 |
 |
|
|
|
|
|
|
| משתוקקים להיות אחד עם הקוסמוס ולהשיל את האגו? זהירות כי קרבה יתרה לאחדות האלוהית פירושה גם מרחק של הדעת (שיגעון?) והגוף (מוות?) מהעולם הזה. תשאלו את נדב ואביהו. פרשת השבוע של כרמל ויסמן |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פרשת שמיני (לקריאת הפרשה) היא בדיוק מחצית הדרך במסע שלנו, אמצע התורה. במבט ראשון נראה שלפנינו עוד פרשה שתעסוק בהלכות קישקע של עיזים, אך בתחילת פרק י' מתרחשת טרגדיה: "וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד".
 |
| להצטמצם כדי להשתחרר |
|
סוד ניהול האנרגיה של הנשמה הוא סוד של משחק באש. לכן התרגול הרוחני היהודי אינו לבטל את האגו או לכבות את האש אלא סוד של משחק שמתרחש מתחת לפני השטח, בממד האנרגטי של המצוות |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
המספר שמונה מייצג את המקום שמעל הטבע, מעבר לעולם הזה. וזה המקום שרבים מאיתנו שואפים אליו בתפיסתנו את ההתפתחות הרוחנית, ואשר נדב ואביהו, הכוהנים החרוצים, שאפו אליו. בעוד שהמפרשים המסורתיים ממהרים לחפש להם חטא ראוי שעליו נענשו במיתה (היו שיכורים במקדש, שכבו עם נשים זרות וכו'), המפרשים החסידיים והקבליים טוענים שנדב ואביהו היו תלמידים יותר מדי טובים שסבלו מהתלהבות יתר לקרבה לאלוהות. סודם של עקרונות התורה כפי שכבר ראינו הוא איזון באמצעות מידה, הקשר ועיתוי. קרבה יתרה שמתעלמת מגבולות אלו, בהחלט יכולה להסתיים בהקרבה גדולה ואפילו בקבר.
בשבוע שעבר דיברנו על האופן שבו פרשנים מבינים את אש המזבח כאש הנשמה ודיברנו על סוד המשחק באש. עד כה הכרנו צורות אש שמרחיקות מהמהות הפנימית האלוהית שלנו, בערה ורעב ליצרים אחרים ששימשו לנו כקליפות. נדב ואביהו מסמלים את הצד השני של המטבע, את המקום שבו אנחנו כל כך דבקים במשימה, כל כך משתוקקים להיות אחד עם הקוסמוס ולהשיל את האגו ואת כל מה שמפריע לנו להגיע לשם, עד כי אנו עלולים לאבד את עצמנו לדעת ולהיכלות באש גם מצד זה.
סודה של נון דואליות אמיתית הוא ששני ההפכים אחד הם ולכן אף אחד מהם אינו הדרך שלנו. הדרך עוברת ביכולת שלנו להכיר בכך ואז לזגזג ביניהם באופן שיעדן וימזג אותם למידה מאוזנת. שתהיה לנו שליטה בדפוס כך שנוכל בעת הצורך להתגלות בכל גוון על הציר. להדליק אש במידה, בהקשר ובעיתוי המדויקים עבור כל "תבשיל" מבלי שנשרוף אותו או שלא יתבשל כלל - זה נקרא להכיר את סוד האש. האש של נדב ואביהו היא זרה כי היא מחוץ להקשר, המידה והעיתוי ללא קשר לכוונתם המקורית, היא בבחינת "כל המוסיף גורע". בין אם היו שיכורים מצד הזלזול וההתרחקות מעצמם או מצד הניסיון להרחיב את תודעתם בכל הזדמנות על מנת להתקרב לאחדות - אחת היא בעיני האל.
