אולי המשפטים הבאים יתמצתו את התפנית: מפקד הר הבית, רפ"ק גיא טל, מתגורר עם משפחתו בשדה־בר שבמזרח גוש־עציון, ויש לו חמישה ילדים. סגן מפקד ההר, פקד דניאל לרך, הוא תושב בית־חוגלה בבקעת יריחו, ולו שישה ילדים.
למעשה, כבר ממבואת הכניסה להר אפשר להבחין בשינוי, כשקצין חובש כיפה מפקד על המסוף ומקבל את פני הבאים. גם בהר נצפים כל העת עוד ועוד שוטרים וקצינים יהודים שומרי מצוות.
את המוני העולים להר בערב יום ירושלים השנה קידם מסך, שהוקרן עליו שוב ושוב סרטון שבו מפקדי ההר ורבנים – גם כאלה המתנגדים בחריפות לעליית אזרחים מהמניין להר – הפצירו בצופים להתגייס למשטרת הר הבית. כמה אנשים אכן נשמעו לקריאה, ומאז החלו תהליכי גיוס.
הכי מעניין
עולי ההר הם לאו דווקא קהל היעד הטבעי בכל הנוגע לאספקת כוח אדם למשטרה, וסרטון מהסוג הזה הוא תמורה די מדהימה במערכת היחסים המפותלת בין השלטון לאזרחיו היהודים במקום הקדוש. אין ולא היה בהר כדבר הזה.
עד כניסתם של טל ולרך לתפקידיהם לא היו חובשי כיפה בקרב בעלי התפקידים הללו בעשורים האחרונים. מלבד דרג הפיקוד הבכיר - שמנה כאמור רק יהודים חילונים - מישהו למעלה עם תפיסה מהאו"ם בחר עד עכשיו למלא את שורות יחידת הר הבית בשוטרים ובקצינים דרוזים. ההיגיון מאחורי ההתנהלות גרס שיהודים בהר הם אִיום, ולכן עדיף שיבואו איתם במגע שוטרים המנוכרים לאמונותיהם, כאלה שאין חשש שיבואו לידי הזדהות עם מעשיהם.
לא עוד. לא הכול מושלם בהר, רחוק מכך, ומי כמו קוראי הדף הזה מדי שבוע יודעים זאת היטב. אבל בכל זאת, המהפך מוחלט וחד־משמעי.
בשנותיי הראשונות בין העולים להר נשמעו הטענות שהסיבה להיעלמותם של שוטרים יוצאי אתיופיה מהמתחם הייתה יחס חיובי מדי שהעניקו ליהודים המגיעים להר. זיקה להיבט היהודי של מקום המקדש נתפסה עד לא מזמן כמגרעת חמורה, הפוגעת ביכולת קצין משטרת ההר לעמוד בדרישות תפקידו. בעיניי ראיתי את מפקד ההר לפני כעשור מחליף נשיקות עם ראשי הווקף. חיבתה של המשטרה נשמרה לצד המוסלמי בלבד.
עוד כתבות בנושא
אבידן ויצמן, ששירת בהר כשוטר יס"מ בשנים 1999־2005, והתפרסם כשהודח מהמשטרה על רקע סירובו להשתתף בתהליך ההתנתקות, חלק פה בעבר הרחוק את חוויותיו בהר, שבינתיים יצאו לאור בספר. חשוב לצטט אותן בלשונו כדי להיווכח כמה השתנה: "שוטר המעז להתבטא באיזה אופן שלא יהיה, במישרין או בעקיפין, בנוגע להר הבית", כתב אז ויצמן, "מוצא את עצמו מוקף בעיניים חשדניות ובוחנות. אסור לדבר על ההר, על מסגדיו, וחלילה וחס על ייחוסו ההיסטורי לעם היהודי".
ויצמן סיפר שהווקף קבע בעידן ההוא אפילו את הרכב השוטרים בהר: "אנשי הווקף נחרדו לגלות שאנשי היס"מ העזו לעלות להר בלי שהם בכלל מבינים שמשימתם שם היא לשמור עליהם ועל מסגדיהם, והרימו קול זעקה. לנוכח מעמדם המכובד של אנשי הווקף, והחשש לפגיעה בקשרי החוץ של מדינת ישראל עם ממשלת ירדן והרשות הפלסטינית, ניתנה הוראה מיידית לשוטרי יס"מ לרדת מההר ולהחליף את מדיהם למדים רגילים של שוטר. כך, חשבו המפקדים לתומם, לא ידעו אנשי הווקף המוסלמי שהיס"מ בהר הבית.
"וכמו ילדים טובים וממושמעים, ובלי לשאול יותר מדי שאלות שבין כה וכה אסור לשאול, בוצעה ההוראה במלואה. לא חלפו יותר משתי משמרות על ההר, ואנשי הווקף כבר ידעו שאנחנו מסיירים שם. אפילו בעיני השוטרים המקומיים הרעיון לא מצא חן. לכולם היה עניין שהשקט שם יישמר. כל חריגה מהנורמות, אפילו הכנסה של שוטרים נוספים - במיוחד כאלה שלא נראים ומתנהגים כמו כל השוטרים הרגילים - מהווה גורם מפריע".
