יש מבנה ישן לסיפורי אגדה על משאלות: אתה מוצא את המנורה, אתה משפשף אותה, הג'יני מגיח, אתה אומר את מילת הקסם והעולם מסתדר מחדש כדי לתת לך את כל מה שרצית.
עוד כתבות בנושא
הסיפורים אף פעם לא באמת עוסקים בקסם. הם עוסקים במשאלה, באדם שביקש אותה ובעובדה שהמשאלה כבר הייתה בתוכו עוד לפני שהמנורה נמצאה. הג'יני מאפשר למבקש להשיג רמת כוח, השפעה או הישג שהוא לא הצליח להשיג ולא יכול היה להשיג בעולם האמיתי.
כיום, המילה שמגשימה את המשאלה היא "ג'נוסייד". אם אומרים אותה על מדינת ישראל, נפתחת דלת, שהייתה פחות או יותר נעולה בבריח מאז 1945. מאחורי הדלת הזו נמצא כל מה שאדם מסוים רצה לומר ולעשות על יהודים ולא הצליח, כי הזיכרון של מה שקרה בפעם האחרונה שהדלת עמדה פתוחה היה עדיין טרי מספיק כדי לבייש אותו.
הכי מעניין
האשמה ברצח עם אינה רק מאשימה. היא מעניקה אישור. זהו תפקידה, והתפקיד הזה הוא הסיבה לכך שהיא לא תימשך בחזרה, לא משנה כמה ראיות נערמות נגדה.
היפוך המציאות אינו מקרי
רפאל למקין, יהודי פולני שאיבד עשרות מבני משפחתו בשואה, ייסד את המונח משום שלפשע שחווה לא היה שם. הוא בנה את המילה מתוך מוות יהודי. הפיכה של המילה ותלייה שלה ביהודים - זו לא מקריות של רטוריקה או עודף תשוקה מצער. זהו מעשה הגניבה המוסרית היעיל ביותר האפשרי, משום שהוא לא רק מאשים את היהודים - אלא גם מסלק מהם את הכתובת המוסרית היחידה שההיסטוריה השאירה להם.
המאשים מקבל את הזכויות על הנכס שהתפנה. הוא מקבל את מעמדו של הניצול, את סמכותו של הקדוש המעונה, את הקול שאין עליו מענה. ליהודי, כשהוא מופשט מכל זה, נותר להתווכח על פרטי המשפט שמתנהל נגדו, בזמן שהקהל כבר עבר לפסק הדין.
עוד כתבות בנושא
אני מבלה את חיי העבודה שלי כמטפל בישיבה עם אנשים שבטוחים, בטוחים לחלוטין, ברשעותו של מישהו שהם אמורים לאהוב. מה שלמדתי הוא שההאשמה כמעט אף פעם לא מתארת את הנאשם. היא מתארת מה המאשים צריך להאמין בו כדי להמשיך לעשות את מה שהוא כבר עושה. האישום אינו מסקנה שהוא הגיע אליה. זהו טופס אישור שהוא כתב לעצמו. כשגבר אומר לי שאשתו היא מפלצת, אני לא מקשיב לראיות לגבי האישה. אני מקשיב למה שהוא מתכוון לעשות הלאה, ולכיסוי המוסרי שהוא מרכיב מראש כדי שיוכל לעשות זאת ועדיין להרגיש טוב עם עצמו למחרת בבוקר.
זהו המנגנון הפועל כעת בקנה מידה ציוויליזציוני. תווית רצח העם והוצאת הדיבה נושאות עומס. הסירו אותן, וכל הארכיטקטורה קורסת: המחנות בקמפוסים, החרמות, החלטות האיגוד, הריסת שלטי החטופים, הדרת סטודנטים יהודים ממועדונים, הסנקציות, צווי המעצר, ההצתה בבית הכנסת עדת ישראל במלבורן, הזוג הצעיר שנרצח מחוץ למוזיאון היהודי בוושינגטון, הפיגוע נגד היהודים הקשישים בקולורדו בזמן שצעדו למען החטופים, ההמונים ברחובות אמסטרדם שצדו אוהדי כדורגל ישראלים.
