בלב בייג'ינג, בבוקר הסיני הקפוא, התרחשה הבוקר (ה') לחיצת יד שעלולה לסמן את תחילת הסוף של הקונצנזוס האטלנטי. על רקע אירועי השבועות האחרונים, התמונה של קיר סטארמר, ראש ממשלת בריטניה – "בעלת הברית המיוחדת" של ארצות הברית – לוחץ את ידו של נשיא סין שי ג'ינפינג הייתה סימן נוסף לסדק המתרחב בברית הישנה בין מדינות המערב.
עוד כתבות בנושא
לכאורה ניתן להציג את הביקור הזה כאתחול פרגמטי של יחסי סחר בין שתי המדינות לאחר שמונה שנות קיפאון; ניסיון לייצב כלכלות גדולות בעולם סוער. אך עבור מי שעוקבים אחר אירועים גיאופוליטיים, מדובר בהשלכה ישירה של המאבק הסוער על גרינלנד, שרק לפני שבוע נראה שהגיע ליישוב. בפועל, בעלת בריתה הוותיקה ביותר של ארצות הברית החליטה לנסות לגדר סיכונים מול ממשל הפכפך ובכך נכנעה לכוח הכלכלי של המזרח וקיבלה במרומז את עלייתה של מעצמת-העל הסינית, אשר בין היתר מממנת משטרים סמכותניים ורודניים עוד יותר ממנה.
הריק האמריקני
כדי להבין מדוע קיר סטארמר נמצא בבייג'ינג, צריך להביט קודם כל לוושינגטון. הדיפלומטיה הבריטית, כמו הדיפלומטיה של כל מדינה בכל מקום, לא מתרחשות בחלל ריק. במקרה הזה מדובר כאמור בתגובה לשינוי הטקטוני בעמידה הגלובלית של ארצות הברית, בעיקר בעקבות שובו של דונלד טראמפ לבית הלבן בינואר 2025.
הכי מעניין
בימים האחרונים פרסם הפנטגון את אסטרטגיית ההגנה הלאומית (NDS) המעודכנת שלו. במשך עשורים הדו"חות הללו איששו באופן צפוי למדי את ההגמוניה האמריקנית הבין-לאומית. אולם הדו"ח החדש סטה מן המסורת הזאת, ולמעשה הופך את הסיסמה הטראמפיסטית "אמריקה תחילה" לדוקטרינה צבאית.
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, וראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר | צילום: Jane Barlow / POOL / AFP
המסמך מוריד במפורש את דירוג העדיפות של כוחות אמריקניים המוצבים באירופה ובמזרח התיכון, ומעלה את "הגנת המולדת" לעקרון המארגן היחיד של צבא ארה"ב. הוא מדבר על אבטחת הגבולות, שליטה בחצי הכדור המערבי, והגנה על נתיבים אסטרטגיים כמו תעלת פנמה וגרינלנד. בכל הנוגע לאירופה הדו"ח ישיר ואכזרי במיוחד, וקובע כי העידן שבו ארצות הברית נושאת את הסדר העולמי על כתפיה הסתיים.
לא מדובר כאן ברטוריקה בלבד. הפנטגון דורש מבעלות הברית האירופיות להגדיל את תקציבי הביטחון שלהן ללא פחות מ-5 אחוזים מהתמ"ג עד שנת 2035 – יעד שהצדדים הסכימו עליו, תחת לחץ כבד, בפסגת האג שהתקיימה ביוני האחרון. מבחינת מדינות הרווחה האירופיות מדובר ביעד בלתי אפשרי, שנועד להצדיק את הנסיגה האמריקנית מהיבשת הישנה אם וכאשר הן לא יצליחו לעמוד בו.
אובדן אמון
השבר הפסיכולוגי בין לונדון לוושינגטון עמוק. "היחסים המיוחדים", שפעם היו אבן הפינה של מדיניות החוץ הבריטית, התרוקנו מתוכן. לפי אנליסטים גאופוליטיים, הדיפלומטיה הלא צפויה של טראמפ שכנעה את הממסד הביטחוני הבריטי שארה"ב אינה עוד שותפה אמינה.