רבי מרדכי לניר מאישביץ בספרו "מי השילוח" הולך איתי בכיוון הזה ומסביר שנדב ואביהו היו כה נקיים פנימית שהם היו בטוחים שכל דבר שהם חווים בתשוקות וברצון האישי שלהם, רצון האל הוא, שאין מרחק בין הפנים לחוץ. אך מסתבר שגם במקרים שבהם זה נכון רוב הזמן, אסור לאבד תשומת לב, "אדם צריך לברר את רצונו שבעתיים" גם במצב כזה, אומר האישביצר, קל מאוד להגיע משם לגאווה ולמצב שבו כבר לא מתבוננים בכל מחשבה ורצון כי זה מובן מאליו שאני כבר מואר ואני זה אלוהים. עבודת ההתפתחות היא לכל החיים ושום דבר לא הופך בה לאוטומט. גם למצה קל מאוד להתנפח לחמץ, זה רק עניין של עוד שנייה אחת במגע עם המים. איך אפשר לוותר על הבירור והזהירות בכל מצה ומצה, בכל מצווה ומצווה, ולחשוב שאנחנו כבר שולטים בתהליך? אחרי מאה פעם שבהם היינו מיושרים עם האל באה הפעם המאה ואחת שבה אני עושה משהו כי "זה מה שאני מרגישה" ואני לא מרגישה את ההחמצה, את הזיוף, את הבריחה מההתמודדות האמיתית לאותנטיות המעושה. את הטעות הזו על דרך ההתפתחות שלנו, מאיר סיפור האש הזרה עבור האישביצר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הפגאניזם כפג והיהדות כאינקובטור
|
|
|
 |
|
|
|
אמש היתה לי שיחה עם חברה לדרך הרוחנית על הבחירות שלנו בדרך. אני מתבוננת במוכנות שלה לקפוץ למים ולהתנסות בתהליכים פורצי גבולות התודעה שאין בהם רשת בטחון ואף אחד לא יודע איך תצא מהם, במגוון הסדנאות, השיטות והחומרים שהיא מוכנה להתנסות בהם; ואני תוהה האם משהו לא בסדר אצלי, שאני לא חשה את התשוקה העמוקה הזו לדעת את התודעה דרך עצמי בעומק ובטווח שכזה. האומנם אני זו שלא מחוברת לטבע המציאות ומתעקשת על שליטה וגבולות? אני מוכנה להכיר במגבלה שלי ועדיין, ריחה המסוכן של האש הזרה עולה באפי כשאני חושבת על המקומות שאפשר להגיע אליהם כשמתקרבים כל כך לאחד. זה מאוד לא ניו אייג'י מצידי לרצות התפתחות הדרגתית וגבול בטוח להתמסר בין כתליו, אבל נדמה לי שזה מה ששונה בדרך שהיהדות מציעה. ההבדל הדק הזה הוא בעיני ההבדל בין היהדות לשיטות הפאגאניות שקדמו לה וחוזרות אלינו כיום בעידן החדש.
זו טעות לחשוב שהיהדות שללה אלילות ופאגאניזם וניסתה למגר אותם. אנו רואים עדויות ברורות של פאגאניזם בכל מצוות היהדות וחגיה - הקשר לירח ולעונות הטבע, העבודה עם יסודות הטבע וטקסי הקורבן השונים - וכמעט בכל פרשה בתורה אנו פוגשים את כל הדברים האסורים שכביכול נטשנו, משולבים במצוות החדשות. נהוג לחשוב שההבדל בין הפאגאניות למונותיאיזם הוא האמונה באחדות האלוהית, אך כיום אנו יודעים שברמות הגבוהות של התורות הנחשבות אליליות (הינדואיזם, למשל) יש הכרה בכך שכל אלו הם ביטויים של אחדות אחת. ההבדל האמיתי על פי מקורותינו הקבליים, הוא ההכלה בגבול, המידה, ההקשר והעיתוי. במסורות הפאגאניות בוערת אותה אש של התמסרות טוטאלית ששורשה קדוש מאוד, להכיר את האלוהות באמצעות בשרנו בצורה העמוקה ביותר. ומשהו בדרך הזאת עובד, עד לגבול מסוים.
