לפני 14 שנה, באחת העליות שלי להר הבית כסגן יו"ר הכנסת, אמר לי לפתע אחד משומרי הווקף המבוגרים: "קחו את זה (והצביע על כיפת הסלע), זה שלכם!".
בשבוע שעבר שאל אותי אחד העולים להר, "איך אפשר לשמוח כשאוסרים עלינו ליטול לולב במקום הקדוש שממנו נובעת בכלל המצווה הזו?". "אתה כנראה די חדש כאן", עניתי בחיוך. "מספר היהודים שאתה רואה כרגע בהר גדול יותר מכל היהודים שעלו להר במשך שנה שלמה לפני שלושים שנה".
עוד כתבות בנושא
כשהצטרפתי אז ליחידי הסגולה שעלו להר, בלשו פקחי הווקף אחר שפתותינו, ומי שרק נחשד כאילו הוא מתפלל הובל למעצר בקישלה. בכל פעם שעליתי, ציפי רעייתי שאלה ברצינות גמורה אם בכוונתי לישון הלילה בבית או במעצר. כיום, המציאות פשוט התהפכה. ככל שעלו יותר יהודים פחת מספר הערבים בהר.
הכי מעניין
כמו שאמר משורר הקטרוג והאמונה אורי צבי גרינברג, "השולט בהר שולט בארץ": כשהדומיננטיות בהר עוברת אל היהודים, הערבים עוזבים, לא רק את ההר אלא את כל המקומות בארץ שבהם נאחזים יהודים מתוך יראת שמיים – ומי שחי ביהודה ושומרון מכיר היטב את התופעה.
פייגלין נוטל לולב בהר הבית, בשבוע שעבר | צילום: בצלאל רדומסקי
בעליית החג האחרונה ראיתי לידנו לפתע שתי נשים ערביות. רק שתיים. פתאום הן הפכו לתופעה יוצאת דופן. לפני שלושים שנה, אנו העולים היינו המטרד והערבים היו הציבור השייך למקום – וכיום בדיוק ההפך הוא הנכון. זוהי תופעה מרהיבה. כשהערבים רואים יהודים שעולים להר בטהרה ומתוך מורא מקדש, הם פשוט מבינים את שהבין שומר הווקף ההוא כבר לפני 14 שנה.
"יש עוד הרבה מה לתקן בהווה", עניתי לשואל ההוא: נכון, את הלולב עדיין הייתי צריך ליטול בהסתר, אבל את השמחה לא קובע המצב בהווה, אלא הכיוון שאנו מתקדמים אליו. אי אפשר שלא לחוג את שיבת עמנו למקום מקדשנו, ומתוך כך לכל ארצנו, בצעדי ענק.
עוד כתבות בנושא
