בשבוע שעבר, כשהדיו יבשה על הטור שעסק בהשתלטות האגרסיבית של ארה"ב על מצבורי הנפט של ונצואלה, רבים הרימו גבה. אמרו שזה מהלך חד פעמי, אנומליה של נשיא בלתי צפוי. אבל דונלד טראמפ, שנמצא עמוק בתוך הקדנציה השנייה שלו בשנת 2026, מוכיח שהוא לא משחק שחמט דיפלומטי אלא מונופול נדל"ני. אחרי שהבטיח את אספקת האנרגיה הפוסילית מדרום, הוא מפנה את המבט צפונה, אל הכתם הלבן הגדול במפה. גרינלנד.
הטור מהשבוע שעבר
לכאורה זה נשמע כמו בדיחה גרועה מ-2019 שחזרה לסיבוב שני. אבל מי שמכיר את המספרים ואת הגיאופוליטיקה של העשור הנוכחי, מבין שזו אולי העסקה הכלכלית החשובה ביותר של המאה ה-21. המהלך הזה כבר הצית מלחמת סחר חדשה בין וושינגטון לבריסל, כשאירופה מבינה באיחור אופנתי שהיא עומדת לאבד את הנכס האסטרטגי הכי חשוב שלה בקוטב הצפוני.
אז מה יש בקוביית הקרח הזו שגורם למעצמות העולם לשלוף ציפורניים?
הכי מעניין
טראמפ ומנהיגי אירופה נאבקים על גרינלנד | צילום: בינה מלאכותית
נדל"ן קפוא עם היסטוריה לוהטת
כדי להבין את גודל האירוע, צריך להבין את גודל הנכס. גרינלנד, האי הגדול ביותר בעולם שאיננו יבשת, משתרע על פני כ-2.16 מיליון קמ"ר. לשם פרופורציה, זה בערך פי שלושה מגודלה של טקסס, או פי 97 ממדינת ישראל. אבל הנה הנתון המדהים: כ-80 אחוזים מהשטח הזה מכוסים בכיפת קרח בעובי ממוצע של 1.5 קילומטר.
גיאוגרפית, גרינלנד היא חלק מיבשת צפון אמריקה, אבל פוליטית והיסטורית היא קשורה בטבורה לאירופה. האי יושב לראשונה לפני כ-4,500 שנה על ידי עמים אינואיטים, אך במאה ה-10 הגיעו הוויקינגים מאיסלנד (בראשות אריק האדום, איש שיווק מבריק שקרא למקום "ארץ ירוקה" כדי למשוך מתיישבים). במאה ה-18 דנמרק ביססה באי ריבונות מלאה. ב-1953 מעמדה שודרג ממושבה למחוז דני, וב-1979 קיבלו התושבים אוטונומיה (Home Rule) וב-2009 האוטונומיה הורחבה עוד יותר, כולל זכות להגדרה עצמית, אבל דנמרק נשארה אחראית על הביטחון, מדיניות החוץ והמטבע.
במשך עשורים, גרינלנד הייתה לא יותר מאנקדוטה קפואה. מקום שבו 57,000 תושבים חיים בעיקר מדייג ומסובסידיות מקופנהגן. אבל ההתחממות הגלובלית שינתה את הכול. הקרח נמס, והאוצרות שתחתיו נחשפו.
האוצר שמתחת לקרח
טראמפ לא מעוניין בגרינלנד בגלל הנוף או המזחלות. הוא מסתכל על הטבלה המחזורית. העולם של 2026 מונע על ידי שבבים, סוללות לרכב חשמלי, טורבינות רוח ומערכות נשק מתקדמות. כל אלו דורשים "יסודות עפר נדירים" (REE - Rare Earth Elements) .
במשך שנים, סין החזיקה את העולם בגרון עם שליטה של כ-90 אחוזים בעיבוד החומרים הללו. גרינלנד היא קלף הניצחון האמריקאי במלחמה הזו. לפי הסקרים הגיאולוגיים העדכניים ביותר, באזור קוואנפיילד (Kvanefjeld) שבדרום האי, שוכנים המרבצים הגדולים בעולם של יסודות נדירים מחוץ לסין. אנחנו מדברים על מיליוני טונות של ניאודימיום, דיספרוסיום וטרביום. מי ששולט בגרינלנד, שולט בשרשרת האספקה של הטכנולוגיה המערבית למאה השנים הבאות.
עבור ארה"ב, זהו עניין של ביטחון לאומי קיומי. במקום להיות תלויים בבייג'ין לייצור מטוסי F-35 הם רוצים את המכרה אצלם בכיס. וגם למיקום יש חשיבות רבה. עם פתיחת נתיבי השיט הארקטיים עקב המסת הקרחונים, גרינלנד הופכת ל"תעלת סואץ" של הצפון. היא השער שדרכו רוסיה וסין מנסות להקרין כוח לחצי הכדור המערבי. שליטה אמריקאית מלאה שם סוגרת את הדלת הזו הרמטית.
טראמפ ומנהיגים ארופאים באירוע לציון 100 שנים לסיום מלחמת העולם הראשונה. | צילום: AFP
החשבונית הדנית: עסק יקר ומיותר?
