בסיפור החסידי הידוע, רבי אייזיק נוסע עד לגשר הרחוק בפראג כדי למצוא מטמון, רק כדי לגלות מפי השומר שהאוצר האמיתי קבור כל הזמן אצלו בבית, מתחת לתנור. כשאני קורא את טורו של חגי סגל, "קריאה אחרונה ליהדות אמריקה", קשה לי שלא לחשוב על האירוניה: אני כותב את המילים הללו מסן פרנסיסקו, למרגלות גשר הזהב, ודווקא מכאן ברור לי שסגל הרחיק עד לגשרים שלנו כדי לחפש את המטמון הציוני, בזמן שהוא קבור אצלנו פנימה, בתוך התודעה.
עוד כתבות בנושא
בטורו, סגל מצטט מימרא חריפה של ריש לקיש, שבה הוא קובע כי אלוקים שונא את יהודי בבל שלא עלו לארץ ישראל. סגל נשען על אמירה קשה זו כדי להוכיח את מיליוני היהודים החיים כיום מחוץ לגבולות ישראל. אין כמו מקור תלמודי טוב כדי להעניק עומק רעיוני לאמירה חריפה, אך קריאה חוזרת במימרא של ריש לקיש מגלה עד כמה היא אינה הולמת את טענתו של סגל.
ראשית, סגל מבצע קפיצה קטגורית: ריש לקיש מדבר בשפה תיאולוגית של תוכחה דתית, בעוד סגל משתמש בשפה אזרחית של "בגידה". בגידה יכולה להתקיים רק כשיש חוזה אזרחי שהופר, אלא שיהודי ארה"ב אינם חתומים על חוזה כזה מול מדינת ישראל. השימוש במונח הטעון הזה נועד ללהט את הרוחות, אך הוא אינו רלוונטי; כפי שלא הייתה מחויבות אזרחית בין יהודי בבל ליושבי ציון, כך היא אינה קיימת כיום. שנית, האנלוגיה של סגל חוטאת למציאות ההיסטורית: אותם בבלים שריש לקיש ביקר היו בטוחים מספיק בעצמם ובתרומתם כדי לשמר את הביקורת החריפה עליהם לדורות. לו היו הבבלים חלשים או חסרי משמעות כפי שסגל מנסה לצייר את יהודי אמריקה, דבריו של ריש לקיש היו נשכחים מזמן. לבסוף, האירוניה חוגגת: סגל תוקף את התפוצה היהודית מתוך היצירה הגדולה ביותר שלה – התלמוד הבבלי. בלי אותם "אמריקאים של אז", שבחרו להישאר בבבל ולפתח בה מרכז תורני וקהילתי אדיר, לא הייתה לנו גמרא, והמימרא הזו עצמה לא הייתה מגיעה לידינו. סגל תוקף את התפוצה מתוך נכסי צאן הברזל שהיא עצמה יצרה עבור כולנו.
הכי מעניין
לכנות מיליוני יהודים אמריקאים 'בוגדים' היא טעות מושגית, אך בטור של סגל היא הופכת לכלי רטורי נוח המשרת את צורכי השעה. בעיצומו של פולמוס קורע על שוויון בנטל, סגל מייצר משוואה המסיטה את כובד המשקל: הוא מסמן את יהודי ארה"ב כמי שמפקירים את המערכה, ובכך הוא מציב היררכיה שבה עצם המגורים בגבולות הריבונות מצדיקים פטור מחובות אזרחיות, בעוד שהיעדרות פיזית מהארץ נתפסת כבגידה בברית. זוהי הסטה של הביקורת כלפי חוץ, אל מי שאינם חתומים על החוזה הישראלי, במקום להתמודד עם המורכבות של אלו שחיים כאן אך נשענים על פטורים.
אלעזר וסנדי גנזבורג. | צילום: נתנאל כהן עבור נפש בנפש
כשסגל מציע לסגור את הסוכנות היהודית, הוא מנסה להציג את המפעל הזה כנטל שבו כסף ישראלי מתבזבז על יהודים מנוכרים — אך זוהי הטעיה. כל מי שמכיר את המספרים יודע שיהדות אמריקה היא המממנת העיקרית של המפעל הזה. סגל בוחר להתעלם מהעובדה הפשוטה שמדובר בתנועה דו-סטרית: הסוכנות היהודית ותכנית השליחות הן השקעה שחוזרת אל תוך החברה הישראלית דרך אלפי צעירים ששבים מהמסע הזה עם בגרות, הבנה עמוקה של העם היהודי וניסיון משמעותי. הצגת המפעל הזה כנטל חסר תועלת היא הסטה של הדיון; היא נועדה לייצר תמונה של טפילות אמריקאית מדומיינת כדי להסתיר את התועלת הישראלית הישירה מהקשר הזה.
