את יום הולדתו המאה ציין פרופ' מאיר לבנברג מאפרת בד' בכסלו השנה בעלייה להר הבית עם בנותיו, נכדיו וניניו, ולמרות גילו המופלג והקושי הפיזי גם השתחווה אפיים ארצה בהזדמנות ההיא אל מול מקום המקדש. השבוע, בג' באלול, הוא הלך לעולמו, בן מאה שנים וחצי. לבנברג פקד את ההר זה כשלושים שנה והעריך שעלה למקום לפחות 300 פעם. גם באתרים בערבית התרשמו מהעליה ההיא ודיווחו על תמונתו, בין השאר: "בסצנה מתריסה, המתנחל מאיר לבנברג חוגג את יום הולדתו ה־100 במהלך פריצה למסגד אל־אקצה המבורך, ומבצע טקסים תלמודיים".
לאחר עליית יום ההולדת בכסלו סיפר על השינוי העצום בהר לאורך השנים: "הכול השתנה שם. עד שנות התשעים כמעט אף אחד לא חשב על עלייה להר. רק יחידים עלו. גם כשכבר רצינו לעלות, לא היה בכניסה מקום להמתין. השוטרים חשבו אז שאנחנו האויבים שלהם. כל הזמן גערו בנו למהר, אסרו לפתוח את הפה, אסרו תפילה, אסרו שירה, אסרו ריקוד. לאט־לאט התרחשו שינויים. בשמונה השנים האחרונות התחילו להתפלל בהר, עם הזמן יותר ויותר בחופשיות, ובשנה האחרונה מתאפשר גם להשתחוות, לרקוד ולשיר. השבוע רקדנו שם. בכל פעם שאני עולה אני רואה דבר נוסף שמתאפשר. בקרוב נוכל לעלות עם טלית ותפילין, ואחר כך כל מה שצריך להיות במקום הזה, כולל הקמת מזבח".
הכרתי את מאיר בהר ובהמתנה הממושכת בכניסה אליו. הוא הפגין בקיאות מרשימה בהתפתחויות ובמחקר ההלכתי, וגילו המתקדם לא שיחק כל תפקיד. נהגנו להתכתב בוואטסאפ. לפני שמונה שנים ראיינתי אותו בבמה הזו, אחרי שהגיע לעלות להר ביום הזיכרון לשואה אולם נתקל בשער סגור. יום הזיכרון לשואה חל אז במקביל לציון מועד עלייתו של מוחמד לשמיים, ובתחרות בין המועד היהודי למועד המוסלמי ניתנה העדיפות כרגיל לחג המוסלמי.
הכי מעניין
שאלתי אותו מה חש כשנתקל בשערי ההר הנעולים. "אכזבה. זו בושה", הוא השיב.
לבנברג, יליד המבורג, נמלט עם משפחתו מגרמניה בשלהי 1938, יומיים אחרי ראש השנה תרצ"ט. המשפחה נמלטה בתחילה להולנד וכעבור חודש ימים זכו בני המשפחה באישורי כניסה – נדירים בעת ההיא – לארצות הברית. ב־1951 ניסו לעלות ארצה, אבל הניסיון לא צלח ("שום דבר לא היה מסודר בארץ. זה היה נורא. היום, לעומת זאת, המצב כאן הוא גן עדן"), והמשפחה שבה על עקבותיה לחו"ל כעבור שנה. ניסיון העלייה השני, בשנת 1971, דווקא צלח, ומאז לבנברג חי עם משפחתו בארץ הקודש.
לעניין העלייה להר הבית נקשר דרך שכן שנהג לעשות זאת. "גרנו אז בירושלים. העלייה הראשונה להר היתה נוראה", הוא סיפר. "גם היום המצב בהר לא אידיאלי, אבל אז זה היה ממש נורא. עמדנו בשמש בחוץ, בהמתנה בת חצי שעה או שלושת רבעי שעה. אחרי העלייה ההיא אמרתי לעצמי שאני לא חוזר לשם".
לאן מתקדם עניין הר הבית?
"ברור מה יקרה בסופו של דבר. איך נגיע לשם? אני לא יודע. זה יכול להתרחש מחר ומצד שני יכול להתעכב עוד שנים רבות".
במה זה תלוי?
"גם בנו וגם בקדוש ברוך הוא. אם אנחנו לא נמלא את חלקנו, א־לוהים לא ימלא את שלו".
לנתניהו יש לך מסר בהקשר הזה?
"ההר לא מעניין את נתניהו".
לבנברג גם פרסם כאן מאמרים לאורך השנים. באחד מהם ציין שבימי השלטון המוסלמי בארץ היה הר הבית עזוב ושכוח: "החיילים הבריטים שכבשו את העיר ב־1917 מצאו את הר הבית במצב של הזנחה מוחלטת. כיפת הסלע ומסגד אל־אקצה היו על סף קריסה. ההמונים המוסלמים לא הגיעו להתפלל בהר באותן השנים". לבנברג כתב שלאחר כיבוש הר הבית בידי הבריטים סגר הגנרל אלנבי את הר הבית לשלושה חודשים לכל אדם מלבד למוסלמים. "צו הסגירה זכה למחאה נחרצת מצד נוצרים באנגליה שרצו לחזק את הנוכחות הנוצרית בירושלים, אולם לא נרשמו מחאות מיהודים".
"תגובת היהודים לסגירת הר הבית ב־1917: אדישות", הייתה כותרת מאמר נוסף שלבנברג פרסם פה. הוא כאב את האדישות הזו, שלטעמו לא השתנתה מספיק במאה השנים הבאות. לבנברג ציטט את התחייבותו של אלנבי מעל מדרגות מגדל דוד מיד עם הכיבוש הבריטי "כי כל מבנה מקודש, יד זיכרון, מקום קדוש, מקדש, אתר מסורתי, הקדש, אתר ירושה דתית או מקום תפילה מסורתי מכל צורה שהיא של כל שלוש הדתות יישמר, ויוגן על פי המנהגים והאמונות הקיימים של אלו שלדתם הוא מקודש".
מנגד, הוסיף לבנברג, במברק לקבינט המלחמה בלונדון פירט אלנבי פקודות אחרות לגמרי: "מסגד עומר וסביבתו הונחו תחת שליטה מוסלמית, וסביב המסגד הוקם משמר צבאי של קצינים וחיילים מוסלמים מהודו שקיבלו פקודה ששום לא מוסלמי לא יעבור ללא אישור המושל הצבאי והמוסלמי האחראי".
"אף שהשקפת העולם והמנטליות של היישוב הישן והיישוב החדש היו שונות לחלוטין", סיים לבנברג ז"ל, "תגובתם לסגירת הר הבית הייתה דומה להפליא. שתי הקבוצות התנגדו לביקור יהודים בהר הבית. גם בקרב יהודי חו"ל לא נמצאה התנגדות ניכרת לסגירת הר הבית ליהודים".
עוד כתבות בנושא
