחיר הכבד הייתה השיה השחוטה. היום הקלות הבלתי נסבלת של העוף הקפוא או של האומצה שנפרסה כבר אצל הקצב, מנתקת אותנו ממה שחתיכת האנטרקוט הייתה כמה ימים לפני שהונחה על הגריל - ומהמשמעויות הסביבתיות שלה. כמה מעט חמלה נשארת בנו אחרי שאנו מסיימים להתחשבן עם צוררינו על מי הרג למי יותר. איזה מזל שלפרות אין את האמצעים לנקום בנו על יום השואה שאנו מארגנים להן בכל יום עצמאות שלנו (ואולי יש להן? נפיחותיהן מחריבות האוזון לא עושות טוב לבריאות העור שלנו).
לצד המסורות של העלאת קרבנות, התקיימו ומתקיימות גם מסורות של הימנעות מבשר כחלק משמירה על טהרה ובריאות. לא חייבים להרחיק להודו, שבה המקצוע הנחות ביותר הוא קצבות וכוהני הדת הם צמחוניים, אלא לפנות, למשל אל הרב קוק, שבחזון הצמחונות והשלום שלו הסביר, בין היתר, שמטרת האיסור על אכילת בשר וחלב ביחד נועדה להשריש בלב האדם את ההבנה שאין לקחת את חייו של בעל החיים (הבשר) וגם לא את רכושו (החלב).
גם הרמב"ם, בספרו "הלכות דעות", המליץ שלא להגזים בצריכת בשר: "כי אנשים לא יַרבו באכילתו, וכי יגבילו את עצמם מבחינת גיוון סוגי הבשר; ובעיקר – כי יימַנעו ממנו בעת מחלה". באופן כללי, אפשר לראות את ההלכות ביהדות הקשורות לאכילת בשר כהגבלות בצריכתו ולאו דווקא כ"מדריך שחיטה למשתמש".
הרב קוק. אין לקחת את חייו ורכושו של בעל החיים ארכיון
אני לא מנסה להטיף כאן לצמחונות, למרות שאני בהחלט ממליצה עליה. אכילת בשר היא חלק מהתרבות ותרבות לא משנים בבת אחת, את זה אפילו מנשנשי עשב כמוני יודעים. אני מעלה הצעה לטיפה של מודעות. אני לא מדברת רק על חמלה כלפי חיות המאכל, אלא גם כלפי עצמנו, כלפי לחץ הדם הלאומי, הקרדיולוגים, פועלי הניקיון ואיכות הסביבה של פיסת המדינה שאנו מציינים את יום הולדתה ה-61.
אנחנו מצטיינים במריבות עם שכנינו על חלקות אדמה ממזרח, מדרום ומצפון, אבל מאפשרים לכרישי הנדל"ן בני עמנו לנגוס במעט אדמת הקונצנזוס שיש לנו כאן, ועומדים על זכותנו החוקית לטנף את האדמה ביום הכי לאומי בשנה, להשאיר אחרינו עשן, גחלים, בקבוקי משקאות, שקיות ניילון ועצמות. פוגרום.
נא להמתין לטעינת התגובות
