בסוף השבוע שעבר פרסמנו במקור ראשון שלושה טורים שעסקו בעניינם של צעירים יהודים הנוקטים פעולות אלימות נגד ערבים או נגד שוטרים וחיילים ביו"ש. בהבדלי ניואנסים כאלה ואחרים, אני הקטן מזדהה עם הרוח הכללית של מה שכתבו כאן בצלאל סמוטריץ', הרב יעקב מדן וחגי סגל. האלימות רעה ומסוכנת, לקיחת החוק לידיים היא עניין שמדינה ריבונית לא יכולה לקבל, ועל גורמי האכיפה מוטלת החובה והאחריות לעשות כל שלאל ידם כדי למנוע את המעשים הללו לפני, ולהעמיד לדין את העבריינים אחרי.
בעקבות השיח הזה, שהתגבר כאמור לפני כמה ימים, שבה ועלתה היוזמה הישנה והרעה – זו שצפה כמעט באופן אוטומטי בכל פעם שמדובר באלימות של יהודים – לחזור אל מדיניות המעצרים המנהליים. יש משהו מפחיד בקלות שבה נעה השבשבת בסוגיה הזו. מעצר מנהלי, ונרחיב על כך בהמשך, הוא צעד דרקוני המאפשר להשליך אזרח אל מאחורי סורג ובריח, בלי הליך משפטי ראוי, בלי דיון במעמד שני צדדים, ובלי שהכלוא מקבל הודעה מסודרת שתספר לו בעוון מה הוא כלוא. בנסיבות הללו, גם מי שרואה במעצר מנהלי מהלך נחוץ והכרחי, חייב להודות שזהו צעד בעייתי, קשה ורע, ולא משהו ששולפים כלאחר יד בהתאם למצב הרוח במהדורה.
עוד כתבות בנושא
אם מדובר בצעד בעייתי כל כך, עולה תמיד השאלה, איך אנחנו מרשים לעצמנו להפעיל אותו בקלות כזו נגד ערבים? התשובה פשוטה. ההבדל איננו בין ערבים ליהודים, אלא בין אויבים שקמים על מדינת ישראל ובין כל השאר, ויהיו מעשיהם חמורים ככל שיהיו. נגד אויבים חיצוניים, מפאת חומרת האיום שלהם, אנחנו מרשים לעצמנו להפעיל גם טנקים ומטוסי קרב. נגד עבריינים אזרחי ישראל, ולא משנה מה יעוללו, לא. זה, בגדול, ההבדל.
הכי מעניין
אני חוזר על מה שכתבתי כאן בעבר. ההתנגדות שלי למעצרים מנהליים אינה מוחלטת, אבל היא קרובה לשם. אם היינו רואים את גורמי הביטחון מצמצמים למינימום את מספר המעצרים האלה, ומסתפקים באחד או שניים בשנה, היה יותר קל להם לשכנע אותנו שאפשר לסמוך על שיקול הדעת שלהם, ולהסביר שהם עושים כל מה שהם יכולים כדי להשאיר את הצעד הדרקוני הזה אחרון בסל האפשרויות. אבל אחרי הקדנציה של יואב גלנט בתפקיד שר הביטחון, שבמהלכה הוא אִפשר לשב"כ לזרוק למעצר עשרות מתיישבים ללא הליך משפטי ראוי, ברור שכשאתה מעניק למישהו את הכוח להשתמש בכלים קיצוניים, אתה לא יכול לסמוך עליו שהוא יעדיף להשתמש בכלים פחות קיצוניים. זה טבע האדם. ומכיוון שאין ביקורת שיפוטית רצינית על צווים כאלה - שכן סנגורו של העצור לא נחשף לחומר, ואין לו הרבה מושג מדוע נעצר הלקוח שלו - אזי בהיעדר יכולת להתמודד ולשכנע כמו בכל הליך פלילי, מדובר בכלי מסוכן מאוד.