כל זה, עוד בלי לדבר על העוינות שהפגינה אז משטרת ההר כלפי יהודים: "בהגיענו להר ניגשנו לנקודת המשטרה הממוקמת בדיוק משמאל למשרדי הווקף, על הרחבה המוגבהת. על דלפק היומנאי אני מבחין בחוברת מצולמת שעליה כתוב: 'חצרות בית השם'. המחבר: הרב זלמן קורן. הספר חובר לעילוי נשמתם של תלמידיו שנפלו במלחמת יום הכיפורים. דפדופים קלים בחוברת האירו את עיניי. בירור מיקומו של קודש־הקודשים, הכותל המערבי האמיתי, עדויות עתיקות יומין של רבי בנימין מטודלה מביקורו בירושלים, ועוד צילומים של תמונות וכתבי קודש.
"אני פונה ליומנאי, שלא היה יהודי, ושואל אותו מהיכן הספר הגיע. 'אני לוקח אותו', אני מציין עובדה בפניו. 'בשום אופן!', הוא משיב, 'זה מוצג משפטי'. אני מתחיל להבין שהספר הוחרם בכניסה להר הבית מיהודי, ועוד עלולים להאשים אותו באיזה דבר בשל כך. אני לא יכול לתת לזה לקרות, וכך מצא הספר את דרכו אל ביתי.
"לפני כל משמרת הייתי מגיע לרחוב מעלה־חלדיה. שם, בישיבת 'שובו בנים', הייתי טובל במקווה טהרה. נעליים מיוחדות רכשתי לי למשימה בהר, נעליים עשויות מגומי, שכן לפי ההלכה אסור להלך בהר בנעלי עור. בכניסתי להר הייתי פונה ימינה ולא שמאלה ככל השוטרים, שכך דרכם של האבלים שהיו פונים שמאלה. הליכתי וצעידתי בהר הייתה אף היא בחרדת קודש, צעדים קטנים ומדודים כיאה למקום.
"בצאתי מן ההר אני עומד בפתחו, משתהה מעט, מעיף לעברו מבט נוסף, קד קידה צנועה של כבוד, ופונה לדרכי. אך בהגיעי לרחבת הכותל ממתינים לי שלושה קצינים. 'מה קרה, ויצמן?', הם שואלים. 'על מה אתם מדברים?', אני משיב לתומי, 'הכול בסדר'. 'מה זאת אומרת הכול בסדר? כשיצאת מההר הסתובבת ויצאת הפוך. זה נכון?'. כל כך הופתעתי מהשאלה, שממש לא הייתה לי תשובה עליה.
"התלבטתי אם לומר את האמת - שיצאתי כך כי הר הבית הוא מקום קדוש, ולא מכובד להפנות לו את הגב, או להמציא איזה משהו מתנצל ולעבור את זה. לבסוף בחרתי באפשרות השנייה. 'תראו, אתם צריכים להבין', אמרתי לקצינים, 'השוטרים של ההר יושבים מחוץ לשער, ואם אצא כרגיל, נוצר מצב שבו אני מפנה את הגב שלי לתוך ההר כשאין לי שום אבטחה מאחור. מישהו עלול לתקוף אותי מתוך ההר, ולכן אין לי ברירה. זו פעולה מבצעית גרידא'. הקצינים מביטים זה בזה בחיוך, וממבטם יכולתי להבין שהם מרוצים מהתשובה, אף שהם כלל לא מאמינים לה. 'בסדר, תמשיך לצאת ככה, אין בעיה. הפעם הצדק איתך'".
בספרו ממשיך ויצמן לספר: "יום ראשון, שבע בבוקר. הטלפון שלי מצלצל, ומבעד לקו אחד המפקדים. 'ויצמן, אתה צריך להתייצב בתחנת יפה־נוף בעוד ארבע שעות'. 'מה יש שם?', אני שואל, כשאני בטוח שיוצאים משם לאיזו משימה מיוחדת ודחופה. 'יש לך שם פגישה, צריכים לדבר איתך על משהו', מגיעה התשובה. אני מגיע למקום, ונכנס למשרד שבו נקבעה לי הפגישה. מהר מאוד אני מבין שעכשיו אני בחקירה. שאלות החוקר מופנות אליי כחיצים. בתום החקירה אני מוזהר שעליי להנמיך פרופיל בכל הקשור לדעותיי, ואל לי בשום פנים להחצין אותן בכל דרך שהיא.
