את ההודעה שפרסם ארגון העיתונאים בישראל אחרי תקרית הירי של צה"ל על בית החולים בחאן־יונס אפשר לקרוא שוב ושוב, ועדיין קשה להאמין. היא חושפת תפיסה מקצועית לאומית מעוותת של האנשים שכותבים ומשדרים לנו את סיפור המלחמה. היא גם מסבירה כיצד הגענו למצב שבו מלחמת המגן הצודקת ביותר בדור האחרון מתוארת בתקשורת פה כגחמה של ממשלת ימין ערלת לב.
בהודעה שלא־תיאמן נאמר כי הארגון "מזועזע עמוקות מהרג עיתונאים הבוקר", ושהוא "עומד לצד חברותיו וחבריו למקצוע במאמציהם לעמוד במשימת איסוף המידע והדיווח לציבור... שליחי ציבור העושים את עבודתם". כלומר, שלושת אלפי העובדים העיתונאיים החברים בארגון, לכאורה סולתה ושמנה של התקשורת הישראלית, רואים בעיתונאים בעזה, אוהדי חמאס ומשרתיו, חברות וחברים למקצוע, שליחי ציבור העושים את עבודתם.
| צילום: שי צ'רקה
על סמך מה אפשר לקבוע בהכללה שעיתונאי עזה הם אוהדי חמאס? ובכן, בין השאר על סמך העובדה שמאז פרוץ המלחמה לא זכינו להתענג על התבטאות ביקורתית של עיתונאי תושב עזה נגד חמאס. מעולם לא תורגם לעברית מאמר נגד המלחמה מפרי עטם של גדעון לוי עזתי או של נדב איל מתוצרת חאן־יונס, וקרוב לוודאי שלא בגלל קשיי תרגום.
הכי מעניין
עוד על בית החולים בחאן יונס
מעת לעת אפשר לראות בטלוויזיה דיווח על הפגנה של תושבים ברצועה נגד חמאס, אבל טרם ראינו עיתונאי עזתי שמתייצב מול המצלמה ומתבטא בשצף נגד שלטון חמאס, כפי שהרוב המכריע של פרשני ישראל עושה ערב־ערב לממשלת ישראל. עוד לא נולד בעזה הכתב הצבאי שיגיד בשידור חי: "יאללה חמאס, שחררו כבר את החטופים". אין שם יונית לוי שתעיר בשידור כי "אולי הגיע הזמן להבין שזה לא כישלון צבאי אלא כישלון מוסרי".
הצדק שמשתקף בתקשורת העזתית או באל־ג'זירה, ערוץ הבית של שונאי ישראל, הוא צדק פלסטיני בלבד. העיתונאים הפלסטינים שנורו בשגגה בחאן־יונס, כמו עמיתיהם שנותרו בחיים, אינם באמת עיתונאים, מן הסתם גם לא כתבי בריאות שנקלעו לבית החולים במסגרת עבודתם השוטפת. הם קציני תעמולה של ארגון טרור רצחני, יצרני עלילות הדם של ה"הרעבה" וה"טבח". חלקם מחבלים שמתפרנסים מהצד כצלמים של סוכנויות זרות, וכולם מסתכנים ביודעין בכניסה לאזורי קרבות ולאתרי טרור. איש מהם לא חשף אי־פעם מקום מחבוא כלשהו שבו מוחזקים חטופינו, אף שרבים מהם מכירים מקומות שכאלה. אולי יש בעזה כמה צדיקים עם אפודת PRESS שבסתר ליבם מסתייגים קצת מחמאס, אבל גם הם אינם ראויים להגנה של ארגון העיתונאים, שבוודאי תובע מחבריו לומר ולכתוב את אשר על ליבם, ואוסר עליהם להיות דוברים של שלטונות רשע. גילוי נאות: אני גאה בכך שלא הצטרפתי אליו. בניגוד לעיתונאים המאוגדים בו אין לי חברים וחברות בעזה, יש אך ורק אויבים.