"אם יגיע מידע על צעיר שהוא האוסמה בן־לאדן היהודי - אחד שעושה הכנות לפוצץ, לרצוח ולהחריב", כתבתי בטור הזה לפני כשנה וחצי, "ומסיבות כאלה ואחרות אין דרך למנוע ממנו לבצע את זממו אלא באמצעות מעצר מנהלי, במקרה כזה גם אני הייתי רוצה שבארגז הכלים יהיה מונח הכלי הזה". אלא שכאמור, הכלי הזה חייב להיות האחרון בארגז, לא הראשון. ומטבעם של כלים מן הסוג הזה, כשאתה מכניס אותם אל סל האפשרויות הלגיטימי ומודיע לשב"כ או לאלוף הפיקוד שהם זמינים לשימושם, הם ישלפו אותם משם, ולא תמיד כמוצא אחרון בהכרח. פעם החוק התיר למשטרה לעצור אנשים ל־48 שעות בלי להביא אותם בפני שופט. בשלב כלשהו קיצצה הכנסת את הזמן הזה וקצבה אותו ל־24 שעות. תהיו בטוחים שאם המשטרה הייתה מקבלת את האפשרות לעצור אנשים ל־72 שעות או ל־96 שעות, היינו מגלים אינפלציה גם שם. ככה זה. לפיכך, את הכלי הקשה של מעצר מנהלי ראוי להשאיר למקרי קיצון, החמורים שבחמורים, כאלה שיהוו קרש הצלה אחרון לפני קטסטרופה.
עוד כתבות בנושא
נעלם מעינינו
אני חוזר כאן אל סיפור שסיפרתי בעבר ושהיה אמור לגרום לכולנו לעשות חושבים. בשנת 2015 הוצת חלק ממתחם כנסיית הדורמיציון בירושלים, וצעיר יהודי נעצר בחשד להצתה. שופט שלום בירושלים הוציא את צו המעצר אחרי שהשתכנע שקיים נגדו חשד סביר. בהמשך, תוך כדי חקירת השב"כ, נמנע מהצעיר הזה להיפגש עם עורך דין במשך חמישה ימים. בסופו של דבר, אחרי 11 ימי מעצר, כשהחוקרים לא הצליחו לגבש ראיות שיחברו אותו לאירוע ההצתה, הוא שוחרר.
עברו כמה חודשים, ולבקשת שירות הביטחון הכללי חתם שר הביטחון דאז, משה יעלון, על צו שהורה על מעצרו המנהלי של האיש למשך חצי שנה. בין הפרטים שהשב"כ היה מוכן לספק לעו"ד יצחק בם, פרקליטו של הבחור, נמסר לו שיש מידע מודיעיני חסוי המעיד על כך שהלקוח שלו הוא שהצית את הכנסייה. פעם אחר פעם חזרו אנשי השב"כ לבית המשפט וסיפרו על הראיות שיש להם. פעם אחר פעם הוצגו ה"ראיות" הללו לשופט במעמד צד אחד. פעם אחר פעם נטען שמדובר בראיות "אמינות" בעלות "מהימנות גבוהה". פעם אחר פעם ביקש עו"ד בם שהראיות – תמונות שבהן לכאורה נראה הלקוח שלו בזירה – יוצגו לו כדי שיוכל להתמודד איתן ולטעון את טיעוניו. פעם אחר פעם הושבו פניו ריקם.
מסירת הפרטים עלולה לחשוף את שיטות העבודה שלנו, שכנעו אנשי השב"כ את שופט המחוזי אברהם טל, והוא אישר את כל מה שביקשו. בהיעדר דיון משפטי אמיתי, כל טענותיו של עו"ד בם שאין למרשו קשר ישיר או עקיף להצתה נפלו על אוזניים ערלות. אלא שאז, חמישה חודשים אחרי שנעצר הצעיר, הודו שלושה אחרים בהצתת כנסיית הדורמיציון. העצור עצמו, התברר בחקירה, לא היה קשור כלל לאירוע. ביום שבו הוגש כתב האישום נגד השלושה, נאלץ השב"כ לשחרר אותו לביתו. "מבוכה לשב"כ", דיווחה הכותרת של חיים לוינסון למחרת בהארץ. התברר בדיעבד שהמודיעין שלנו שם היה שגוי, הסביר גורם בשב"כ.
אני מניח שמדובר במקרה חריג. אבל האם הוא החריג היחידי? אין לדעת. כי טעויות יכולות ליפול אומנם בכל הליך משפטי, גם כזה שמתנהל לפי הספר - עם תובע, עם סנגור ועם חומר ראיות שמונח על השולחן. ועדיין, כשבמשך חמישה חודשים מספר השב"כ לבית המשפט שהצעיר שעצר נראה בתמונות מהכנסייה, וכשבית המשפט משמש חותמת גומי בהליך שבו צד אחד לא באמת קיים ולא באמת יכול להתגונן, הסיכוי לטעויות כאלה גדול בהרבה.
