כמעט כל מי שעלה להר הבית בשנים האחרונות נתקל לפחות באחד משני אלו. רבים אחרים, גם כאלו שכף רגלם לא דרכה מעולם בהר, נמנים על רשימות התפוצה שמדי יום ביומו נשלחים אליהן סרטוני השיעורים שהם מעבירים בהר.
הרב אליהו ובר, בן 41, אב ל־11, תושב ירושלים העתיקה, עלה ההרה לראשונה לפני 16 שנה. כבר תשע שנים וחצי, כמעט עשור, הוא עולה להר מדי יום ביומו – בכל הימים שההר פתוח לעליית יהודים – ולא החמיץ אף יום אחד כזה. הרב ובר עומד בראשות ישיבת הר הבית מאז נוסדה לפני תשע שנים.
הרב אלישע וולפסון, בן 38, אב לתשעה ותושב נריה שבבנימין, עלה להר לראשונה בנעוריו, לפני 21 שנה. כבר חמש שנים הוא עומד בראש כולל דרישת ציון הפועל בישיבת הר הבית, ופרסם עד כה שני כרכים של ספרו "הר הבית כהלכה".
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
עד הגעת הרב וולפסון נהגה ישיבת הר הבית לעלות אל ההר רק בעליית הבוקר, בהובלת הרב ובר. הרב ובר עדיין מוביל את העלייה הראשונה להר בכל בוקר; אולם בהמשך הבוקר, וגם בשעת הפתיחה המצומצמת בצהריים, ממלאים את ההר תלמידי הכולל בהובלת הרב וולפסון. בשאר היום, בעיקר בזמנים שההר סגור, פועלת הישיבה סמוך להר, ברחוב מעלות עיר דוד.
בשביל רבים, שני הרבנים הם פניו היומיומיות של ההר. שיעוריהם מופצים כאמור באופן שוטף ברשתות החברתיות ובערוצי מידע מגוונים, ומגיעים לציבור גדול וגדל המעוניין להיחשף לבשורה היוצאת מהמקום.
בהיותם הגורם המרכזי המחזיק את הנוכחות היהודית היומיומית במקום הקדוש – כלומר לא רק בחגים כשהמונים עולים אליו, אלא סתם בימים של חול – תלמידי הישיבה והכולל הם גם הראשונים לחוש על בשרם את השינוי המהותי המתרחש באתר. לא פעם הם גם אלו שנדרשו להישכב על הגדר, תרתי משמע, כדי לסלול את הדרך להמונים.
בשבועות האחרונים העולים להר נושאים עמם דף תפילה מיוחד שאושר בחלונות הגבוהים ונושא על גבו את סמל ישיבת הר הבית, עוד ניצחון קטן בדרך ארוכה מאוד. על הדף מופיע נוסח התפילה הייחודי להר, שבו למשל אין אומרים "אמן" בסיום הברכות אלא "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
לרב ובר קשה להצביע על אירוע מסוים שהביא אותו אל ההר לראשונה, אולם הוא מציין ש"כתבות שמתנגדות לעלייה להר גרמו לי להתחיל לבדוק את העניין". בסביבתו ובקרב בני משפחתו, לדבריו, יש מי שמגיבים בחיוב, אולם "את חלקם זה מטריד כי העלייה היא לא הנורמה בחברה החרדית, וזה מפריע לרבים. יש גם מי שמראים עוינות. מתרגלים גם לזה".
מה עונים למי שמאשים אותך שאתה עולה בחומה, מתגרה בגויים, מזלזל בחשש כרת?
"ברוב המקרים התשובה היא אחת: תלמד – תבין. יש כאלה שממציאים איסור כזה ואיסור אחר, וצריך להסביר להם שזה לא איסור כשמקפידים על ההלכות".
מהיכרות ארוכת שנים, נדמה שהחזות החיצונית שלך מעט מטעה, כמו החזות של עולים נוספים להר שהם בעלי מראה חרדי. הרושם הוא שאתם ציונים לא פחות ואפילו הרבה יותר מרבים בציבור הדתי־לאומי.
"מבחינת ההגדרה, הבית שלי חרדי לכל דבר ועניין. המטרה בכל אופן היא לעשות רצון ה'. השאלה לגבי אמירת הלל ביום העצמאות, למשל, צדדית מאוד. ההלל הפך להיות דגל שלא בצדק. לא זו ההגדרה להבדל בין חרדי ללא חרדי. צריך להודות לה' על שעם ישראל זכה לשוב לארצו ולגור בה תחת שלטון של עם ישראל. צריך לראות גם את הקלקולים ואת הבעיות, אבל לצד זאת להסתכל על חצי כוס המלאה, או יותר נכון – המתמלאת.