גם המסגור ההיסטורי לוקה בפישוט יתר. סגל עושה רומנטיזציה לגלי העלייה הגדולים כביטויים טהורים של ציונות, בעוד שיהודי אמריקה לבדם נותרים בגלות מתוך אנוכיות. אבל כל מי שמכיר את ההיסטוריה יודע שהתמונה מורכבת בהרבה. יהודי תימן ויוצאי ארצות האסלאם גורשו על רקע רדיפות ופרעות; יהודי ברית המועצות הגיעו לאחר עשורים של סבל תחת עריצות סובייטית, תוך לחץ מהממסד להגיע לישראל כשבפועל, רבים העדיפו להגר לארה״ב, אוסטרליה ומקומות אחרים; ניצולי השואה במחנות העקורים לא ניצבו בפני בחירה. בן־גוריון עצמו הפעיל מכבש לחצים כדי שיגיעו לישראל, לעיתים קרובות תוך התנגשות חזיתית עם הנהגת יהדות אמריקה שעמדה על זכותם לבחירה חופשית. "הבנות בן־גוריון–בלאושטיין" מ-1950 נולדו מתוך אותם מתחים רחבים. לאורך ההיסטוריה, העלייה הייתה כמעט תמיד תולדה של כורח, שערים נעולים והכרעות קשות, ולא "אידיאליזם וולונטרי" בכל מקום מלבד אמריקה.
הכשל העמוק יותר מתגלה במבנה הטור. אילו מטרתו האמיתית הייתה לעודד עלייה, הוא היה נכתב בשפה של ברית גורל, הקרבה ואחריות הדדית ואולי אפילו היה מתורגם לאנגלית. במקום זאת, הוא מסיים את הטור במהלך רטורי שמציב את אריאל אנג'ל ואת כתב העת שהיא עורכת, "Jewish Currents", כפנים המייצגות של יהדות אמריקה כשבפועל הם מיעוט קיצוני ורועש שאיננו חלק מהשיח המיינסטרמי של הממסד היהודי האמריקאי. זאת ועוד, הוא מחבר בין אנג׳ל לבין עיתון "הארץ" וקוראיו בצורה שמגלה לנו באמת מהי מטרת הטור.
עוד כתבות בנושא
על ידי זיהוי המיינסטרים היהודי-אמריקני עם השוליים הפרוגרסיביים ביותר, סגל מצליח לצייר קו ישר ומדומיין בין "הבוגדים" מעבר לים לבין השמאל קורא "הארץ" כאן בבית. זהו "ציד מכשפות" דו-ראשי: יהודי אמריקה מואשמים בבגידה בציונות, בעוד השמאל הישראלי מואשם בשותפות רעיונית איתם. כך הופך הטור מניסיון לדיאלוג עם התפוצות לכתב אישום פוליטי פנים-ישראלי, שבו יהודי ארה"ב הם בסך הכל ניצבים בדרמה המקומית שלנו.
פה קבור הכלב: השאלה איננה אם מותר לאתגר את יהודי אמריקה - מותר וצריך - אלא מהי מטרת הביקורת. הטור של חגי סגל אינו ניסיון לתוכחה בונה; הוא נראה יותר כגיוס של יהדות התפוצות לטובת פולמוס ישראלי פנימי, צידוק עצמי, וביצור תחושת עליונות מוסרית של ה"בייס". כשיהודי אמריקה הופכים לניצבים במלחמות התרבות המקומיות שלנו, הביקורת מאבדת את ענייניותה והופכת לכלי שרת לצרכים פוליטיים ותודעתיים כאן, בבית. הכעס מוסט החוצה, במקום להיות מופנה פנימה אל המקום בו הוא באמת נדרש.
הפספוס הגדול של הטור של סגל נעוץ במקום אחר: הוא שואל את השאלה הלא נכונה. השאלה האמיתית איננה אם מספיק יהודים מארה"ב עלו על מטוסים, אלא האם העם היהודי - באשר הוא - התחיל להפנים את המהפכה והשינוי הדרמטי שריבונות ישראלית ויהודית מחוללת בתפיסה העצמית התיאולוגית, האמונית והפוליטית שלנו.
עוד כתבות בנושא
הציונות החלה כאבחנה חריפה של "תחלואי הגלות". הקמת המדינה, קליטת העלייה, מלחמות ישראל והשגשוג הכלכלי הם הישגים כבירים ויוצאי דופן. אך הצלחה טריטוריאלית אינה מולידה מאליה בגרות ציוויליזציונית. הריבונות שינתה את המציאות היהודית הרבה יותר מכפי שהתודעה היהודית הספיקה להשתנות.
לעיתים קרובות מדי בעולם הדתי-לאומי, השיבה לארץ וללב הארץ המקראית נתפסת כהמשך ישיר של הסיפור התנ"כי — "מהתנ"ך אל הפלמ"ח" — כאילו אלפיים שנות גלות הן הערת שוליים זניחה שניתן לדלג עליה. כינון יישובים והחזרה לחבלי ארץ הם הישגים חיוביים וכבירים, אך הכשל טמון בבלבול שבין אחיזה בקרקע לבין בגרות ריבונית.