ואם המטרייה הביטחונית האמריקנית דולפת, ההיגיון אומר שיש למצוא מחסה במקום אחר. וזה המניע ל"אוטונומיה אסטרטגית", מושג שהולך ותופס תאוצה באירופה בשנים האחרונות ובייחוד מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה ב-2022. מהביקור בבייג'ינג עולה שבממשלת סטארמר הגיעו למסקנה שהם לא יכולים לחכות שוושינגטון תתייצב, והם מוכרחים לגוון. ובמאה ה-21, מדינה שרוצה לגוון פונה מזרחה.
עוד כתבות בנושא
בישראל רואים את השפעת השינוי הדיפלומטי האמריקני ברמת היום-יום. בעזה, למשל, שם טראמפ החליט להפעיל לחצים כדי ליישם את התוכניות האמריקניות שנושאות אינטרס אמריקני, ככל הנראה ללא התייחסות רצינית לעדיפויות של ישראל, אף שהיא זאת שפועלת בשטח.
כך, וכפי שכתבנו כאן שוב ושוב בחודשים האחרונים, ארה"ב הופכת למעצמת-על עסקית: היא תפעל כשהאינטרסים הישירים שלה תחת איום, אך אחרת עשויה לבחור בצעד שיועיל לה בטווח הקצר.
"ריאליזם פרוגרסיבי" או כניעה פרגמטית?
על רקע הנסיגה האמריקנית, ממשלת הלייבור ניסחה דוקטרינת חוץ חדשה: "ריאליזם פרוגרסיבי". המונח, שעליו אחראי שר החוץ דייוויד לאמי, מתיימר להשתמש ב"אמצעים ריאליסטיים להשגת מטרות פרוגרסיביות". זה נשמע מתוחכם, שילוב של הפוליטיקה הכוחנית של קיסינג'ר עם השאיפות המוסריות של השמאל המודרני. בפועל, וכפי שרואים בבייג'ינג, "ריאליזם פרוגרסיבי" מתגלה כלא יותר מאשר שם מכובס לפייסנות: החלש שמנסה לשאת ולתת עם החזק על ידי הצעת ויתורים מראש.
עם כניסתה לתפקיד ביולי 2024, פתחה ממשלת הלייבור במאמץ להעריך מחדש את היחסים עם בייג'ינג. סטארמר הבטיח אסטרטגיה יציבה שתאזן בין הביטחון הלאומי להזדמנות כלכלית. ממצאי הדו"ח שעלה בעקבות ההערכה מחדש, המיושמים כעת בפועל, חושפים אסטרטגיה של "עקביות". סטארמר טען בזמנו שהגישה המזגזגת של הממשלה השמרנית – מ"עידן הזהב" ל"עידן הקרח" – הייתה מזיקה, וכי הוא מחפש "מערכת יחסים מתוחכמת" שבה בריטניה מתחרה, משתפת פעולה עם סין ומאתגרת אותה בו-זמנית. איכשהו.
ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר עם מקבילו הסיני לי שיאנג, היום בבייג'ינג | צילום: AFP
על פניו זאת נשמעת כמו אשליה מסוכנת – ולא היחידה שממשלת הלייבור כלואה בה, שכן המפלגה הקומוניסטית הסינית מתוחכמת מדי כדי לאפשר אסטרטגיה כזאת. ממשלה זרה פשוט לא תוכל למחות בקול על הפרת זכויות האדם של בייג'ינג ביום אחד ולצפות להמשיך בעסקים כרגיל למחרת – אלא אם כן המחאה היא הצגה בלבד, ונראה שזה בדיוק מה שמיושם בשטח.
מבחינת לונדון, הפנייה הפרגמטית לבייג'ינג מונעת על ידי צרכים כלכליים דחופים: מדיניות המכסים האגרסיבית של טראמפ – המאיימת או הטלת מכסים על בעלות ברית, כולל בריטניה – שיבשה את זרימת הסחר הטרנס-אטלנטי והגבירה את הדחיפות לגוון את שוקי הייצוא ולהבטיח השקעות בכלכלה הבריטית המקרטעת. עסקאות כמו הפחתת מכסים סיניים על ויסקי סקוטי, נסיעות פוטנציאליות ללא ויזה, והתחייבויות גדולות כמו ההשקעה של אסטרהזניקה בסין בסך 15 מיליארד דולר - ממחישות כיצד הממשלה מקווה לפתוח הזדמנויות צמיחה ולהקל על לחצי יוקר המחיה עבור משקי בית בריטיים.
