חזרתי זה עתה מביקור ברייקיאוויק. איסלנד, למרות מזג האוויר החורפי שלה, היא מדינה יפהפייה, מלאה באנשים חמים ומסבירי פנים. אבל כשטיילתי ברחובותיה במרכז העיר, מצאתי משהו שמעולם לא ציפיתי לראות: קיר מכוסה באומנות פוליטית.
עוד כתבות בנושא
זה היה יותר מזה: על הקיר הופיע מספר עולה של הרוגים. המילים "רצח עם". האשטאג הקורא לחרם על המדינה היהודית היחידה בעולם. ומתחת לכל זה, שם משתמש באינסטגרם, @juliamaiart, צבוע בקפידה.
עמדתי שם וקראתי כל מילה. הנה מה שמצאתי, והנה מה שלא.
הכי מעניין
לא לגיטימית ולא במקרה
על הקיר כתוב "מאז אוקטובר 2023". מה שלא כתוב עליו, הוא מה קרה באוקטובר 2023. החודש שם. האירוע לא. לא התאריך הספציפי בחודש. לא העובדות. לא זכר ל-7 באוקטובר או לטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה.
כמעט 1,200 איש נרצחו בבוקר אחד. משפחות נשרפו חיים בבתיהן. אמהות ובנות נאנסו. צעירים נשחטו בפסטיבל נובה. המחבלים הכו, התעללו וירו בהם למוות, אחד אחד. 251 בני אדם נוספים - גברים, נשים, ילדים ופעוטות, סבים וסבתות, ניצולי שואה - נחטפו על ידי חמאס ומחבלים פלסטינים אחרים, ונגררו - פשוטו כמשמעו - לרצועת עזה.
עוד כתבות בנושא
אוקטובר 2023 מופיע על קיר זה רק כתחילתם של הפשעים לכאורה של ישראל. האירוע שהחל באותו חודש נעדר לחלוטין. ציור הקיר מציג מלחמה ללא התחלה, אבל ללא סיבה ונבל ללא התגרות.
השמטה זו אינה מקרית. זהו הבסיס עליו נשען כל המיצב.
ציור קיר ברייקיאוויק, איסלנד, יולי 2026 | צילום: יוסף מילשטיין
בסוף המיצב מצאתי את המילה "ישראל" מצוירת במירכאות. עצרו וחשבו מה שני הסימנים הקטנים האלה עושים. מירכאות יוצרות ריחוק. הן מרמזות שמדינה שלמה - אומה של יהודים, ערבים, נוצרים וקבוצות רבות אחרות - שנויה במחלוקת או לא לגיטימית. בין אם זו הייתה כוונתו של האמן ובין אם לאו, האפקט חד-משמעי: הלגיטימיות של ישראל עצמה מוטלת בספק, לא רק פעולות ממשלתה.
כמו כן, לא מצאתי את המילה חמאס. אפילו לא פעם אחת. ארגון הטרור שמאחורי הטבח ב-7 באוקטובר וששולט בעזה מאז 2007 - פשוט לא היה שם.
עוד כתבות בנושא
לא היה אזכור ללוחמים שמטמיעים בגלוי תשתית צבאית בקרב אזרחים תוך כדי לחימה מתוך אזורים צפופי אוכלוסין. לא לארגון שמנהיגיו קראו שוב ושוב להשמדת ישראל. המילים "רצח עם" צוירו על קיר כמעט 4,000 קילומטרים מהסכסוך, תוך מחיקה של מי שהחל במלחמה.
השמטה זו היא אינה טעות ואינה מקרית. היא בחירה מודעת.
שכנוע חזותי
מצאתי ספירה שוטפת של מספר עיתונאים הרוגים, שנמחקה ונכתבה מחדש ככל שהמספר לכאורה מטפס. לצידה מצאתי את המשפט הזה: "רק אלה שרוצים להסתיר את האמת יתקפו וירצחו עיתונאים".