"מי שחושב שלא צריך להודות לה', זו בעיה אחרת. באיזו צורה להודות לה'? זה פחות עקרוני. אגב, להבנתי עיקר ההודאה היא בו' באייר. זה היה היום שבו באמת הסתיים השלטון הבריטי בארץ מבחינה חוקית, ולכן זה בפועל יום הקמת המדינה. זה גם התאריך של ועידת סן־רמו, שבה הוחלט 28 שנים קודם לכן על הקמת בית לאומי לעם היהודי. באותו היום אני מודה לה', אבל גם לא פורש מן הציבור במועד שבו הציבור בוחר להודות".
ב־16 שנות עלייתו המתמדת להר הבית חווה הרב ובר תקופות שונות, טובות יותר ופחות ליהודים, נוחות יותר ופחות למתפללים. "הייתה תקופה שהמוסלמים שמרו על השקט בהר, אבל מצד שני לא היו יהודים רבים שעלו אליו", הוא מספר. "המשטרה לא הניחה ליהודים לעשות בו שום דבר, והתנהל מעקב אחרי כל עולה ועולה. זו הייתה תקופה קשה מאוד. אני לא מדבר על להתפלל, אפילו להניע שפתיים לא נתנו. אחר כך החל ריבוי של יהודים בהר, וכך אט־אט התמוססו איסורי התפילות".
הרב אליהו ובר | צילום: אלקנה וולפסון
אני מעיר בפניו שיש רושם שבקרב עולי הר הבית מיטשטשים קווי ההפרדה המסורתיים בין המגזרים: חרדים ודתיים לאומיים – ופה ושם גם לא דתיים – מתמזגים לקהילה אחת, מגובשת ומוכוונת מטרה. "כך זה אמור להיות", הרב ובר מסכים. "עם ישראל הוא עם אחד. כשמקריבים בבמות, יש במה של חסידי בעלז וחסידי גור וליטאים והפלג הירושלמי, ויש במה של דתיים לאומיים וחרדים לאומיים, אבל בזמן איסור הבמות יש מזבח אחד שעליו כולם צריכים להקריב קורבנות יחדיו".
"ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו", מצטרף גם הרב וולפסון לדברים. "זה מקום ששייך לכולם באופן אמיתי ויש לו הכוח לחבר את כולם. זו הסגולה של ירושלים".
נדמה שדווקא החרדים העולים להר נועזים יותר בפתיחותם לשינויים, למשל בנוסח התפילה, לעומת בעלי הכיפות הסרוגות שמתגלים שם ככלל כשמרנים.
הרב ובר: "חרדי עולה להר לאחר שהוא נכנס לסוגיות והכריע בהן לעצמו באופן הפוך מאשר רוב הקהילה שבה הוא חי, ובשלב הזה הוא כבר בעל חשיבה עצמאית יותר מהרגיל ונוטה לבחון מחדש את המוסכמות".
הרב וולפסון: "זה נכון, יש תחושה כזו בהר, כי בדרך כלל מי שבא מהציבור החרדי אל ההר צריך לפרוץ יותר מסגרות, להיות יותר אמיץ ופתוח, אז הוא כבר עצמאי באופיו. מי שלא עצמאי שם יתקשה יותר להגיע להר. זה בניגוד לציבור הדתי־לאומי, שהיום גם האנשים הכי שמרנים בו מגיעים להר, זה לא מצריך פריצה של שום מסגרת. ברוך ה' שהגענו לזה".
מתמקדים בטוב
הרב ובר מתייחס לעובדה המפתיעה שרוב העולים להר באים מקרב הציבור הדתי־לאומי, אולם בשנים האחרונות רוב העולים הקבועים, אלה שפוקדים את המקום באופן יומיומי, הם דווקא חרדים: "ברגע שחרדי כבר מתחיל לעלות, הוא יעלה בקביעות. זה קשור לרקע החינוכי שדורש עקביות במה שמוגדר כמעשה מצווה. מי שכבר הגיע למסקנה שזה מה שצריך לעשות, מגיע ביותר נחישות לשלב המעשה. אגב, גם חרדים שמתגייסים מתוך תפיסת עולם מובנית יהיו בדרך כלל חיילים טובים מהממוצע".
