האצנית אמה מזנגה פרקה פעם את הכתף במהלך מרוץ בגרמניה, כשזרקה את עצמה קדימה על קו הסיום כדי לעקוף מתחרה. "האישה לידי עמדה לעקוף אותי", סיפרה מזנגה, שבסופו של דבר ניצחה במרוץ ב-2012. היא הייתה אז בת 79. כיום, בגיל 92, למזנגה, שמתגוררת בפדובה שבאיטליה, כמעט שלא נותרו מתחרות. בגובה של מטר וחצי, היא אצנית עילית עם ארבעה שיאי עולם לפי קבוצות גיל – אך כמעט ללא יריבות להתחרות מולן.
"באיטליה, זו רק אני", אמרה מזנגה. "באליפות העולם, זו הייתי אני ואמריקנית אחת". בשנה שעברה מזנגה שברה את שיא העולם בריצת 200 מטר לנשים מעל גיל 90, עם זמן של 51.47 שניות. חודש לאחר מכן, היא שיפרה את שיאה בשנייה אחת. בשני האירועים, היא התחרתה רק בעצמה.
כעת, מדענים מאיטליה וארצות הברית חוקרים את השרירים, העצבים ואפילו את המיטוכונדריה – תחנת הכוח של התא – של מזנגה, כדי להבין כיצד היא מצליחה להמשיך לרוץ בשנות ה-90 לחייה. על פי כמה מדדים, נראה שלמזנגה כושר לב-ריאתי של אדם בשנות ה-50 לחייו, והמיטוכונדריה בשריריה מתפקדות כמו אלו של אדם בריא בן 20, כך אומרים החוקרים.
הכי מעניין
מחקר המקרה הבינלאומי של כושרה הפיזי של מזנגה הוא חלק ממאמץ רחב ומתמשך של חוקרים באיטליה להבין טוב יותר כיצד השרירים משתנים ככל שאנו מתבגרים. הכותבת הראשית של המחקר, מרתה קולוזיו, פוסט-דוקטורנטית באוניברסיטת מרקט, אמרה שלא הצליחה למצוא בת 90 שיכולה להשתוות למזנגה.
"היא מתבגרת", אמרה קולוזיו, "אבל היא מסוגלת לעשות דברים שבגילה אנשים פשוט לא מסוגלים לעשות". מזנגה סיפרה כי "נהיה בלגן שלם" כשהיא שברה את שיא העולם ב־200 מטר באולם בקבוצת הגיל שלה בינואר האחרון, עם זמן של 54.47 שניות. "פתאום הופעתי בעיתונים, דבר שמעולם לא קרה לי קודם", היא אמרה.
סימון פורצ'לי, אחד ממובילי המחקר ופרופסור לפיזיולוגיה של האדם באוניברסיטת פאביה באיטליה, היה אחד מרבים שקראו את הידיעה על שיא העולם של מזנגה. הוא בדיוק עבד על מחקר אורכי שמודד תפקוד פיזי בקרב יותר מ־100 מבוגרים בגיל העמידה ובגיל מבוגר. מזנגה הייתה "הנבדקת המושלמת לפרויקט שלנו", הוא אמר.
מזנגה היא מורה למדעי הטבע בתיכון שפרשה לגמלאות, ועדיין מנויה על כתבי עת מדעיים. לכן, כשהתבקש ממנה להשתתף במחקר, היא נענתה בשמחה. בוקר אחד באביב האחרון, פורצ'לי נהג שעתיים וחצי כדי לאסוף אותה ליום של בדיקות באוניברסיטת פאביה.
במעבדה, החוקרים השתמשו במחט כדי לקחת דגימת שריר של מזנגה, שהוטסה באותו לילה לאוניברסיטת מרקט לבדיקה. תחת מיקרוסקופ, שריריה של מזנגה היו שילוב של מה שציפו לראות – ושל ממצאים יוצאי דופן. סיבי השריר המהירים שלה, שקשורים למהירות, דמו לאלו של אדם בריא בן 70 – טובים לגילה, אך לא יוצאי דופן. יש לה מעט אובדן שריר טבעי הקשור לגיל, אבל בגיל 89 היא רצה את 200 המטרים באולם מהר יותר – בזמן של 48.98.
עוד כתבות בנושא
סיבי השריר האיטיים שלה, שקשורים לסיבולת, נראו כמו של בת 20, וכך גם זרימת הדם והמסלולים העצביים לשריריה. החוקרים ערכו לה בדיקות כמו רכיבה על אופניים והרמת משקולות כדי לבדוק את הכושר הלב־ריאתי ואת חוזק הרגליים. לדברי אחד החוקרים, היא יעילה במיוחד בהעברת חמצן לשריריה והמיטוכונדריה שלה "שמורות היטב".
