אם מישהו זקוק עדיין להוכחה שהעוינות הבינלאומית לישראל אינה נובעת ממה שהיא עושה לפלסטינים אלא מעצם ישראליותה, אירועי איראן האחרונים מוכיחים. התקשורת הבינלאומית לא נחרדה מהטבח ההמוני שמשטר האייתוללות עשה במתנגדיו. התעניינותה בזוועת הקטל בטהרן ובנותיה הייתה מדודה ומאופקת, לא משהו שמתקרב לתשומת הלב האדירה שהיא משקיעה בנו בימים כתיקונם, או לחלחלתה המוחצנת מאיתנו בימי מלחמה. אפילו באולפני השמאל ניכר זעזוע מהיחס הכפול הזה, שמצדיק פרס פוליצר לצביעות.
הגרדיאן הבריטי, למשל, עיתונם של האנשים החושבים באנגלית, דיווח אומנם על השימוש בנשק כבד נגד המפגינים ועל אלפי הרוגים, אך מיעט לעסוק בניתוח מוסרי עמוק של המשטר בטהרן, ודאי בהשוואה לסדרת מאמרי המערכת האינסופית שלו נגד ישראל. כשהגרדיאן מדווח על הנעשה בעזה וביו"ש הוא עושה שימוש נדיב במונחים "ג'נוסייד" או "פשעי מלחמה", אבל אתגר סיקור איראן ממיט עליו ענווה מקצועית פתאומית, לכאורה מפאת מחסור במידע, שבעומק הדברים נובע ממחסור בהתעניינות. פשעי ישראל מרתקים את עיתוני המערב עשרת מונים מפשעי האייתוללות.
חיילי צה"ל ברצועה | צילום: דובר צה"ל
זה לא תמיד היה ככה. דווקא אחרי מלחמת ששת הימים, מלחמת הכיבושים הגדולה של מדינת היהודים, עיתוני תבל נטו לחבב אותה. הם פתחו במצוד נרחב אחריה והציבו אותה בראש סולם שנאתם רק מאז מלחמת לבנון הראשונה. כך לפחות טוען ספר מחקרי חדש על הסיקור של ישראל בתקשורת הבינלאומית. מחברו, פרופ' אלי אברהם, ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, כותב שעם תחילת הפעילות הקרקעית מנע צה"ל כניסת כתבים זרים לזירת הלחימה, בגלל חשש לשלומם. עורכיהם חיפשו דרך חלופית לסיקור המלחמה, ולכן עברו לסקר אותה מעיניים לבנוניות. הכתבים והצלמים נשלחו לביירות, התיידדו שם עם אנשי אש"ף, וכל השאר היסטוריה. רשת השידור האמריקנית ABC סיכמה את המלחמה ההיא בתשדיר שקבע כי "המחיר הנורא ששילמה ישראל במלחמה היה הפיכתה מדוד לגוליית". זהו גם שם הספר החדש, "מדוד לגוליית".
הכי מעניין
על סמך חומרים שנאספו במשך יותר מחצי יובל שנים קובע פרופ' אברהם כי היקף הסיקור של ישראל משקף "אובססיה". ישראל ואזורי יש"ע הם זירת המלחמה המסוקרת ביותר בעולם, כמעט בלי קשר להיקף הממשי של המלחמה או למספר הקורבנות. מבקשי נפשה מנצלים זאת, כמו גם את מחדלי ההסברה הישראלית. אברהם כותב: "התקשורת נעשתה לכלי המרכזי של חמאס, של הרשות הפלסטינית ושל שאר אויבי ישראל, משנוכחו כי לא ניתן יהיה להביסה בשדה הקרב". בשנת 2011, לדוגמה, לא שנת מלחמה, הוזכרה ישראל בגרדיאן 1,008 פעמים. חזית עיראק, שבה נלחמו ונפלו אז חיילים אמריקנים ובריטים, הוזכרה בעיתון רק 504 פעמים. בניו־יורק טיימס, בוושינגטון פוסט, ב־CNN וב־BBC המצב דומה.
עוד כתבות בנושא
פרופ' אברהם, כאמור איש אוניברסיטת חיפה, לא אוניברסיטת אריאל, מייחס לעיתון הארץ חלק נכבד מאיבת התקשורת הבינלאומית לישראל. לדבריו, "בניתוח הכתבות בעיתונות הזרה ניתן לראות כיצד כתבות רבות בעיתונות הבינלאומית מתבססות על עיתון הארץ באופן כללי, ועל מאמריו וכתבותיו של אחד הכותבים הרדיקליים של העיתון, גדעון לוי, בפרט. קוראים ישראלים שאינם משתייכים לשמאל הקיצוני נוטים אולי לדלג על כתבותיו ומאמריו מתוך תפיסה שהנאמר שם קיצוני מדי, אולם עבור העיתונות הבינלאומית מדובר ביהלום נדיר".
אברהם מצטט כמה כותרות מהדור האחרון כדי להדגים את טענותיו. אנחנו נצטט כותרת טרייה מהארץ שהוא לא הספיק להכליל בספר, ולא של גדעון לוי אלא של לוי אחרת, יסמין לוי, אופיינית כל כך לעיתון שמסית את העולם נגדנו. "חבל שעיני התקשורת 'נשואות לאיראן' ולא לזוועות כאן בארץ", נכתב שם לפני שבוע.
אגב, אפילו מאמר מערכת אחד בהארץ לא הוקדש לטבח באיראן, ולא בגלל קוצר היריעה. ביום שלישי השבוע נדפסה במוסף גלריה כתבה על החוות ביו"ש שהכילה את הפנינה הבאה: "מה שקורה פה הוא בעיניי בדיוק כמו הפעילות של הגרמנים בפולין בין 1939 ל־1943".