למרות שנות היכרות רבות שלי עם הרב ובר, זו הפעם הראשונה שאני שואל אותו על עמדתו בסוגיה המרכזית שהעיתונות נוהגת לשאול עליה חרדים: הגיוס לצה"ל. כי זה בדיוק הסיפור: בהר כל החלוקות המסורתיות בין המגזרים פשוט אינן רלוונטיות. "אם הצבא מאפשר לקיים מצוות בלי הפרעה", משיב הרב ובר באופן שונה מעט מהמקובל, "ואפשר להיכנס אליו דתי ולצאת ממנו דתי, אז יש מצווה לשרת בצבא. יש בצבא מצד אחד מטרה של הגנה, ואם יש סכנה – צריך להגן.
עוד כתבות בנושא
"מצד שני, מי שלא הוכשר כחייל – לא נכנס בחיוב להגן. כפי שאני לא חייב לעבור קורס עזרה ראשונה כדי שאם אתקל במקרה חירום אוכל לטפל בו, ורק אם עברתי קורס עזרה ראשונה ונתקלתי במקרה חירום אני מחויב לטפל בו מדין פיקוח נפש – באותה מידה אין עליי חיוב ללכת לצבא כדי ללמוד להגן".
וכאן באה התפנית: "אם צה"ל היה נקרא צבא הכיבוש לישראל, צבא שנלחם מלחמת מצווה ומטרתו לכבוש שטחים מארץ ישראל ולהגדיל את האחיזה בה, בצבא כזה באמת מצווה לשרת. במציאות של היום – לא בטוח. בנוסף, אולי שינוי פקודת המטכ״ל לגבי חטיבת חשמונאים תשנה את המציאות, אבל לפחות עד עכשיו - אדם חרדי שנכנס לצבא, כיוון שהוא לא גדל בתפיסה ששירות בצבא הוא הדבר הנכון, הוא בסיכון גבוה להידרדרות שם.
"לכן, אם היה מדובר בצבא כיבוש היה צריך לדון איך לעשות זאת בצורה הטובה ביותר, כי זה דבר שבשבילו צריך למסור את הנפש. בינתיים, נכון לעכשיו, כשהקוד האתי של צה״ל מגדיר אותו כצבא ההגנה בלבד, יש מצווה להציל נפשות המוטלת על מי שכבר רכש את מקצועות הלחימה, אבל לא חלה חובה הלכתית להתגייס לצבא כדי לרכוש אותם".
לו הסמכות בידיכם, אילו צעדים הייתם מקדמים בהר?
הרב ובר: "הייתי מביא את עם ישראל איתי לבנות מזבח. הייתי מבקש מכל מי שרוצה להיות שותף במצווה להביע את דעתו, לשבת ולדון בצורה מסודרת, להכריע ברוב דעות ולצאת לדרך".
הרב וולפסון היה "קודם כול מתחם את שטח העזרה ומגדיר שמשם ופנימה נכנסים מעכשיו רק לצורך עבודת הקודש. אפילו כוהן, בטח אדם שאיננו יהודי, לא נכנס לשם אלא לצורך הזה. הייתי בונה מחוץ להר הבית מתחם מקוואות עצום ומפואר וקורא לכל עם ישראל ללמוד את ההלכות הפשוטות, לבוא להר בית ה', להתחבר לקודש ולמקדש. הייתי יוצר בשטח ההר אזורי לימוד, מביא לשם את טובי המרצים ומלמד על מהות עבודת המקדש כדי לחבר את עם ישראל לזה, מתוך מטרה להגיע בפועל לחידוש העבודה".
לא פעם המצב בהר מקומם, ובכל זאת אתה תמיד מחייך. איך?
"מתמקדים בטוב, כמו בסיפור על רבי עקיבא בהר הבית. וברוך ה', זכינו להרבה טוב ולהתקדמות משמעותית, בפרט בשנתיים האחרונות. זו חוויה מיוחדת, כי ההתקדמות בהר היא תמידית וזה דבר עצום. מאז שהתחלנו, אנחנו כל הזמן בהתקדמות. כלומר, בהתחלה בקושי היה אפשר לעמוד בשקט ולמלמל את התפילה. מכך התקדמנו בשקט, ממש מיום ליום, הודות לקשר שיצרנו עם המשטרה והמפקדים והודות לריבוי העולים ולנוכחות הקבועה בשטח, וכמובן בזכות האישור הרשמי לתפילה ולהשתחוויה שהשיג השר בן גביר, כמו גם ההבאה של מפקדים בעלי רוח חיובית למשטרת ההר. היום כולם כבר רואים את המהפך".