מבחינה פיננסית, טראמפ טוען שדנמרק בכלל צריכה להודות לו. גרינלנד היא בור תקציבי עבור משלם המסים הדני. קופנהגן מעבירה לנוק בירת גרינלנד, מענק שנתי קבוע ("Block Grant") של כ-3.9 מיליארד כתר דני, שהם כ-600 מיליון דולר. סכום זה מכסה כמחצית מהתקציב הממשלתי של האי וכרבע מהתמ"ג שלו.
הטענה האמריקאית פשוטה ואכזרית: "אנחנו ממילא מגינים עליכם". בסיס חיל האוויר ת'ולה (Thule) הנמצא בצפון האי, הוא הנכס הצבאי החשוב ביותר של ארה"ב מצפון לחוג הארקטי. ארה"ב השקיעה שם מיליארדים בתשתיות מכ"ם והתראה מוקדמת. טראמפ שואל שאלה עסקית לגיטימית: אם אנחנו משלמים על הביטחון, ואנחנו היחידים שיכולים לפתח את המכרות (כי לדנמרק אין את היכולת ההנדסית או הרצון הסביבתי לעשות זאת), למה שאנחנו לא נהיה הבעלים?
ההצעה שמונחת על השולחן ב-2026 היא לא רכישה חד פעמית, אלא מודל של "חכירה לדורות" עם אופציית ריבונות. ארה"ב מציעה לקחת על עצמה את המענק השנתי (600 מיליון דולר הם כסף קטן עבור הפדרל ריזרב), פלוס השקעה ישירה של 10 מיליארד דולר בתשתיות, בתמורה לזכויות בלעדיות על משאבי הטבע וריבונות ביטחונית מלאה.
אירופה בלחץ
האיחוד האירופי, שעדיין מלקק את הפצעים מאובדן ההשפעה בדרום אמריקה, הגיב בהיסטריה. עבור אירופה, גרינלנד היא המעוז האחרון בארקטי. אם דנמרק תוותר על האי, האיחוד האירופי מאבד את הגישה הישירה שלו למשאבי הקוטב.
התגובה מוושינגטון לא איחרה לבוא. כשהפרלמנט הדני הצהיר שוב ש"גרינלנד לא למכירה", טראמפ שלף את נשק יום הדין הכלכלי: מכסים. האיום הנוכחי הוא מכס של 25 אחוזים על יצוא רפואי ותרופות מדנמרק (תעשייה ענקית במדינה, הכוללת את ענקית האינסולין נובו נורדיסק) ומכסים על יצוא רכב מגרמניה, אם האיחוד ינסה לחסום את העסקה. המסר ברור: אתם יכולים לשמור על הכבוד הלאומי שלכם, אבל זה יעלה לכם במיתון כלכלי.
ומה עם הגרינלנדים?
בתוך משחק הפוקר הזה בין מעצמות, נמצאים 57,000 אינואיטים שחולמים על עצמאות. באופן אירוני, טראמפ עשוי להיות כרטיס היציאה שלהם. במשך שנים, התנועה לעצמאות גרינלנד נתקעה בגלל התלות הכלכלית בדנמרק. הם פשוט לא יכלו להרשות לעצמם להתנתק מהעטין הדני.
ההצעה האמריקאית טורפת את הקלפים. השקעה אמריקאית מאסיבית בנמלי תעופה, דיור ומכרות יכולה להפוך את גרינלנד מדייגת ענייה לנסיכות משאבים עשירה, מעין "אלסקה על סטרואידים". ההכנסה לנפש בגרינלנד עומדת כיום על כ-33,000 דולר, נמוך משמעותית מהממוצע הנורדי. תחת מודל התמלוגים האמריקאי, המספר הזה יכול להכפיל את עצמו תוך עשור.
אבל יש מחיר. הגרינלנדים חוששים, ובצדק, מהגישה האמריקאית הקפיטליסטית. הם רגילים למדינת רווחה סקנדינבית מפנקת: חינוך חינם, בריאות חינם ורשת ביטחון חזקה. המעבר לריבונות אמריקאית עלול אולי להביא עושר, אבל גם פערים חברתיים והרס סביבתי שהם לא מכירים.
רחוב קפוא בגרינלנד, ינואר 2026 | צילום: EPA/MADS CLAUS RASMUSSEN DENMARK OUT
בשורה התחתונה
אנחנו עדים לשרטוט מחדש של המפה הכלכלית העולמית. טראמפ מבין שבעולם של מחסור במשאבים, נדל"ן אסטרטגי שווה יותר מבריתות דיפלומטיות מנומסות. גרינלנד היא לא רק קרח; היא הכספת של העתיד הטכנולוגי. המאבק עליה הוא לא קוריוז, אלא הפרק הבא במלחמה על ההגמוניה העולמית. ואם ההיסטוריה מלמדת אותנו משהו על עסקאות נדל"ן אמריקאיות – בסוף המחיר קובע, ולטראמפ יש הרבה מה להציע.
עוד כתבות בנושא
