קונצנזוס מופלא, נדיר, נחשף פה בעיצומו של קיץ אפוף שנאות: רובו המכריע של הציבור הישראלי מתנגד בתוקף לתוכנית החדשה של מנכ"ל מועצת השלום, ניקולאי מלאדנוב. לעם היושב בציון אין קורטוב סבלנות להצעות נסיגה בעזה ולדיבורים על שיקום הרצועה לפני פירוזה המלא מאחרון הקלאצ'ים. קשה לו מאוד עם הפסקת האש שנכפתה על צה"ל ברצועה, לשבועיים לפחות. הוא נחרד למשמע טרוניות אנונימיות של חיילים בחזית, "כובלים לנו את הידיים".

אפילו מפלגתו של יאיר גולן לא נידבה מילה אחת לטובת מלאדנוב או הפסקת האש. שום פרשן צבאי לא התפלמס עם ההשגות הרבות של אורית סטרוק ובצלאל סמוטריץ' על תוכנית 15 הנקודות של המנכ"ל. היא התקבלה בשאט נפש כללית. מראיינים ברדיו ובטלוויזיה הנהנו בהסכמה כשמרואיינים שונים מיישובי העוטף הביעו חשש כבד מפני 7 באוקטובר חדש. דוברי הקיבוצים שם נשמעים בימים אלה כמו ראשי מועצת יש"ע בעידן מחאת "תנו לצה"ל לנצח". גם מגזרת לבנון עולה המיית התמרמרות כללית נגד תרחישי נסיגה של צה"ל מהקווים שהוא מחזיק שם זה חודשים אחדים. הקו הצהוב קדוש פתאום יותר מהקו הירוק.

ובכן, הדאגה מוגזמת משהו. קשה להאמין שממשלה ישראלית כלשהי תסיג את צה"ל לקווי 6 באוקטובר בדרום או בצפון לפני בוא השלום האמיתי, לא שלום בנוסח זה שמדינה ערבית מסוימת הציעה לאחרונה למדינה אחרת – "תחתמו, וכשיהיה נוח לכם תתקפו". ערב תשפ"ז, מצב הרוח הנפשי במדינת היהודים הוא של אף שעל, שטח משוחרר לא יוחזר, היפוך של 180 מעלות לעומת מצב רוחה בימי ארבע אימהות, אוסלו וההתנתקויות.

לפי מדד השלום של אוניברסיטת תל־אביב לחודש יולי, 68 אחוזים מתושבי ישראל היהודים מתנגדים ל"פתרון שתי המדינות". קרוב לשני שלישים תומכים בהרחבת ההתיישבות היהודית ביו"ש. סקר אחר, מקיף יותר, מטעם קבוצת המחקר תמרור־פוליטוגרפיה, מצביע על "התנגדות עמוקה ועקבית לפתרון שתי המדינות". אגב, מאחורי הקבוצה הזו עומד אחד המטיפנים העקביים האחרונים להקמת מדינה פלסטינית, אל"מ במיל' שאול אריאלי. לצערו, התמיכה הציבורית בפתרון שתי המדינות צנחה בחודש יוני האחרון מ־47 אחוזים בשנת 2018 ל־21 אחוזים בלבד. רק 11 אחוזים תומכים היום בחלוקת ירושלים, חלוקה שבלעדיה אין לישראל סיכוי לזכות בשותף פלסטיני להסכם.

ה"מכון למדיניות העם היהודי" (JPPI) פרסם שלשום עוד סקר. ממצאיו מצביעים על "פסימיות עמוקה של הישראלים, מכל הקשת הרעיונית, ביחס למימוש תוכנית טראמפ לגבי עתיד עזה", אותה תוכנית שמלאדנוב מנסה לקדם. יחיא סינוואר, כך מתברר, השפיע על שוק הדעות הישראלי כפי שאיש לא השפיע עליו מאז אנואר סאדאת. במשך חמישים שנה ויום אחד חיו הישראלים בתחושת החמצה, למה לא עשינו שלום לפני שמצרים חצתה את התעלה, ולא ויתרנו לה על שטחים בעוד מועד. זה עבר להם, מהפך. מה שלא עשה השכל, עשה סינוואר. מאז אוקטובר 23' רוב הישראלים מתחרטים על אי השמדת חמאס הרבה קודם לכן. הם נגמלו מהמחשבה שחלוקת הארץ תביא להם מרגוע.  

לכאורה, התפנית המובהקת הזו בדעת הקהל הייתה אמורה לבשר ניצחון ימני סוחף בבחירות הקרובות, אך לפי רוב הסקרים מחנה אחר יחגוג במוצאי הבחירות. זה קורה בגלל תחושה נפוצה – אולי אשליה – שגם מפלגות המרכז הן בעצם מפלגות ימין, הימין החדש, וכמובן מפני שלאחר הכרעת הוויכוח על שטחים ושלום, הישראלים פנויים לתת את דעתם על סוגיות אחרות: גיוס חרדים, חינוך, תחבורה, איכות השלטון. משקיפים מהצד יגידו לכם שמדובר בטרגדיה: האידאולוגיה של מתנגדי הנסיגה המסורתיים מנצחת דווקא כשמעבר לפינה אורבת להם סכנה מוחשית של מפלה פוליטית.