ואכן, ביחסם המבזה ליהדות שהתפתחה בתפוצות, רבים בעולם הדתי-לאומי אימצו דווקא את ההנחה הבן-גוריונית ביותר - זו שהם עצמם דוחים בהקשרים אחרים. אך ריבונות אינה מסתכמת באחיזה בקרקע ושיכרון כוח של אדנות. ריבונות היא העול הכבד של שלטון אחראי בתוך מציאות מורכבת שהיהדות עצמה טרם הסכימה על משמעותה הדתית — בתווך שבין "ראשית צמיחת גאולתנו" לכפירה גמורה. תנועה המבלבלת בין צמיחה טריטוריאלית לבין עומק רוחני ופוליטי, טרם הפנימה את תביעותיה האמיתיות של הריבונות היהודית.
אותו פער תודעתי ניבט אלינו מכל עבר: הוא נמצא אצל ישראלים הממשיכים לראות בחיים היהודיים בתפוצות קיום דל וחסר, תוך התעלמות מכך שיהדות אמריקה והתפוצות תמכו וממשיכות לתמוך במדינת ישראל מיום הקמתה. הפער הזה מתחדד במיוחד נוכח התייחסותו של סגל לחברה החרדית החיה בלב מדינה ריבונית, נהנית מפירותיה ותלויה בה, אך משמרת דפוסי חשיבה גלותיים. למרות שבמקומות אחרים תיאר סגל את אי-הגיוס כאיום קיומי על המדינה, כאן הוא קובע בנחת שהחרדים "לפחות חיים בארץ".
עוד כתבות בנושא
הניגוד הזה צורם: ביקורת חריפה ותובענית כלפי יהודי אמריקה שאינם חתומים על החוזה הישראלי, אל מול עדינות מופגנת וסלחנות בשם הגיאוגרפיה כלפי מי שחיים כאן אך מסרבים לשאת בנטל המעשי של הריבונות. הבחירה הזו חושפת שההבדל אינו עקרוני — הוא פוליטי; הוא נועד להפנות את הזעם הציבורי החוצה, במקום להתמודד עם המורכבות המערערת מבית.
חוסר הבשלות הריבוני אינו עוצר שם. הוא מופיע אצל ישראלים המאמינים כי הפיכת ישראל למדינה "מערבית נורמלית" תזכה אותה בהכרה בינלאומית, וניכר גם בקרב אותם חלקים בתפוצות המתייחסים לישראל כאל ישות מושלמת או זירה לפעילות פוליטית נטולת השלכות.
אלו הם כישלונות שונים בעלי שורש משותף: ישראלים ויהודי התפוצות כאחד טרם למדו לחשוב, לחיות ולהתווכח כעם ריבוני, שעבורו השיבה אינה עוד חלום רחוק אלא מציאות תובענית. סוגיית העלייה היא חשובה, אך שאלת הדור שלנו גדולה מסטטיסטיקה של הגירה: מה דמותו של הקיום היהודי כאשר השיבה הקולקטיבית כבר החלה? כיצד עלינו לצקת תוכן חדש בקטגוריות ההלכתיות, התיאולוגיות והפוליטיות שלנו, בעודנו חיים בתוך מימוש חלקי ובלתי גמור של חזון הציונות והשיבה לארץ?
אם אנו חפצים בעלייה מצפון אמריקה, עלינו לומר זאת ביושר ולהשקיע בכך ברצינות: בחינוך, בשליחות, בעברית ובגשרים תרבותיים ממשיים. לא נוכל לעשות זאת כל עוד נמשיך להתמסר לתחושת עליונות ריקה ובכינוי שבעה מיליון יהודים "בוגדים", או בצמצום קהילה חמה וציונית לשוליים המנוכרים ביותר שבה.
האתגר הוא פיתוח תודעה יהודית הראויה לריבונות שהופקדה בידינו — תודעה שאינה עוצרת בגבולות המדינה אלא תובעת את חלקה מכל יהודי באשר הוא. לשם כך נדרש האומץ להביט ביושר פנימה: בבני ברק ובמנהטן, בעפרה ובפלורידה, בתל אביב ובלוס אנג'לס.
עוד כתבות בנושא
החיפוש של סגל אחר "האשמים" מעבר לים הוא הסטת מבט מהמטמון האמיתי שמחכה לנו בתוך הבית הריבוני. הטרגדיה אינה שיהודי אמריקה לא עלו כולם. הטרגדיה היא שגם כאן וגם שם, אנחנו עדיין נשמעים כמי שטרם למדו לחשוב ולחיות בתוך הריבונות - לא רק להחזיק בה או להתבונן בה מרחוק.