הפגנה אנטי-ישראלית בניו יורק | צילום: AFP
שום דבר מזה לא שורד מגע עם האמת: שזו מלחמה שהחלה בטבח ומבוצעת על ידי צבא שמזהיר אזרחים בעוד אויבו מסתתר מתחתם. הכחשה של כל זה אפשרית רק תחת מסגור של רצח עם, וזה דורש את מסגרת הג'נוסייד באופן מוחלט.
זו הסיבה שעובדות נועדו מראש לכישלון וימשיכו להיכשל. מספרי הנפגעים במלחמה בעזה מגיעים ממשרד הבריאות העזתי הנשלט בידי ארגון הטרור הרצחני שהחל את המלחמה ומכובסים ל"נתונים" בלתי ניתנים לערעור על ידי מוסדות שדו"ח חניה לא יהיה קביל עבורם על סמך ראיות כאלה.
תנועת רגבים הראתה כיצד סטטיסטיקות של "אלימות מתנחלים" נבנו באותו אופן, מתוך דיווח עצמי ערבי לא מאומת ומטעה שמוחזר לסמכות בינלאומית. עבודתו של מרכז BESA על אספקת מזון לעזה הרסה את נרטיב הרעב אך לא שינתה דבר, משום שהנרטיב מעולם לא עסק בנתונים. אי אפשר להפריך טופס אישור. אפשר רק לסרב לחתום עליו.
עוד כתבות בנושא
שימו לב מה הג'יני מעניק בפועל: זו לא שנאה. שנאה תמיד הייתה זמינה ותמיד זולה. מה שהשד מעניק הוא שנאה עם הילה. האיש שצועק על נער יהודי בכיכר העיר או בקמפוס בשנת 2026 לא מאמין שהוא שונא יהודים, והחלק הנורא הוא שבתוך ראשו הוא צודק. הוא חווה את עצמו כמתנגד לדיכוי. הוא זה שהיה מסתיר את אנה פרנק. הוא יודע את כל זה על עצמו בביטחון עצמי משובח של אדם שמעולם לא נבחן. אכזריותו הפנאטית אינה בגידה בעקרונותיו; היא מימוש שלהם. כל מעשה אכזריות מאשר את מעלתו, משום שאכזריות נגד ג'נוסיידרים רשעים אינה אכזריות כלל; זהו אומץ.
זוהי פסגת ההר, המקום שאליו האנטישמיות תמיד ניסתה להגיע ורק לעתים רחוקות הצליחה להחזיק מעמד לאורך זמן: שנאת יהודים שאינה דורשת בושה, הסתרה או חשבונאות פרטית, משום שהיא מציגה את עצמה בפני בעליה כהגנה על חסרי האונים וכמגן הצדק.
עצרת מחאה אנטי-ישראלית בקראצ'י | צילום: AFP
יש עוד דבר אחד שהסיפורים תמיד מספרים לנו על משאלות, וזה החלק שאף אחד לא חושב עליו לפני שהוא משפשף את המנורה: המשאלה מתגשמת, ואז היא ממשיכה להיות אמיתית גם אחרי שהפסקת לרצות אותה. עלילת רצח העם לא תיגמר כשתסתיים המלחמה הזו. היא הותקנה והתמסדה. היא נמצאת בסילבוסים, בהחלטות מדיניות ובפי ילדים, והיא תהיה שם גם בעוד 20 שנה, זמינה לכל מי שצריך אותה, ללא צורך בראיות - משום שהראיות מעולם לא היו מה שהניע אותה.
היא לא תבדוק אם היהודי שעומד מולה הצביע לממשלה כזו או אחרת, גר ביצהר, תל אביב או טורונטו, חתם על עצומה להפסקת האש או התנגד לה. לא יהיה לה אכפת. מעולם לא היה לה אכפת.
היהודים שבילו את המלחמה הזו בהסברה לשונאיהם שהם יהודים מהסוג הטוב, יגלו - כפי שגילו סביהם וסבתותיהם - שהג'יני מעולם לא קיבל מהם בקשות או הסברים. כרגיל, הגילוי הזה יגיע מאוחר מדי.
עוד כתבות בנושא