"משמרת נוספת בהר הבית. הצוות נכנס לנקודת המשטרה בהר למנוחה קצרה. החבר'ה מוצאים חלקי עיתונים ישנים, ומעלעלים בהם. אני מוציא ספר אחר. לי יש ספרים שלי, שמקומם עמוק־עמוק באפוד. תמיד יעלו איתי להר, וכעומקם באפוד - עומקם בליבי.
"השוטרים המקומיים, בני מיעוטים המשרתים בהר הבית, מביטים בנו בהשתאות. משהו במבטם לא מוצא חן בעיניי. אני רואה שהם מתלחשים ביניהם. המשמרת הסתיימה. בהגיעי לרחבת הכותל ניגש אליי הקצין הממונה על הגזרה, והודיע לי שעליי לסור מיד למגרש הרוסים לפגישה עם קצין האג"מ המחוזי. ידעתי, אמרתי לעצמי, מה הם סיפרו, השוטרים הערבים האלה?
"ניגשתי למשרדו של קצין האג"מ. מזכירתו הודיעה לו שהגעתי, וניתן לי האות להיכנס. הקצין קיבל את פניי בסבר פנים חמור. 'ויצמן?'. 'כן', עניתי בנימוס. 'שתי שאלות לי אליך', הוא אמר, 'אחת: אנשי הווקף טוענים שבמשמרת הלילה האחרונה התפללת ברחבת הר הבית עם תפילין. שאלה שנייה: במשמרת שהסתיימה זה עתה, כשהייתם במנוחה בהר הבית, אתה התפללת. מה יש לך לומר על כך?'.
"לקח לי קצת זמן לנסות להסביר שלא מניחים תפילין בלילה, ושאין סיכוי שדבר כזה קרה, ושזו סתם עלילה. לאחר כמה טלפונים לרב המשטרה הוא הבין שאכן הצדק איתי. לגבי השאלה השנייה, הוצאתי מתיקי את הספר שהיה עימי. מאמר שמירת העיניים של הרב אהרן ראטה זצ"ל. הגשתי לו את הספר, ואמרתי: זה הספר שקראתי, מדוע לקרוא עיתונים אפשר, וספר קודש לא? הוא עצר לרגע, והתבונן בספר. 'אהה, אז בעצם זו לא תפילה, נכון? אם ככה, אין בעיה. אבל אני מורה לך שמעתה אתה נדרש להתנהג בהר הבית ככל השוטרים. אין יותר יציאות ברוורס וכל מיני דברים מוזרים שאתה עושה שם. ברור?'.
"לאחר כמה ימים זומנתי שוב לחקירה. הפעם זו כבר לא הייתה המשטרה. יחידות ביטחון פנים אחרות ביקשו לתהות על קנקני. השאלות היו נוקבות וישירות - מה דעותיי, עם מי אני מסתובב בשעות הפנאי וכדומה. אני כבר מתחיל להבין שמישהו ממש מעוניין לא לראות אחד כמוני בשורות משטרת ישראל".
אולם ויצמן המשיך בשלו: "בהפסקת הצהריים נכנסנו שוב לנקודת המשטרה. הנקודה ממוקמת ממש מול כיפת הזהב, מטרים ספורים מאבן השתייה. סגרתי בעדי את דלת המטבח, וביקשתי מהצוות שלי, שכל העת שיתף איתי פעולה, להשגיח שהשוטרים המקומיים לא נכנסים. קראתי תהילים ולמדתי מסכת מידות. אי אפשר לתאר במילים את הנפש היוצאת מדעתה בראותה דרך החלונות את הילדים משחקים כדורגל, ובאותו רגע לדמיין את עם ישראל בתפארתו ואת הכוהנים בעבודת הקודש. השתטחתי על הארץ בפישוט ידיים ורגליים. נשקתי לאדמה הקדושה, כשאני בוכה על מר גורלנו. איך איבדנו את המקום היקר הזה?".
עד כאן דבריו של ויצמן. נכון, לא הכול השתנה מאז. הרי רק אתמול עוכבה משפחה יהודית שלמה ביציאה משטח ההר בעקבות השתחוויה במערב המתחם. אפילו הנפת דגלי ישראל בהר עודנה גוררת עיכוב, הרחקה וזימון לשימוע – אבל גם אם בהדרגה וקמעא־קמעא, כיוון הרוח התהפך.
הטשטוש בין אויב לאוהב באתר הזה, ויותר מזה – העדפת האויב על פני האוהב – הולכות ומתאדות. גם מעמד הווקף בהר מעורער מאי פעם, מהסיבה הפשוטה שקציני המשטרה חדלו מלעלות אליו לרגל ולבקש את הסכמתו. העקשנות וההתמדה רבות השנים והסיזיפיות שהפגינו העולים החלו סוף־סוף, כמעט כלאחר ייאוש, לשאת פרי.
ניסיונות רבים כל כך לשבור את רוח העולים הסתיימו בכך שזו הולכת ומפעפעת אל שורות המשטרה.
עוד כתבות בנושא