עוד כתבות בנושא
אגב, אין דבר שממחיש את האופי העסקי של הדוקטרינה החדשה טוב יותר מאשר אישור השגרירות הסינית החדשה בלונדון. סין ביקשה במשך שנים להפוך את בניין ה"רויאל מינט קורט" ההיסטורי ל"שגרירות-העל" הגדולה באירופה. התוכנית נחסמה בעבר בשל התנגדות עזה מצד תושבים וגורמים במערכת הביטחון שחששו שהמקום יהפוך למבצר ריגול.
אך בצעד שמריח כמו עסקה נסתרת, ממשלת הלייבור הפקיעה את ההחלטה ואישרה אותה ימים ספורים לפני אישור הנסיעה לבייג'ינג. ייתכן שזה היה כרטיס הכניסה, כאשר שי ג'ינפינג מבהיר שללא שגרירות, לא יהיה ביקור וגם לא אתחול. כך סין נוהגת לנהל דיפלומטיה, ונראה שבריטניה מוכנה לשחק את המשחק.
התאבדות אסטרטגית?
אם עסקת השגרירות הייתה ויתור טקטי, מסירת איי צ'אגוס עלולה להתברר כקטסטרופה אסטרטגית. בעסקה שסוכמה כבר במאי 2025 הסכימה בריטניה להעביר את הריבונות על הטריטוריה הבריטית באוקיינוס ההודי למאוריציוס.
מדובר בנושא חיוני משום שבמרכז הארכיפלג הזה נמצא דייגו גרסיה, בסיס צבאי משותף לבריטניה וארה"ב – אולי הנדל"ן החשוב ביותר בחצי הכדור המזרחי, שמפציצים אמריקניים יכולים להמריא ממנו ולהגיע למזרח התיכון, למזרח אפריקה וכן, גם לים סין הדרומי. העסקה מאפשרת לבריטניה לחכור את הבסיס ל-99 שנים, אבל הריבונות עוברת למאוריציוס. וכאן טמונה הבעיה: מאוריציוס הולכת ונופלת תחת השפעה סינית. בייג'ינג הזרימה השקעות למדינת האיים, ורואה בה צומת חיוני ב"דרך המשי הימית" שלה.
בסיס דייגו גרסיה באיי צ'אגוס באוקיינוס ההודי | צילום: AFP
תגובתו של טראמפ בזמנו – שכינה את העסקה "מעשה של טיפשות גדולה" – הייתה בוטה אך מדויקת. בעיני ארה"ב מדובר בלא פחות מבגידה. בריטניה, לכאורה בעלת הברית האיתנה ביותר, החלישה מרצון את אסטרטגיית הביטחון המערבית כדי לכפר על "פשעים קולוניאליים", בניצחון ללוחמה משפטית ואשמה פוסט-קולוניאלית על פני אינטרסים ביטחוניים.
יש לכך השלכות ישירות גם על ישראל. בסיס דייגו גרסיה הוא צומת לוגיסטי חיוני לפעולות אמריקניות במזרח התיכון. ללא דייגו גרסיה, ארה"ב עלולה להגיב לאט יותר ובאופן חלקי יותר לכל אירוע באזור המפרץ הפרסי.
הקשר הישראלי
עבור הקורא הישראלי, הטקסים בבייג'ינג עשויים להיראות כמו פארסה רחוקה. אך בפועל, ההתקרבות המסתמנת בין בריטניה לסין עלולה להתברר כאיום ישיר על הביטחון הלאומי של המדינה היהודית.
ציר סין-איראן
סין היא אחד הגורמים המייצבים העיקריים של איראן. חרף העיצומים המערביים, סין רוכשת את הרוב המכריע של הנפט האיראני, ומספקת את מרבית המזומנים שמימנו את הצנטריפוגות, את הטילים הבליסטיים ואת "טבעת האש" המורכבת מארגוני השלוחה של טהרן במזרח התיכון.
כשקיר סטארמר מעמיק את קשרי הסחר עם סין, הוא מעשיר את המממנת הגולה ביותר של איראן, וגם מאותת שהמערב מוכן לנרמל יחסים עם מעצמת-העל שמגנה על טהרן במועצת הביטחון של האו"ם.
