בעוד קצת יותר מחודשיים, ישראל תלך לקלפיות כדי לבחור ממשלה חדשה. היא תעשה זאת בפעם הראשונה מאז טבח חמאס ב-7 באוקטובר, ששינה באופן אכזרי את הנוף הפוליטי הן עבור המדינה והן עבור הקהילות היהודיות בתפוצות שמוצאות את עצמן נצורות יותר ויותר.
עוד כתבות בנושא
חייהם, ביטחונם ומעמדם הקהילתי של יהודי התפוצות מעולם לא היו קשורים כל כך לאירועים בישראל ובמזרח התיכון כמו שהם עכשיו. כל החלטה ישראלית לחדש את המלחמה נגד חמאס בעזה על סירובו להתפרק מנשקו, צפויה להצית גל אנטישמיות עז עוד יותר בקנה מידה עולמי. זה יהיה המצב בין אם החלטה זו תתקבל על ידי ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, ובין אם על ידי יורשו - אם יפסיד בקלפי.
עבור הציבור הישראלי, ישנם נושאים כואבים רבים, כמו פילוגים חברתיים ופוליטיים קריטיים, שישפיעו על אופן הצבעתם. אסור לנו לשכוח (למרות שזה מרגיש כמו היסטוריה עתיקה עכשיו) שערב 7 באוקטובר, הישראלים הביטו בעיקר פנימה, ומצאו את עצמם מפולגים מאוד בנוגע לרפורמה המשפטית. הסוגיה נותרה בעינה, בעוד שהשאלה הבוערת כעת האם וכיצד סוגיית גיוס החרדים תהיה גורם מרכזי בקבלת ההחלטות.
הכי מעניין
אבל עבור יהודי התפוצות הפרו-ישראלים, שרבים מהם רואים את נתניהו בצורה שלילית (בקרב יהודי אמריקה, 56% לפי סקר של פיו ביולי), או שמכבדים אותו ואת הישגיו אך חשים שהגיע הזמן לשינוי, החרדות סביב הבחירות הן בסיסיות יותר: האם ישראל יכולה לשרוד? ואנחנו?
השנאה עמוקה יותר מאיש אחד
אני לא חושב שאני חושף אמת גדולה כשאני אומר שהחלפת הקואליציה הימנית של נתניהו בממשלת מרכז תשנה ולו במעט את האופן שבו ישראל נתפסת על ידי שונאיה בעולם. ישראל אינה מושמצת רק בגלל נתניהו, כשם שאמריקה לא הושמצה במהלך מלחמות עיראק ואפגניסטן רק בגלל הנשיא בוש.
לכל היותר, נתניהו, כמו בוש לפניו, הפך לסמל רב עוצמה של שנאה זו, לא למקורה. מבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג ועד אספסוף הכאפיות במנהטן, אלו שהטיחו את האשמת "פושע מלחמה" לכיוונו היו עושים את אותו הדבר אילו נפתלי בנט, יאיר לפיד או גדי איזנקוט היו מובילים את התגובה הישראלית לזוועות חמאס. שנאתם עמוקה הרבה יותר מכך.
עידן בוש ראה תחייה מסיבית של אנטי-אמריקניזם אידיאולוגי ברחבי העולם, אשר דעכה במהלך שתי כהונותיו של הנשיא ברק אובמה, ואז זינקה שוב כאשר דונלד טראמפ ניצח בקדנציה הראשונה שלו ב-2016. דפוס זה מצביע על כך ששינוי מנהיגים יכול להביא לשיפורים קלים וזמניים בתפיסת הציבור הבינלאומית. אף על פי כן, השיח הבסיסי על אמריקה כהגמון עולמי חמדן, זולל משאבים, שהיה כה חשוב לתנועה נגד המלחמה בשנות ה-2000, נותר בעינו.
עוד כתבות בנושא
כך יהיה גם לגבי ראש ממשלה חדש. אם נתניהו יוחלף, יורשו עשוי לגלות שהדיפלומטיה תהיה קצת פחות מתוחה - עד, כמובן, שיגיע המשבר הבא. אבל עבור התנועה הפרו-חמאסית, שאמונותיה המזיקות הרעילו הכל, החל מסיקור תקשורתי של הסכסוך ועד לבחירות עירוניות באירופה ובצפון אמריקה, העסקים ימשיכו כרגיל.