קראו זאת בעיון. הקיר לא אומר שעיתונאים מתו במהלך מלחמה. הוא טוען שהם נרצחו כדי להסתיר את האמת. זוהי הצהרת כוונה, שחוזרת על עצמה מאות פעמים, בשש מדינות.
עוד כתבות בנושא
אפילו הארגונים המפקחים על חופש העיתונות לא טוענים זאת באופן קטגורי. הם חוקרים כל מקרה לגופו. הם מבחינים בין עיתונאים שנהרגו בזמן שסיקרו לחימה לבין אלה שלדעתם אולי הותקפו במכוון. הם מפרסמים את המתודולוגיה שלהם. הקיר לא עושה שום דבר מזה. אין מקור. אין מתודולוגיה. אין הבחנה. אין הסבר. רק מספר, שנצבע מחדש בסדר עולה, מוצג כהוכחה.
מספרים ללא מקור אינם ראיות. הם שכנוע חזותי.
ציור קיר ברייקיאוויק, איסלנד, יולי 2026 | צילום: יוסף מילשטיין
כמו כן, לא מצאתי הכרה בהיסטוריה של רייקיאוויק עצמה. בשנת 2015, מועצת העיר הצביעה להחרים סחורות ישראליות. תוך ימים ספורים, לאחר ביקורת נרחבת ותגובות בינלאומיות, ההחלטה בוטלה. מנהיגי איסלנד הגיעו למסקנה שהצעד תוכנן בצורה גרועה. עם זאת, החומה הזו קוראת לאיסלנדים לאמץ שוב את מה שעירם נטשה.
החלק שמטריד אותי יותר מכל אינו הפוליטיקה. זוהי הוודאות. צביעת הקיר הזה ברייקיאוויק לא עולה לציירת כלום. אף אחד שהיא אוהבת לא נרצח בנובה. אף אחד שהיא מכירה לא חיכה לחטופים שיחזרו הביתה. אף אחד במשפחה שלה לא חי תחת איום השמדה יומיומי בעוד המלחמה ממשיכה להשתולל בצפון ובדרום, במזרח ובמערב.
היא מציירת. אנשים עוצרים. הם מהנהנים. הם מצלמים. חלקם עוקבים אחר חשבון האינסטגרם שלה. והקיר מעצב בשקט את דעת הקהל בקרב אנשים שאולי לעולם לא יחקרו אף טענה שהוא מעלה. פרט אחד לוכד זאת בצורה מושלמת. אנדרטה לא צריכה שם משתמש ברשתות החברתיות. אבל מותג כן.
עוד כתבות בנושא
לכן אני לא יכול לראות זאת רק כביטוי של צער. זוהי גם תעמולה, פעולה של שכנוע. ואם שכנוע הוא המטרה, אז הוא ראוי לאותה בדיקה כמו כל ויכוח פוליטי אחר.
אז הנה ההזמנה שלי. לא למחוק את הקיר הזה, אלא להשלים אותו. צבעו את 7 באוקטובר. צבעו את פסטיבל נובה. צבעו את הקיבוצים השרופים. צבעו את חמאס. צבעו את הכל. אם המסר שלכם ישרוד את הסיפור המלא, הוא יהיה חזק עוד יותר בזכותו. אם לא, אז אולי הקיר מעולם לא סיפר את האמת מלכתחילה.
ציור קיר ברייקיאוויק, איסלנד, יולי 2026 | צילום: יוסף מילשטיין
אֵבֶל על פלסטינים שנהרגו הוא אמיתי, והוא ראוי לחמלה. כל חיים חפים מפשע שאבדו במלחמה הם טרגדיה. אבל אֵבֶל הדורש מחיקת יהודים שנרצחו כדי להציג את טיעוניו, אינו בעל יושרה. זהו זיכרון סלקטיבי.
ההיסטוריה לא הופכת לאמיתית יותר כאשר חצי ממנה נמחקת. ושלום לעולם לא נבנה על חצי סיפור.
עוד כתבות בנושא