עוד כתבות בנושא
אין זה חשש בעלמא. בהליכים רבים מדי, ההתנהלות של מערכת הביטחון ושל מערכת המשפט לא עשתה חשק לישון בשקט בידיעה שיש מי ששוקל ביישוב הדעת את הדברים. ראיתי פה ושם תיקים של עצורים מנהליים. בתיק אחד כזה טען נציג השב"כ שאין לו מידע על התוכניות של העצור לעתיד אבל יש לו מידע על מה שעשה בעבר - ומכיוון שמה שעשה בעבר יכול להשליך על מה שיעשה בעתיד, ראוי לעצור אותו מנהלית בלי כתב אישום ובלי משפט. סיבה כזו, אגב, יכולה להביא למעצרם המנהלי של כל הפלסטינים שיידו אבן אי פעם. בתיק אחר, שבועות ספורים לפני תום מעצרו המנהלי של אחד העצורים, ובתגובה לבקשת פרקליטו להמיר את מעצרו במעצר בית, כתב שופט המחוזי שהמידע החסוי מעלה חשש שאם הוא ישוחרר הוא יסכן אחרים. חודש אחרי מתן ההחלטה הזו הסתיימה תקופת מעצרו המנהלי של הבחור והוחלט לשחרר אותו. מה קרה למסוכנות הגדולה שלו, שרק לפני חודש חייבה להשאיר אותו מאחורי סורג ובריח בלי ראיות? נעלמה?
ארגז הכלים
אבל יש הסלמה בשטח, יהיו מי שיטענו – שהרי כולנו רואים את הסרטונים, ונחרדים למראיהם של צעירים רעולי פנים שמציתים רכבים, מבעירים רכוש ופוגעים בחפים מפשע – והסלמה בשטח מחייבת גם הסלמה בכלים לטיפול בה.
אלא מה? שאם זה הטיעון, הוא מעלה שאלה אחרת: אנחנו סופרים כבר תקופה ארוכה מדי יום את המתים בקרבות בין ארגוני הפשיעה בחברה הערבית. 250 אזרחים נרצחו ב־2025 לבדה. 76 נוספו אליהם מאז תחילת 2026 ועד לכתיבת שורות אלו. אלה מספרים אסטרונומיים בכל קנה מידה. לפעמים הנרצחים הם עבריינים שהורגים זה את זה, ולפעמים קורבנות תמימים שמשלמים את מחיר קרבתם המשפחתית לפושעים, או קרבתם הפיזית למקום הפשע. שאלתי לא מכבר בכיר במשטרה שעוסק במאבק בפשיעה הזו אם מעצרים מנהליים היו יכולים להפחית את מספרי ההרוגים. חד־משמעית, השיב מיד. אדגיש, אני לא מתלהב מהרעיון להשתמש במעצרים מנהליים בחברה הערבית בישראל. זה אירוע מורכב מאוד, כי כאמור, מדינה דמוקרטית לא משליכה אל מאחורי סורג ובריח אזרחים שלה שלא קיבלו הזדמנות לנהל הליך פלילי ולהילחם על חפותם. אלא מה? שהאפשרות שעוד ארבעים או שלושים או עשרים או עשרה אזרחים ערבים היו חיים איתנו היום, לו היינו משתמשים בכלי הזה במגזר שלהם, היא אפשרות שאני לא בטוח שמותר לנו לטאטא סתם כך הצידה.
וזו בדיוק הנקודה שבה מתעורר החשד שהשיח בעניין האלימות מצד יהודים ביו"ש איננו מגיע ממקום תמים. כי איכשהו, סוגיית המעצרים המנהליים לישראלים יהודים נמצאת על השולחן הרבה יותר מסוגיית המעצרים המנהליים לישראלים ערבים, אף שמספרי הנרצחים בשני המקרים כלל אינם בני השוואה. אז מופרך לחשוב שהשיח הציבורי בא בחלקו הגדול מפוזיציה? אני, כאמור, חסיד קטן מאוד של מעצרים מנהליים בכלל, אבל מי שנלהב מהם כשמדובר בנערי גבעות צריך להסביר על מה יושבת ההתנגדות שלו למעצרים כאלה כשמדובר בפשיעה במגזר הערבי, בעיקר כשהשורה התחתונה בבתי העלמין מלמדת שהמסוכנות בחברה הערבית בישראל גבוהה לאין שיעור.