"בין אם בזכות הגנטיקה או סגנון החיים שלה – או שילוב של שניהם – היא מצליחה לשמור על התקשורת בין המוח, העצבים והשרירים ברמה הרבה יותר בריאה ממה שאנחנו רואים לרוב אצל בני 90", הוסיף החוקר. החלקים המתפקדים היטב בשרירים של מזנגה, נראה כאילו "מפצים כמעט" על הסיבים המהירים שלה.
החוקרת קולוזיו הציגה ממצאים ראשוניים בכנסים בבולטימור ובאיטליה מוקדם יותר השנה, והחוקרים מתכננים להגיש שלושה מאמרים לבדיקה עמיתים בכתבי עת מדעיים. "עדיין לא סיימנו לחקור את השריר", אמר סנדברג. "יש לנו עוד הרבה ניסויים מתוכננים כדי לקבל תמונה הוליסטית של מה שקורה בגוף שלה".
אף פעם לא מאוחר להתחיל
מזנגה החלה לרוץ אתלטיקה קלה באוניברסיטת פדובה, שם למדה מדעי החיים כשהייתה בת 19. היא המשיכה להתחרות לאחר שסיימה את לימודיה ב־1957, אך הפסיקה כעבור ארבע שנים בגלל שאימה חלתה. שנתיים לאחר מכן, היא התחתנה וילדה שני ילדים. היא חזרה לרוץ רק 25 שנה לאחר מכן – כשהייתה בת 53.
כיום, בקיץ, מזנגה מתאמנת באצטדיון קולבקיני בפדובה או לאורך הנהר ליד ביתה. היא רצה פעמיים־שלוש בשבוע, ובשאר הימים יוצאת להליכה. "אני אף פעם לא מבלה יום שלם בבית", היא אמרה. האימונים שלה נמשכים כשעה. היא מתחילה בחימום, ריצה איטית ואז מקטעים קצרים של ריצה (בערך חצי קילומטר). לאחר מכן היא מתרגלת את המרחק שבו היא מתכוונת להתחרות, עם מנוחות ביניהם.
העצה שלה לספורטאים מבוגרים: הכירו את הגבולות שלכם. קודם כול, פנו לרופא לבדוק שאתם כשירים להתחיל לרוץ, ואז – היו עקביים: רוצו מספר פעמים בשבוע. במהלך שיא מגפת הקורונה, מזנגה סיפרה שהיא רצה בתוך הבית, במסדרון באורך 20 מטרים, או שהייתה יוצאת בלילה לרוץ מסביב לבלוק. "הספורט נתן לי כל כך הרבה", היא שיתפה. "אפשר לומר שזה היה מציל חיים. אני לא אוהבת סתם להעביר את הזמן ורק לחכות שהשמש תשקע. אני צריכה פעילות".
מרצה באוניברסיטת מאסטריכט שבהולנד, באס ואן הורן, פרסם שלושה מחקרים על רצים עילית בשנות ה־70 לחייהם. המפתח להצלחה שלהם, לדבריו, הוא התמדה. "הרבה מההשפעות השליליות של הזדקנות יכולות להצטמצם משמעותית אם נשמור על רמות פעילות גופנית גבוהות", אמר ואן הורן, והוסיף כי החדשות הטובות הן ש"אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל". כל הרצים שהוא חקר החלו להתאמן בגיל העמידה.
המנהל המדעי של המכון הלאומי להזדקנות בבולטימור, לואיג'י פרוצ'י, שלא מעורב במחקר, אמר כי ממצאי החוקרים "מאוד מאוד טובים", אך הזכיר כי הזדקנות בריאה אינה רק עניין של שרירים. כדי להישאר פעילים גופנית ומנטלית בגיל מאוחר, אדם זקוק לגישה הוליסטית שכוללת תזונה, פעילות קוגניטיבית ופעילות גופנית, אמר פרוצ'י. "פעילות גופנית היא בסיס טוב, אבל צריך לעשות הרבה יותר", הוא הבהיר. "צריך לדאוג לכל הגוף".
מזנגה סיפרה שכאשר היא מתאמנת, היא אוכלת "דברים מאוד פשוטים" כמו סטייק, דגים, ביצים מטוגנות ו"קצת פסטה, קצת אורז". עם זאת, היא נמנעת מאכילה בשלוש השעות שלפני ריצה.
כיום, מזנגה מתאמנת לקראת מרוצי 100 ו-200 מטר שיתקיימו בספטמבר בקטניה, איטליה. לאחר התחרות, היא מתכננת לחזור לאוניברסיטת פאביה לעוד יום של בדיקות. לאחר מכן, בנובמבר, היא תחל להתאמן באולם לעונת החורף. "בהתחשב בגילי, זה לא מובן מאליו", היא מבינה. "אני מתכננת חודש בחודשו, לא מעבר לכך".