יש גם מקום לקבול על הרשעה, או שתמיד נדרשים רק להתמקד בחיובי?
"ברור, אבל השאלה היא איך. צריך להכות בסדן במקום הנכון. להיות ממורמר בהר זו בעיניי טיפשות. זו הרי הזדמנות להיות במקום הכי קדוש ולשמוח בטוב ובזכות. אנחנו כל הזמן דוחפים קדימה, אצלנו ממש לא אומרים שהגענו למנוחה ולנחלה, אבל הכול מתוך שמחה ואמונה והבטה אל ההתקדמות הגדולה".
השתוקקות והלכה
בוויכוח שהתעורר בקרב עולי ההר בעקבות יוזמה דרמטית של כמה צעירים שהניפו חלות שתי הלחם בשטח העזרה בחג השבועות, היה הרב וולפסון בצד שפחות התלהב מהמעשה. "ענייני המקדש דורשים הכרעה הלכתית כבדת משקל", הוא עונה בעדינות כשאני שואל אותו מדוע. "יש שמחה גדולה על כל מי שמשתוקק ורוצה, אבל יש גם חובה גדולה לבחון את הדברים כך שיהיו באמת כהלכה וכתורה וכמצווה".
בשבועות האחרונים עסקו תלמידי הישיבה בעת שהותם בהר בשאלת האבנים הנדרשות לצורך המזבח. שיעורים הועברו, ונשמעו דעות לכאן ולכאן. המחלוקת היא בעיקר בין הסוברים שלשם כך יש צורך דווקא באבנים חלקות, ובין המשוכנעים שדי באבנים טבעיות כפי שהן, ובלבד שלא נגע בהן ברזל.
אני שואל את הרב וולפסון לדעתו, והוא מזכיר שהנושא מופיע בפרשת השבוע: "מפשט הפסוק אין שום רמז שנדרשות אבנים חלקות דווקא. כתוב בספר דברים בציווי על הקמת המזבח בהר עיבל 'אבנים שלמות תבנה', ובפשטות זו השלמה למה שכתוב בפרשת יתרו שנדרשות פשוט אבנים כברייתן, אבל יש מגדולי רבותינו שהבינו ש'שלמות' פירושן חלקות. למעשה נראה שצריך לאסוף חלוקי נחל, וכל עוד ככלל הם נראים שלמים, הם כשרים".
הרב אלישע וולפסון | צילום: אלקנה וולפסון
קורבן פסח בימינו – זה אפשרי?
"בהחלט. לא רק אפשרי אלא גם מחויב".
אם המדינה תתיר זאת, האם מבחינה הלכתית אפשר ליטול את מנורת המקדש המוכנה שניצבת כבר שנים ברחבת החורבה ברובע היהודי – אל מקומה בהר, ולחדש באופן מיידי את הדלקתה?
"זו שאלה מורכבת, האם לשם הדלקת המנורה יש לבנות קודם כול את ההיכל או שאין הכרח כזה. צריך להעמיק בעניין, אבל הסברה הפשוטה הראשונית היא שזה בהחלט אפשרי. גם את הקטרת הקטורת, אגב, אפשר לחדש מיד. מבחינה הלכתית אפשר לעשות זאת אפילו כשעדיין אין שם את מזבח הקטורת".
יש מקום לחתור בימינו לחידוש הסנהדרין והסמיכה?
"ודאי. חייבים. הרמב״ם כותב שנדרשת לשם כך הסכמת כל חכמי ישראל. ברור שחכמי ישראל צריכים להבין את גודל השעה ולהתקבץ יחד. ברגע שמקובצים יחד אפשר לעשות הכול. התורה – לא בשמיים היא – אבל היא ניתנה לעם ישראל ולא לבודדים. לכן זה דורש גיוס כמה שיותר רחב של תלמידי חכמים ושל הציבור בכלל לשותפות במהלך של חידוש עבודת הקודש. מדובר בהחלטות הלכתיות רבות ומורכבות, אבל זה בהחלט אפשרי, וגם מחויב".