כך או כך, צריך שיהיה ברור: אם יש הסלמה באלימות של יהודים נגד ערבים ביו"ש, צריך להילחם בה בכל הכוח. איך עושים את זה? תוסיפו שוטרים, תוסיפו חיילים, תוסיפו אמצעים מודיעיניים, רק אל תשליכו אנשים למעצר בלי הליך משפטי. גם היוזמה לאיזוק אלקטרוני, במידה שהיא מסייעת למרות מגבלותיה, באה בהחלט בחשבון, משום שהיא פוגענית הרבה פחות ממעצר. מעצר מנהלי, במדינה מתוקנת, לא יכול להיות פתרון נגיש וקל. הוא צריך להיות הכלי האחרון שיוצא מארגז הכלים. הוא צריך להישמר לאירועי הקצה שסכנתם גדולה, והיכולת להתמודד איתם אחרת קטנה.
עוד כתבות בנושא
הטרור השקוף
כתבתי במשך השנים כמה וכמה פעמים על סוגיית האלימות של צעירים יהודים ביו"ש, שפעם מכנים אותה "תג מחיר" ופעם "אלימות המתנחלים", פעם "פרעות ואנרכיה" ופעם "טרור יהודי". על העובדות אין ויכוח, שהרי אי אפשר להתכחש למה שקורה. גם על היחס הנכון למעשים אין מחלוקת. עבריינות היא רעה, אלימות היא רעה, פגיעה בחפים מפשע היא רעה. מה הפריע לי תמיד בעיסוק התקשורתי בנושא? שלושה עניינים השלובים זה בזה: הפרופורציות, החד־צדדיות והמקום הפוליטי שהכול מגיע ממנו.
ביהודה ושומרון מתרחשים הרבה מאוד מעשי אלימות. לאורך ההיסטוריה היהודית באזורים האלה, מאז חידוש ההתיישבות שם, כמעט כולם נעשים בידי ערבים. מיעוטם הקטן נעשים בידי יהודים. על אלה שנעשים בידי יהודים אתם יכולים לשמוע בכל מקום. לחלק מהערוצים שלנו יש יותר מכתב אחד שמגויס למשימה. אלה שנעשים בידי ערבים, לעומת זאת, כמעט שאינם מדווחים. הם לא מעניינים את מהדורות החדשות שלנו בעיקר כי אין בהם רווח פוליטי לאגף שמייצגים הכתבים, הפרשנים והמגישים.
נכנסתי השבוע לאתר השב"כ כדי לקרוא את הדו"ח החודשי האחרון שפרסם הארגון, שמסכם את ינואר 2026. למדתי שהיו בו, בחודש הזה, 258 פיגועי יידוי אבנים, 10 פיגועי מטען צינור, ו־27 פיגועי בקבוק תבערה. בחודש שקדם לו היו ארבעה פיגועי דריסה, שני פיגועי ירי, שני פיגועי דקירה, 261 פיגועי אבנים, 37 פיגועי בקבוק תבערה, ו־18 פיגועי מטען צינור. כמה עיסוק היה באירועים הללו במהדורות החדשות, בפרשנויות ובחשבונות הכתבים הרלוונטיים ברשתות? כמעט כלום.
על רועי צאן יהודים שמותקפים באלימות, בצירוף תמונות של ראשים מדממים, אני לומד בדרך כלל מאתרי החדשות המזוהים עם הימין. את האחרים זה פחות מעניין. על פעילי שמאל אנרכיסטים מהארץ ומהעולם שמגיעים כדי להתסיס את השטח ולהציק לחקלאים יהודים אני יודע גם כן כמעט ורק מהאתרים הספציפיים האלה.
לרבים מאיתנו אין נגישות אל מקורות המידע. אנחנו לא מכירים אנשים בשטח, אנחנו לא מדברים עם מפקד הגזרה ואין לנו קשר עם מי שהפיגועים מכוונים לפגוע בהם. אנחנו מתיישבים מול הטלוויזיה, ומקווים שהיא תתווך לנו את המציאות ותספר לנו מה קורה, כדי שנוכל לגבש את עמדתנו. ואם בסופו של דבר אנחנו מקבלים מכלי התקשורת שלנו סיפור שמתאר את האלימות של היהודים באופן קשה יותר, אינטנסיבי יותר ומסוכן יותר מהסיפור שמתאר את האלימות של הערבים, מי שאחראי לדווח לנו על המתרחש בשטח, מועל בתפקידו.