שום בריון אנטישמי לא יימנע מלזרוק בקבוק תבערה על בית כנסת משום שנתניהו כבר אינו ראש ממשלה. אותו היגיון חל על הפרשנים בעלי השיער הכחול ברשתות החברתיות ובעולם הפודקאסטים, ובתקופה שבה הניו יורק טיימס מפרסם טענות הזויות על שימוש בכלבים בצה"ל לאונס אסירים פלסטינים - אפילו על הנשמות המעודנות יותר בתקשורת המסורתית. ואכן, ליורשיו הפוטנציאליים של נתניהו מומלץ להתחיל להכין את עצמם נפשית כבר עכשיו לקבלת תפקיד "הנבל הראשי העולמי" בעל כורחם.
כאשר המפגינים יתחילו לשרוף תמונות של בנט או איזנקוט במקום נתניהו, או להציג אותם בצורת בובות בהפגנותיהם עם דימויים אנטישמיים גרוטסקיים, המטרה האמיתית שלהם תישאר ישראל עצמה. כאשר עיתונאים אומרים לקהל שלהם שיורשו של נתניהו אינו שונה בהרבה מראש הממשלה הנוכחי מבחינת הפלסטינים, הדבר יוצג כתוצאת מדיניות ה"אפרטהייד" של ישראל, ולא של בחירת מנהיג מסוים.
בובות של ראש הממשלה בנימין נתניהו, נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס ז"ל ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק, נישאים על ידי מחבלי חמאס במהלך עצרת לציון 13 שנה לאינתיפאדה השנייה בנוסיראת, במרכז רצועת עזה, ב-27 בספטמבר 2013 | צילום: עאבד ראחים חאטיב, פלאש 90
לבחירות בישראל, אם כן, יש חשיבות קריטית לישראלים - וליהודים בכלל - משום שהתוצאה תקבע מי ינהיג את ישראל בשנים הקרובות, בתקופה שבה האיום מצד איראן ושלוחיה, כולל חמאס, נותר חי, בעוד ששנאת היהודים ברחבי העולם אינה מראה סימני דעיכה.
אבל עבור שונאיה של ישראל, השאלה מי מנהל את המדינה לא תשנה דבר. הם רוצים לראות אותה נעלמת מהמפה, נקודה.
עוד כתבות בנושא
אף מדינה בעולם לא מתמודדת עם התנגדות רטורית כה רבה לקיומה כמו ישראל. רק בשבוע שעבר, חווג'ה אסיף, שר החוץ של פקיסטן, תיאר את ישראל כ"איום על העולם המוסלמי כולו" לפני שאמר שמדובר ב"מדינה לא לגיטימית" שמקורה בהצהרת בלפור של ממשלת בריטניה משנת 1917.
עבור חובבי ההיסטוריה שבינינו, זה היה משעשע למדי בהתחשב בכך שפקיסטן - מדינה כושלת, מוכת עוני ומושחתת - הייתה בעצמה יצירה אימפריאלית בריטית שביצעה רצח עם של ממש כאשר מזרח פקיסטן, כיום בנגלדש, ניסתה להיפרד ממנה ב-1971.
נתניהו בעצרת האו"ם, 2012 | צילום: איי. פי
אבל עברנו מזמן את הזמן שבו צבירת נקודות היא בעלת תועלת. כשמדובר בישראל במיוחד, יש נטייה ניכרת להאמין במה שאתה רוצה להאמין, ולא במה שקורה שהוא נכון.
כאשר יהודי התפוצות צופים בבחירות בישראל באוקטובר, עליהם לזכור את דבריו של אסיף. כמעט 80 שנה לאחר הקמת המדינה היהודית של ימינו, שר החוץ של מדינה חברה באו"ם - אשר בנוסף מחזיקה בנשק גרעיני ומציגה את עצמה כבעלת ברית של ארה"ב - יכול בפומבי לאחל להשמדתה ללא השלכות מהותיות.
בסביבה כזו, בחירות אינן עוסקות ביסודן בשאלות של יוקר המחייה ומערכת החינוך. הן עוסקות בדרך הטובה ביותר להבטחת הישרדותה של המדינה והאומה. עבור ישראל בשנת 2026, פירוש הדבר שלום דרך כוח, וכוח לפני שלום.
עוד כתבות בנושא