היהדות, הדת המונותיאיסטית הראשונה, סימלה את רמת ההתפתחות הבאה שלא רצתה לייבש ולשלול את הרמה הפאגאנית אלא לכלול ולהכיל אך להתעלות מעליה ועימה לרעיון חדש, שמאפשר דווקא להעמיק את ידיעת האלוהות ולעשות זאת תוך כדי החיים בעולם הזה. לא להגיע למצבים שבהם כדי לממש את תשוקת ההיטמעות באחדות, נפגשים עם מוות או מצבים קיצוניים אחרים. היהדות הציעה דרך הדרגתית להארה תוך כדי החיים, באמצעות הגשמה של אישיות ייחודית בעולם הזה. במקום לבטל את האישיות הזו בוא
נשתף עימה פעולה ונתחכמה לה, נלמד מהסטיות הייחודיות שלה את דרכה לחלק שלה באחדות האלוהית. הדרך הזאת מציעה ללמדנו לעבוד עם הפכים בצורה אחרת, שנוכל להלך כלוליינים על הציר שביניהם, למשל לעבוד עם גבולות לשם חופש (ולא בכדי מסתיימת הפרשה שלנו בחוקי הכשרות). המנגנון הזה כולל דחיית סיפוקים, לרבות הסיפוק של חזרה הביתה לאחדות המבורכת.
בעברית, המילים פג ופגה מתייחסים למשהו שנולד טרם זמנו, שהוא בוסר, ובעיתוי וההקשר הנכון ניתן בהחלט לפתחו למימוש הפוטנציאל המקורי שלו. המטרה לא היתה לגרום לפאגאניזם לפוג מן העולם אלא לתת לו את האינקובטור הנכון. בדרך הפאגאנית יש סוד של מעגל, אין היררכיות ויש הוויה אבל מעגל הקסמים גם אינו נפרץ. היהדות החדירה תודעה קווית שעוזרת לפרוץ ולעלות בשלבים וניסתה ליצור ספירלה, חיבור של התעלות בין שתי התודעות השונות הללו. לצערנו, רמות פרשנות מסוימות שמו דגש רק על החלק הקווי ודתות מונותיאיסטיות נוספות שצצו בעקבותיה, ביטלו לחלוטין את מקום המעגל האקסטטי. בתקופה שלנו אנו נאלצים מחדש לנסות לחבר בין הדברים ולמצוא דרך להכיל אקסטזה במידה ובבטחה, בתוך החיים, על מנת גם להיות ולגם לחיות. אנחנו לא בקטע של Just BE אנחנו רוצים to Be AND to Do.
נדב ואביהו "חזרו הביתה" מוקדם מדי והם משמשים תמרור אזהרה לכל אותם בעלי תשוקה קדושה להארה ואחדות. רמות גבוהות מאוד של קרבה למקום הזה פירושן בדרך כלל מרחק כלשהו מענייני העולם הזה וככל שהתשוקה לקרבה לאחדות גדולה יותר, היא עשויה למשוך אותנו לחוויות שמגדילות את המרחק הזה, החל ב"רחפנות" פשוטה שמעידה על חוסר קרקוע ומקשה על ההגשמה שלנו (מכירים את כל הרוחניים התפרנים שמקבלים באהבה את כל מה שקורה להם גם כשהם תקועים?) ועד לסוגי שיגעון או מוות פיזי. הדרך היהודית מציעה כניסה למדרג מסודר של התפתחות בגבולות העולם הזה, או כדבריו של האישביצר בפרשנותו לחוקי הכשרות המסיימים את הפרשה שלנו, היא מציעה את תורתה כקשקשת והסנפיר של הדג שלומד לשחות בתוך אוקיאנוס העולם הזה. אין בדרך הזו עליות וירידות מרגשות מדי ותגמולים מידיים, אבל השאלה האמיתית שהיא מציבה בפנינו היא: מהי המשמעות של התפתחות באמת ובמה זה שונה ממה שאנחנו מדמים שאנחנו רוצים כשאנחנו מבקשים אותה?
שבת שלום.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | 70 פנים לתורה וזה הפן שלי. כרמל וייסמן עוסקת בהתפתחות אישית בעזרת כלי החוכמה היהודית ותלמידה בתוכנית ההסמכה ההוליסטית-אינטגרלית לרבנות של 'בית חדש' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