צביעות אמברגו הנשק
בלתי אפשרי גם להתעלם מלהיטותו של סטארמר לסחור עם סין, על רקע היחס של ממשלתו לישראל. מאז שהושבעה ממשלת הלייבור, היא השהתה רישיונות ייצוא נשק מרכזיים לישראל, בטענה לחששות משפטיים והומניטריים בנוגע למלחמה בעזה. וכך ישראל, דמוקרטיה ובעלת ברית שניהלה מלחמת מגן נגד ארגון טרור רצחני, הייתה נתונה לעיצומים בעוד סין, מדינה טוטליטרית שאשמה בביצוע רצח עם אמיתי וממשי נגד המיעוט האויגורי וריסוק חירויות האזרח בהונג-קונג, זוכה לשבח ולחיזורים. סטארמר מוכן למכור טכנולוגיה דו-שימושית לסין אך מסרב למכור חלקי חילוף לישראל.
כך נראה "הריאליזם הפרוגרסיבי" של לונדון; דוקטרינה שחובטת בדמוקרטיות, בעודה נכנעת לאוטוקרטיות שלא מעניין אותן דבר מלבד כוחן והשפעתן.
עוד כתבות בנושא
המוות הממושך של אירופה
התפנית הבריטית היא לא מקרה בודד, אלא חלק מקריסה אירופית רחבה יותר. "המערב" מתמוסס למדינות לאום מתחרות, שכל אחת מהן מחפשת סירת הצלה משלה בסערה.
בגרמניה, הבחירות הפדרליות בשנה שעברה יצרו נוף פוליטי שבור. הכלכלה הגרמנית, שהייתה תלויה בגז רוסי זול ובייצוא לסין, משותקת. התעשייה הגרמנית מכורה לסין אפילו יותר מהבריטית. המהלך של סטארמר מעניק לברלין כיסוי פוליטי: אם בריטניה, "השותפה המיוחדת", מחבקת את סין, אז אולי לגרמניה יש רישיון לעשות את אותו הדבר.
נשיא צרפת מקרון עם ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר, יוני 25' | צילום: EPA
בצרפת, חזונו של מקרון ל"אוטונומיה אסטרטגית" הפך מחלום על עוצמה אירופית להצדקה להתרחקות מארה"ב. מפלגות הימין מובילות כרגע בסקרים לבחירות 2027, וצרפת פונה פנימה. התוצאה היא אירופה חלשה צבאית, מפולגת פוליטית ונואשת כלכלית.
אפילו קנדה, שותפה מרכזית אסטרטגית מרכזית של האמריקנים, משנה את הטון שלה. ראש הממשלה מארק קרני ביקר בבייג'ינג מוקדם יותר החודש וחתם על עסקאות סחר, בעודו מזהיר מפני התפוררות הברית המערבית. ואין לדעת לאן דברים יתקדמו מכאן.
הצל הארוך
קיר סטארמר ומשלחתו הכריזו היום בקול גדול על "פרק חדש" בדיפלומטיה הבריטית. הם חוגגים את המכסים שהורדו ואת הוויזות שהוענקו, ומספרים לעצמם שהם "פרגמטיים".
אך נראה שאל מול האתגר של מעצמת-על אוטוריטרית עולה והגמון אמריקני נסוג, בריטניה – וקנדה, ואירופה – בעיקר בוחרת בכניעה. בעלות בריתה של ארה"ב בחרו בנוחות הקלה של סחורות זולות וגישה לשווקים על פני העבודה הקשה של הגנה והרתעה.
עבור האדם הפשוט בבריטניה, ההשלכות יהיו איטיות אך בלתי נמנעות. עבורנו בישראל, הלקח ברור: הבריתות המערביות משתנות וארה"ב פונה למחוזות אחרים. המסקנות שהסקנו בעצמנו אחרי שנתיים של מלחמה בשלוחות האיראניות שסביבנו עולות כרגע בבירות בכל רחבי העולם, אך מעטות מהן מתמודדות עם איומים ביטחוניים מיידיים כמו אלו הניצבים על הגבולות הישראליים.
בשלב הזה ארה"ב היא עדיין בעלת הברית הגדולה והחשובה ביותר שלנו וזה לא ישתנה בקרוב, אולם ייתכן שכדי לשרוד ולשגשג בעשורים הקרובים, לא יהיה מנוס מהגברת העצמאות הכלכלית והביטחונית של מדינת ישראל ופנייה לדיפלומטיה אחרת ולבריתות חדשות. רק במקרה שלנו, זה כנראה לא יהיה מול המדינה האוטוקרטית שמממנת את האויב.
עוד כתבות בנושא
